בין דרך האמן לאודטה

 אני בתקופה טובה.זו הצהרה שיכולה להשמע מפתיעה.אולי אפילו ראוי לה שלא תשמע בכלל אם לוקחים בחשבון את השקפתו של ש"י עגנון  ב"תהילה" שהעדיף שתיקה כסגולה לאריכות ימים, ועדיין היה סופר שהאריך ימים. זו בהחלט הצהרה מפתיעה בהתחשב בעובדה שיש לי קדחת שחת ,שזה סוג של עינוי שבו כל צמח או עץ פורח- וכולם כאלו עכשיו- הופכים לאויב, בהתחשב בעובדה שהכל מסביבי רותח, שהדד ליין של דרך האמן מתקרב בצעדי ענק, ששום דבר עוד לא מוכן, שהקטן מפתח סימנים של מחלה, שהזוגית רק יצאה ממחלה ארוכה, שהגב שלי כואב ויש לי עוד עשרים פופים למלא ואין לי פועל.

האיתותים ניכרים בכל מקום. יש לי כבר שישה קוראים- שבוע בדיוק אחרי שעומר הפציע עם ההברקה הזו שנקראת בלוג- ואני עדיין מתקשה לקרוא להם קבועים ,בניגוד לדן בן אמוץ הגדול, משום שהם כנראה עוד לא. אבל בכל זאת שישה. ראש המועצה התקשר להודיע לי, שקטע הכביש המסוכן ליד בית הספר, יסלל תוך שישה שבועות (זה אחרי שהוצאתי לו מכתב הערכה על כמה דברים אחרים ודחפתי לו על הדרך גם את האיזכור לגבי האחריות שלו לחייהם של הילדים), אילנה התקשרה להודיע לי שאני נוסע לאודטה כדי ליחצן את את אירועי דרך האמן, וזה הכול ביום אחד שבו החלטתי לא לעשות כלום שכן אחת מהמנטרות המבריקות ביותר  בספר הטאו– שתורגם על ידי ניסים אמון המצהיר על עצמו שהוא בכלל איש זן- ושאותה בהחלט ניכסתי לעצמי היא ש "אי עשיה היא עשיה".

יעל(ה) התקשרה יותר מאוחר ואמרה שניסע ביחד. אמרתי לה שבשנה שעברה אחד מהקולגות שנסע גם הוא לאודטה במסגרת יחסי הציבור דאשתקד, עשה את זה עם איזה שלושים עבודות של שלושים אמנים ובסוף השאיר דווקא את שלנו באוטו כי לא היה מספיק מקום ולא היה מספיק זמן, כך שמבחינתי זו פשוט סגירת מעגל שעליה אני אכריז כשאני אגיע אל מי שמכונה בכינוי המחמיא , אומלטה. " באתי כדי לוודא שהעבודות שלנו לא נשארו הפעם במכונית", יהיה משפט הפתיחה. יעל(ה) הציעה שאני אסתום כדי שהתחקירנית לא תחליט שאני אינטילגנטי מידי לתוכנית שלהם, מה שעורר אצלי את המחשבה, באיזו מהירות אנחנו עושים את דרכינו לכיוון המיין סטרים המועך על מנת לקדם את המשנה האמנותית- כלכלית-חברתית הכל כך סדורה שלנו.  מה גם שכל המשנה הזו צריכה להיות משווקת  בדיוק תוך חמש דקות.מאוד עמוק.

 באופן בלתי ברור (אפילו לי) התברר לי, מקריאה בוואלה ברנז'ה,שאודטה- אומלטה, מתכוונת להיפרד מהמרקע אחרי 1,000 תכניות. חלקתי את המידע הזה עם התחקירנית , כדי להראות לה שאני בעניינים והיא ציינה בסיפוק שהתכנית שבה נשתתף היא ה-999. וואלה , יש כבוד.  מה שהדהים אותי זו מידת הרצינות שהשקיעה התחקירנית, וזה בתחשב בעובדה שהתכנית כבר התדרדרה לתהומות של שעה 16.00 (כלומר אין סיכוי שמישהו חוץ מעקרות בת משועממות יראה את הפרומושן שלנו). אחרי דין ודברים שנמשך כמחצית השעה ובו הייתה לי סופ סופ הפריבילגיה להשמיע במקום לראיין (כיף אמיתי), התחקירנית השתכנעה שבפרדס חנה כרכור יש התרחשות שאפילו תל אביב מחווירה לעומתה, ושהיא או-טו-טו עוברת לאיזור מה גם שהיא בת 30 (שזה זמו מצויין להתחלות חדשות, במיוחד כשאת רווקה וחייבת להתאוורר אחרי שנתיים וחצי באודטה).

