זמן הודו או הסינכורינזציה של הזמן הפנימי והזמן החיצוני

יש תקופות בחיים שהכל מתקשר. לאלמנט הזה שבו כל מה שאתה רוצה קורה, או כל מה שקורה הוא בסך הכל התגשמות של הרצייה שלך יש שם מסובך ושם פשוט. נתחיל מהשם הפשוט: "זמן הודו" או "זמן סיני". השם היותר מסובך הוא :"סינכרוניזציה של הזמן הפנימי עם הזמן החיצוני".למה הכוונה:נגיד שאתה יושב בחוץ, שבת 2 בצהריים. השמש היא כבר שמש של קיץ. אתה צמא, מאוד צמא. אין לך כוח לזוז. כל מה שאתה רוצה עכשיו זו כוס מים. אתה מושיט את היד ימינה. למה? כי זה מה שאתה עושה באותו רגע, כי בלי שהסטת את הראש לכיוון ימין, אתה יודע שהיד שלך תיתקל בבקבוק מים. והוא באמת שם. מין קסם כזה. יכול להיות שפשוט שכחת אותו אתמול שם באותה נקודה, ויכול להיות שמישהו עבר שם קודם והניח אותו. זה ממש לא משנה. העובדות הן :אחת, היית צמא, שתיים, יש שם בקבוק מים, שלוש, אתה ידעת שאם תושיט את היד, אתה תמצא מים. מעין נבואה שמגשימה את עצמה. זה בקטן.

 בגדול, זה עובד בדיוק אותו דבר רק שבמינופים יותר גבוהים.אני מאמין גדול ברצייה. רצייה עזה. כשיש את הרצייה הזו, אתה מוצא את עצמך מופתע לכאורה מזה שהדברים קורים עבורך. מופתע ולא מופתע, משפט המפתח שלך הוא:" זה עובד". אתמול התחלתי לכתוב, היום כבר יש תגובות, רובן מפרגנות. אני מוציא את הדברים שלי החוצה, יש מי ששומע ומגיב. זה מפרה אותי ומפרה את הסביבה. זה פשוט עובד. לא תמיד זה עובד, אני מסכים. לפעמים זה עובד בדיוק הפוך או שזה לא עובד בכלל. לא תמיד ברורה לך התוכנית הגדולה וגם אם אתה ממש מאמין שאתה הבמאי שלך החיים שלך, אתה מגלה שפתאום נשארת בלי תקציב. אבל כשזה עובד עבורך, התחושה היא שאתה על גג העולם.

 יש לי חבר טוב, שחי היום בקוסטה ריקה. בפאצ'ה מאמא. מחובר חזק. הוא התחיל את המסע שלו בגיל 36. פונה, אושו, מסעות למדבר. נפתח לו. הוא במקום אחר היום. ביציאה למסע הראשון שלו, איחלתי לו "שילך עם השמש בגב". שילך עם התחושה הזו שמגיעה אחרי כמה שבועות או חודשים- תלוי במידת ההתערות שלך- שבה אתה מרגיש את הגוף שלך עובד במלוא החושים שלו, שבה אתה מרגיש והסביבה מרגישה את היציבה שלך. הבונוס הוא אותה שמש שמלטפת אותך בגב,שנכנסת לך במינון הנכון לעור ולעצמות ונותנת לך אישור שאתה רוכב על הגל הנכון. 

בדרך כלל התחושה הזו שאני מדבר עליה,אותו קסם עובד בעיקר כשאתה בחופש או בחופשה. מן הסתם כשאתה מוריד אחריות אתה יכול להתחבר להרבה מאוד דברים שטיפ טיפהנעלמו במרוץ הגדול. יותר מזה. פתאום האוויר נראה נקי, האנשים נראים מחוייכים, העולם צוהל יותר, ואם הוא לא צוהל יותר אתה לא מבין למה, כי עבורך הכל נראה מחוייך. זה אפילו די ברור, כשבדיוק הרגע גמרת את הצבא,נשאת בחיים אחרי שחל מהחברים שלך עלו בעשן השמימה (ע"ע אם יש גן עדן של רון לשם, ספר נדיר בעוצמתו) יש לך חצי שנה עד שיתחילו הלימודים, וכל מה שנשאר לך לעשות בטווח הזמן שבמעבר בין מסגרת לוחצת אחת לאחרת זה להשתדל להנות מכל מה שזז, וזה רק סוג אחד של טיים אאוט. התחושה הזו מתחדדת כשאתה יוצא למסע של שלושה חודשים עם המשפחה שלך לאוסטרליה וניו זילנד, או מגיע ליוון לכמה שבועות כדי להיות על אחד האיים. בקיצור, הקסם הזה עובד הרבה יותר טוב כשאתה לוקח פאוזה. זה לא קורה ברגע, לוקח זמן להוריד הילוך, אבל זה עובד, אצל חלק מאיתנו יותר, אצל חלק פחות, אבל רובנו חוזרים מחוייכים מהחופש.

