אוהדי סרק

כבר הרבה זמן שאני לא מבין את אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל. האמת היא שעל פי הלך הרוחות שאני רואה בטוקבקים אני ספק אם הללו ראויים בכלל להיקרא אוהדים. זה לא סוד שהעונה הנוכחית של מי שתהיה בקרוב סגנית אלופת אירופה לשעבר היא איך לומר בעדינות, לא משהו. מה זה לא משהו, יצעק מישהו מהצד, ק-ט-ס-ט-ר-ו-פ-ה,זה מה שזה. מרבית התגובות מבכות את לכתם של נסיכי הכתר. באנלוגיה על ספרו של אתגר קרת, ניתן היה לחבר את געגועי לשאראס. במקביל כמובן יש גף שלם שמקונן מרה על עזיבתו של מי שאולי יכול להיחשב כגדול מכולם אי פעם: אנתוני פארקר. אני באופן אישי מצר על העלמותו של מייסאו באסטון. קודם כל בשל השם שבעיני הוא נפלא, שנית בגלל האתלטיות המדהימה ושלישית בשל כל ההתנהלות שלו שנראתה לי תמיד מאוד איזי גואינג. מין פומה שחורה. רק מאיזכור השמות של אלו שהלכו אפשר להבין את עוצמתה של הקבוצה ההיא. זאת שמכונה על ידי מי שנשאר והכוונה לצלע הרביעית, ניקולה וויציץ',"אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורסל האירופי". וזו בדיוק הבעיה.

דומה, בעצם לא דומה, ברור ש"האוהדים" הנוכחיים  – שניתן להסיק מעצם התגובות שלהם שהם צעירים יחסית – עדיין לא הפנימו שני דברים בסיסיים: הראשון , מה שהיה הוא לא מה שיהיה (אני יודע שבקהלת זה הפוך), והשני שגם אם מה שהיה הוא לא מה שיהיה, זה עדיין לא אומר שהם צריכים להפסיק להיות אוהדים.

 כי אוהד אמיתי,זה מישהו שלעולם לא יחליף את האהבה שלו לקבוצה שלו, ולא ישרוק בוז לשחקנים שלה גם אם היא לא תיקח אליפות 25 שנה. אוהד אמיתי, מקסימום יילך אבל וחפוי ראש אחרי שהקבוצה שלו "לא הצליחה לפרק אותם", אלא התפרקה, ויחשוב על השבת הבאה ועל זה שהכדור הוא עגול וכדורגל משחקים 90 דקות.

לא צריך ללכת רחוק מידי. קחו אותי כמשל וכדוגמה. אני אוהד את מכבי נתניה מגיל 7 או 8. מהגיל הזה שבו מתחילים להתברר לך מספר דברים כמו העובדה שאתה חולה ספורט ושום דבר לא יעזור לך בעניין הזה. לשמחתי כל ילדותי עברה עלי באהדת הקבוצה הטובה ביותר של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ובאמתחתי (ככה זה כשאתה אוהד אתה יכול לנכס לך את ההישגים של הקבוצה שלך, מתוך הזדהות מוחלטת בין האני לקבוצה), 4 אליפויות וגביע. אולם,מאז אותם ימים מאושרים שהסתיימו (רק מבחינה ספורטיבית, אל דאגה) קצת אחרי מלחמת לבנון, לא טעמה קבוצת נעורי, טעמו של גביע שלא לדבר על אליפות. האם העובדה שאני הולך אחרי אלופת נעורי במדבר כבר 24 שנה, גורמת לי לקלל את שחקניה, לשנוא את מאמניה לשעבר, לחכות לפיטוריו של מאמנה הנוכחי, לבכות את לכתם של כוכביה האגדתיים ולשלוח את אחד משחקני הבית לקריירה בעולם הדוגמנות (יחד עם הבנות כמובן). התשובה ברורה. נהפוך הוא. ככל שיתרבו הימים האפורים כך מתוק יותר יהיה טעמה של האליפות הבאה (שבאופן אישי, אני סבור שתגיע בדיוק בשנה הבאה עם חגיגות חצי היובל לאליפות האחרונה בשנת 83).

