צלחנו את אומלטה

אז היינו באומלטה. במקום מסוים קצת קשה לי לקרוא לה אומלטה כי בכל זאת מדובר בבחורה מקצוענית שצלחה איתנו היום את התוכנית ה-999 בדרכה לתוכנית הסיום ואחרי זה לך תדע. מצד שני, הימצאות על הסט של אומלטה מוכיחה שלפעמים כל הקלישאות מתקיימות גם במציאות. זה מתחיל מזה שאתה מגיע, ובכניסה אתה מוצא אחד גנן שעושה צמחים ננסיים לפי טכניקה שהוא למד בסין, 5 קולביות שמחכות שיתלו עליהן משהו, שף משופם שאין לו מסעדה והוא מסתובב ממקום למקום עם סכינים וספר חשבוניות (הוא היה בדרך לנתניה , ברגע שהורידו ממנו את האיפור והתלונן ששמונה הטורטיות שלו נחטפו לפני שהוא הספיק להגיד פסטה).

 בנוסף יש נערת הפקה (או איזשהו תואר כזה) שמגיעה אליך ושואלת "אתה אייל" , "כן זה אני" אתה עונה. "איפה הצמחים"? היא שואלת, "איזה צמחים את מחפשת בדיוק"? אני עונה בשאלה. זה הזמן שהיא מבינה שאני לא איש הצמחים והיא עוזבת אותי  לנפשי. אני לא יכול שלא להיזכר שוב בפליני בסצינות מתוך "ג'ינג'ר ופרד" שמלמדות כי הנבואה של המאסטרו על מותה של הרומנטיקה וכיבוש כל חלקה טובה על ידי מפלצת הרייטינג, אכן התגשמו במלואן. יעל(ה) מצידה אומרת שהגיעה הזמן לפתוח מסעדה בפ"ח כרכור שתיקרא "ג'ינג'ר בטעם אלפרדו".

 הכל נראה מאוד הזוי, האולפן הפלקטי, האיפור של אודטה שהיא פשוט ענקית. ליטרלי. יש לה ראש ענק, בטן ענקית, רגליים ענקיות, היא פשוט שייכת לעולם הפטיש. לא שלי, אבל היא בהחלט יכולה לככב בזה כקריירה שניה. אולי בגלל שזה היה סט הצילומים האחרון, הכל פשוט התחרבש. שום דבר לא דפק, וכל מה שעניין את צוות האולפן זו ארוחת הצהריים שלהם. "הם יהיו ממש עצבניים, כשהם יגיעו לאייטם שלנו", לחשה יעל(ה), "הם נראים לי גם ככה עצבניים", עניתי לה". באופן מפתיע, האייטם הראשון בתכנית "שלנו" היה על קדחת שחת (בדיוק ממה שאני סובל). יעל(ה) הפריעה לי לשמוע את המתכונים שרחק הנטורופת. מין שילוב של דבש, לימון ושמן זית, חמש פעמים ביום למשך שלושה שבועות. אפילו המופלטה נגעלה. אחרי זה הגיע פסיכו תרפסטית,שכתבה ספר, אבל לא חייכה בזמן, אז היו צריכים לצלם את הסצינה 3 פעמים. בין לבין נשמעו פרסומות בקול של חדר  מיטות "לסנו סושי" ואני נסיתי לזכור אם זאת סיגל ירון שעושה כדורי בדולח, או שמא זאת ליאת שרון שעושה בבושקות ואולי בכלל להיפך, סיגל שרון, ליאת ירון. הכל היה אצלי סלט גדול במוח בזמן שהשף רקח דג לוקוס בלבבות ארטישוק והשאיר את הראש במיוחד לג'ולייטה.

 הזמן אזל במהירות, האייטם שלי התקרב , ובמחווה ג'נטלמנית הגשתי לגולייתה(בחולם ובסגול), ורד מהתכנית החגיגית שהייתה אמורה להיות מצולמת אחרי. מקרוב, הראש לה נראה עוד יותר ענק, ולאיפור היה צבע של חימר מה שהזכיר לי שיש לי איזה שלושה כדרים שאני צריך לדבר עליהם. "מה באמת יש במים של פרדס חנה וכרכור שכל האמנים התקבצו אליה" הייתה אמורה לשאול אותי העוג-לטה על פי סיכום קבוע מראש עם התחקירנית . כלום אין במים. רק חלודה. אילנה אומרת שאין פה יותר אמנים מבכל מקום אחר, רק שפה עושים יותר רעש. את זה לא אמרתי לאודטה, אבל באיזשהו מקום היא הבינה את זה כי העבודות המאוד מאוד יפות (ואני לא ציני) לא ממש עניינו אותה. תבינו, האייטם אחרי, היה של איזו מנותחת אף שהלבישה על ה-5 קולביות מההתחלה, שמלות ערב בסגנון ו-י-ק-ט-ו-ר-י-א-נ-י מ-א-מ-ם. אודטה לא יכלה להתיק את עיניה מהשמלות, שאין סיכוי שיעלו עליה גם אם ידחסו אותה לתוך המחוך עם מנוף. הפסדנו את המשחק וזה היה ברור. היא ריירה , העיניים שלה נצצו, וראיתי איך היא מחשבת אם שווה להתגרש שוב, רק בשביל להצטלם עם אחת משמלות המחץ האלו. יעל(ה) עוד התעקשה שאני אבקש מהמופלטה להחזיק איזו כלה מעיסת נייר (מאוד חמודה), אבל אודטה בקור ששמור לאלו שמבקשים מדג הזהב בקשה אחת יותר מידי הסתובבה לעברי תוך שהיא מקשיבה להוראות הבמאית ואמרה לי:"יקירי, האייטם שלכם נגמר". האמת, צודקת.