סגרתי את הטלפון וחייכתי לעצמי בסיפוק. עברתי עוד מבחן. אחרי זה נזכרתי שכשהייתי קטן יותר הבטחתי לעצמי  שתיק העיתונות שלי יהיה ממש דק (בדיוק כמו ג'יי.די. סאלינג'ר), ושאני לא אשתף פעולה עם התקשורת על מנת להעצים את המיסתורין סביב דמותי. גיליתי שגם חומת ברלין הזו נפלה ברעש די גדול אבל לפחות עבור מטרה נעלה כמו קידום המטרות של כולם(באמת).

 או, קיי.  אמרתי לעצמי, אז אנחנו רצים די מהר לכיוונו של הממסד כשהוא רוצה לחבק אותנו. זה דיי טבעי. זה גם חלק מהמשחק. אם אודטה מוכנה לתת זמן טלוויזיוני  לקידום אירוע שמטרתו קידום האמנות ושיפור חייהם הכלכליים של אנשי המקום שבו אני חי כולל אני עצמי, מה כל כך רע בזה?  ניסיתי להבין אם זה באמת משנה.  תמהתי ביני לביני אם הייתי מרגיש פחות אידיוט בתכניתו של הג'ל הלאומי, שמעוניין רק באחוזי רייטינג.  הרי אני לא סובל את שניהם. בכל מקרה מדובר בתכנית רדודה, חסרת כל חשיבות טלויזיונית, שנועדה למלא זמן מסך אצל זכיין כזה או אחר, שעולבת באלו שמשתתפים בה ובאלו שמשתפים פעולה איתה. ועדיין סביר להניח שאני אמלא את החובה הזו, למרות שלא יתפסו אותי חי וצופה בו זמנית בתכנית שלה או שלו.

 במובן מסויים זה אפילו הצחיק אותי, מחד הסברתי באריכות לתחקירנית שהקונספט הנוכחי של דרך האמן בא להדגיש את הדרך הייחודית של חלק מאמני פרדס חנה כרכור, שבחרו להתרחק מהמילייה התל אביבי, כמו גם מדרך החיים האוטוסטרדית שהיא מייצגת ומאידך מצאתי את עצמי בדרך לתכנית שלה, כדי ליחצן אייטם, שתפקידו לגרום לכמה שיותר אנשים  להגיע למושבה שבה אני גר כדי שיוכלו להתרשם מאותה דרך חיים יחודית לכאורה. כלומר, רוצה להיות אאוט סיידר ויחד עם זאת להנות ממהכרה וגם מהכסף של אלו שמהם אני מנסה להתרחק. מסתבר שזה לא כל כך פשוט לשמור על הכלל שהתווה גראוצ'ו מרקס שאמר שהוא לא מוכן להיות חבר במועדון שמעוניין בו כחבר.

 בשלב הזה הבנתי שאני בלופ וכדי לצאת ממנו, פשוט יצאתי החוצה. אחרי סדרת התעטשויות, הזכרתי לעצמי שאני בתקופה טובה, ושזה לא כל כך משנה, אם זו אודטה או  הג'ל או סתם תוכנית בוקר שצריך להגיע ב-6 לאולפן כדי להנות מ-15 שניות של זמן מסך. לא המצאתי שום דבר, אנדי וורהול כבר סיכם את זה, וכל שנותר לי זה לשחק את המשחק בצורה הכי אלגנטית שאפשר. מסתבר שדרך האמן חייבת לעבור גם אצל אודטה, כדי שהמסלול שלה יהיה שלם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, קריירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על בין דרך האמן לאודטה

  1. רונית הגיב:

    מצחיק אתה!
    יעל(ה) ואילנה זרקו אותי זה עתה מהאטלייה, מייד כשהסתיימו ההגהות.
    אז הגעתי הביתה, החלפתי את התמונה שלכם וקפצתי לפה להתעדכן בענייני אומלטה (:

    מי זה הג'ל?

  2. eyalkagan הגיב:

    יאיר לפיד

  3. רונית הגיב:

    אה! נכון. הוא באמת מגעילול דלוקס.

  4. סיגל הגיב:

    תמיד אתה ככה? משקיע בפורפליי
    ומפסיק לפני האורגזמה?

    איך היה באודטה?!

  5. eyalkagan הגיב:

    לא יכולתי שלא להרים את הכפפה. קבלי את "צלחנו את אומלטה", אי שם במעלה הבלוג.

  6. באשי הגיב:

    כשאתה מתעלם מהסיפור נשאר לופ-סאלינג'ר מעניין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s