 הגדולה האמיתית, וכאן אתה כבר צריך להתעלות לדרגה של רב מג, זה לייצר את אותו זמן הודו או את אותה סינכרוניזציה כאשר אתה בחיים עצמם. זה מאוד נחמד להיות על הדרך להארה בפאצ'ה מאמא, זה הרבה יותר קשה לעשות את זה בכרכור עם ארבעה ילדים ששואבים לך רוב הזמן את הזמן הפנימי שלך (במחשבה שניה, יכול להיות שאת השלב הראשון בדרך להארה כבר ממילא עשית, כי רוב הזמן האגו שלך מבוטל, לפחות עד 10 בערב, וגם זה כשכולם בריאים).

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים, משפחה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על זמן הודו או הסינכורינזציה של הזמן הפנימי והזמן החיצוני

  1. רונית הגיב:

    i hear you…

    (ואגב, הטמפלט הזה לא ידידותי לאקספלורר. אתה בשועל? ואיך היה באודטה? וסליחה על ההברזה, הסתנכרנתי על סוג של קטסטרופה היום. אז בקרוב!)

  2. eyalkagan הגיב:

    כמה מהירה את. אומלטה ביום שלישי. זה קצת הסתבך ונפתר בסוף. אני לא בשועל ואני עדיין לא מסתדר לגמרי עם התבניות כאן. עוד לא מצאתי את האחת.

  3. galit הגיב:

    כן,בהמשך לשיחתנו…והחיים מורכבים מרגעים קטנים של כך ואחרת..זאת לא החכמה של מה קורה לנו בחיים אלא איך אנו מגיבים אל מה שקורה ועם כמה אור בעייניים אנחנו מצליחים להישאר גם בלב ליבם של החיים (כך אני אומרת לעצמי לאחרונה) וגם משוכנעת בכך שגנבי הזמן השתלטו לי על החיים בזמן האחרון, ולהשיג את הסינכרוניזציה הזאת בתוך החיים היא מן סוג של מאבק בין הזמן הנכון הפנימי לבין איזה דרייב מטורף שמריץ אותך קדימה חסר נשימה …רוב הזמן

  4. eyalkagan הגיב:

    לא מאבק גליתה, אלא השלמה. ברגע שיש השלמה, זה הופך להיות שלם. אם יש מאבק קשה להגיע לזמן הודו.

  5. galit הגיב:

    המאבק, לכוונתי הוא לא להכניס יותר מידי לחץ (פסיכולוגי סמוי או גלוי יותר,רשימת מטלות כה ארוכה וכדומה)ולתת לזה להשתלט על הריטמוס הפנימי הנכון.יש בזה סוג של מאבק שליטה לדעתי(לא בחופשות אולי אבל ביום יום) בין האני הפנימי לכוחות שמנסים להניע אותנו..להלן-גנבי הזמן…סתם פלסף של לילה הולכת לישון.לילה טוב🙄

  6. omertene הגיב:

    איל שמתי לב שרוב 6 הקוראים שלך הם קוראות. לכן חשוב לי להדגיש שאני עדיין כאן, נציג הג'נדר, כדי להגיב גם על פוסטים שלך בענייני ספורט. עד שיגיע הפוסט הספורטיווי הבא, אסתפק בלהצהיר על נוכחות. כשיגיע, יהיה לי מה לומר. שמעתי שהיה לא רע ברצלונה-ריאל.

  7. eyalkagan הגיב:

    הרמת להנחתה. תיזהר שלא תחטוף. כן היה לא רע וגם צ'לסי-טוטנהאם. ואגב אין שום ספק שהספורט מייצר רגעים מזוככים של אושר ואדרנלין שספק אם ניתן למצוא כמוהם בתחומים אחרים.

  8. eyalkagan הגיב:

    והנה ציטוט של עוזי דן, "הארץ" שהיה במשחק ומסביר משהו על רגשות שלא קשורים רק לכדורגל:

    "ברצלונה היא קוסמופוליטית, מגוונת, ליברלית ונהדרת, אבל יש דבר אחד שבכל זאת מעביר אותה על דעתה – השנאה למדריד. בקאמפ נואו נגד ריאל השנאה היא מזוככת, אבל יש כאלה שיטענו שאשרי העם שיודע את ההיסטוריה שלו. "

  9. shin הגיב:

    עומר, אתה לא היחיד. ואם כבר – מגיבות ולא קוראות.

  10. פינגבאק: ספינת החלומות » ארכיון » תירוצים והמלצות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s