בדיוק מהסיבות האלו, אני לא יכול להבין את אנשים הרואים את עצמם כאוהדים, אולם בינם לבין אהבה אמיתית לקבוצתם אין כלום. לו אני במקומם, אני יושב ומרגיש מעודד מהעובדה שסוף סוף הגיע מאמן אחר (מקרואטיה, שאין שום ספק שהוא יודע משהו על כדורסל) שנותן או לפחות נתן (עד שנכנע ללחץ) לשחקנים הישראלים לשחק. מהעובדה שמדובר בקבוצה צעירה שהולכת ונבנית ושעוד תוכל לקצור את הפירות של ההשקעה. אלא מה? שאותם אוהדים כמו גם הנהלת הקבוצה, רואים לפניהם את המיידי. רק את ההווה. על אובדן אליפות מבקשים לשבת שבעה. על אובדן גביע פעם ב-10 שנים- קוראים את מגילת איכה. את אותו מאמן שהיה אהוב הקהל והביא לקבוצה 3 אליפויות אירופה ו-2 סגנויות מוכנים לצלוב בכיכר העיר, מחכים לנפילתו ומכנים אותו בוגד. ואיפה ההשקעה בנוער, היכן הם שחקני הבית שגדלים באגודה, היכן החממה שממנה אמורים לצמוח כוכבי העתיד- נאדה. יוק. אין דבר כזה כי הכל מוקרב על מזבח הניצחון שמושג לא פעם באמצעות, קרואטי, ליטאי, 3 אמריקאים וישראלי אחד.

רק השבוע קיבלנו הוכחה שאפשר גם אחרת: קבוצה צעירה מבלגרד. כן מיוגוסלביה, מולדת הכדורסל האירופי, שכל שחקניה הם ילידי אותה ארץ, ניצחה, די בקלות, יש לומר את הפועל ירושלים עמוסת שחקני החיזוק האמריקאים. באה ובאולמה הביתי, שנראה כמו אולם של תיכון, נתנה שיעור , שאולי ניתן לקרוא לו שיעור מולדת (מחווה שניה לעלי מוהר,אוהד אמיתי) לשחקניה עמוסי המשכורת של הקבוצה הישראלית הטוענת לכתר המקומי. זו קבוצה שכל שחקניה , יילכו אחרי העונה לרעות בשדות זרים ובינתיים נהנים מתחושת הביחד, מתחושת הלכידות שהיא אחד הדברים החזקים ביותר בספורט ובכלל.

  ומה עם אלו, הסבורים שהם אוהדי מכבי: אלא ישארו קרחים מכאן ומכאן, משום שהם אינם אוהדים והניצחון הוא לא ניצחון.זה ניצחון של הרגע, שמוביל לאוהדים של רגע. לאוהדים אינסטנט, לא לכאלו שישירו , יאמינו  ויוכיחו שהקבוצה שלהם  לעולם לא תצעד לבד, גם אם היא תחכה 20 שנה  לאליפות אירופה נוספת שתגיע לאחר פיגור של 3 שערים במחצית(כן הכוונה לאוהדי ליברפול). למעשה, זהו בכלל הפסד כפול. של הקבוצה ושל אותם אנשים שהם לא יותר מאוהדי סרק. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה ספורט. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אוהדי סרק

  1. omertene הגיב:

    "מי שמבין" גם יודע, ש(כמו בהרבה תחומים) ההמתנה הופכת את הניצחון הסופי להרבה יותר מתוק ומענג. אוהדי השיקגו וויט-סוקס חיכו לאליפות בייסבול מ-1917 עד 2005. זה 5 דורות של אוהדים אוהבים-שונאים. ב-2004, שנה לפני זכיית הווייט-סוקס, זכו באליפות הבוסטון רד-סוקס, שחיכו מ-1918. תשוו את האוהדים האלה לאוהדי הנ.י. יאנקיס, שזכו 26 פעם (1923, 1927, 1928, 1932, 1936, 1937, 1938, 1939, 1941, 1943, 1947, 1949, 1950, 1951, 1952, 1953, 1956, 1958, 1961, 1962, 1977, 1978, 1996, 1998, 1999, 2000). ברור למי אוהדי מכבי יותר דומים. (דרך אגב: מישהו שם לב שהבוסטון סלטיקס כבר לא אלופים 20 שנה?? מה קורה פה??)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s