הם עוד התעקשו שאני אשב שם, כסוג של עציץ בזמן שהאייטם על שמלות הכלה לא נגמר. גם זה עבר בסוף, לא לפני שהמנותחת אף כמעט התעלפה כשהיא ראתה שהענק המזויף שהיה על צוארי הקולבית לא התאים לשמלת הערב. בסוף הגיע הקאט. המפיקה שטענה שהיא  מזדקנת על הסט המשיכה לרטון. ראש האריה של אודטה נעלם ובלי ראש הדג. אני לא הזכרתי במילה אחת את לליפוף, ורק שמחתי להשאיר את כל האולפן הזה מאחורי, בדרך חזרה  לחיים נטולי האיפור, הדרמות, הזרקורים והמוניטורים. חשבתי לעצמי, שלקח לי בדיוק 999 תוכניות כדי  להכיר את אודטה.עוד אחת וזה באמת היה יותר מידי. ביום ראשון הקרוב נראה איך יצא. ביום שני כבר נהיה חומר ממוחזר. וביום שלישי זה כבר  יהיה היום שאחרי הבו-לטה(מאכל טריפולטאי מ-ד-א-י-ם , ולא אל תחפשו את המתכון אצלי). המפץ הגדול. אדיוס אודטה. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, קריירה, תקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

22 תגובות על צלחנו את אומלטה

  1. יעלה אורן זלאיט הגיב:

    חשבתי שאתקשר לראות אם אתה עדיין נושם או שעצותיו של דר טופול המאמם הצילו אותך מחנק, אני תוהה לגבי האמנית שעקפה אותנו בסיבוב – הקדחת שאחזה בה אינה עונתית…לעולם לא נהיה כאלה וטוב שכך

  2. eyalkagan הגיב:

    😀, י-ק-י-ר-ת-י, האם שמת לב שאני האורח היחיד שהתארח בתוכנית שלא זכה לכינוי יקירי. בסופו של דבר זה היה אולי מעייף אבל גם מאלף. חזרתי לכיכרות פרדס חנה ותמהתי עד כמה רחוקים הם מאולפני הרצליה. אגב, אני עדיין משוחת, אך נושם.

  3. omertene הגיב:

    גדול – אייל. חזק מאוד. זה הולך ומשתפר. אתמול הזהרת שבסוף אני אחטוף. ואכן חטפתי. ישר לטחול. "גולייתה", "עוגלתה", "ו-י-ק-ט-ו-ר-י-א-נ-י מ-א-מ-ם", and they keep coming, עוד זה הולך וזה בא. הערה אחת, ברשותך. יש סתירה מסויימת בין הטרוניה שלך בפני יעלה (אני האורח היחיד שלא זכה וגו') לבין ציטוט ג'ולייטה (יקירי, האייטם נגמר). ועדת חקירה. 😉

  4. eyalkagan הגיב:

    לא רק שאתה קורא קבוע, אתה גם קורא חד עין. לא היית מצפה למשהו אחר ממישהו במעמדך. לפני שאני מתייצב בפני כבודו (אפשר להתייצב לאחר שיצא דו"ח ביניים, למתן עדויות נוספות?), אני אסביר את זה בכך: שעד כמה שזכור לי, היא לא פנתה אלי בסוף האייטם, בשם התואר הכה נכסף, אלא במהלכו ולא לשידור וכך יוצא שזכיתי , אולם הציבור לעולם לא ידע זאת, אלא אם כן הוא יכנס לבלוג🙄 בכל מקרה, אני אכסוס ציפורניים עד לשידור כדי לוודא האם גירסתי נכונה ועקבית (מישהו אמר אולמרט?)

  5. omertene הגיב:

    אם כך, תיזהר רק שביבי לא יעקוף אותך בפינה. מיותר לציין, שביבי הוא בכיר הבלוגרים מבין הפוליטיקאים שלנו (או בכיר הפוליטיקאים מבין הבלוגרים).

  6. "סוג של עציץ" זאת הזדמנות טובה ליצירת סינכורניזציה בין הזמן הפנימי לזמן החיצוני – כל זה נכתב רק כדי להראות שאני עוקבת בעניין אחר הדיווחים מכרכור/פרדס חנה.

  7. eyalkagan הגיב:

    הרגת אותי פעמיים. גם נוף מהדיוטי פרי וגם פינלנד.

  8. נשמט לי בסוף המשפט ה-🙂

  9. eyalkagan הגיב:

    קודם כל תודה שאת נכנסת לקרוא כאן דברים. זה מפתיע אותי ומרגש אותי כאחת.

    ההסבר יהיה קצר במקרה הזה רק מפאת חוסר זמן: המון זמן לא הייתי בחו"ל (זה לגבי הדיוטי פרי) יש בי משיכה בלתי ברורה לצפון הרחוק (זה לגבי פינלנד, לפלנד וכו'). אני מבטיח להרחיב.

  10. גם אני רוצה לפלנד. נראה לי שלפלנד הכי מעניינת בקצוות של מזג האוויר. הלאפים נראים לי מדליקים לגמרי בכל ימות השנה… מעניין גם מתי זה הבוריאליס (אור הנגוהות הצפוני).
    ותודה על קבלת הפנים האוהדת🙂

  11. galit הגיב:

    ממי אתה כותב מ-א-מ-ם!!! תמשיך כך ועוד המון דברים שיש לי להגיד לך בשתי עייניים פעם שניפגש לשניה בשניים…נשיקות(מעניין,יצא לי בהתחלה נשיקוץ…מה פרויד היה אומר על זה…)

  12. eyalkagan הגיב:

    תודה גליתה, אהבתי את הנשיקוץ. יו אר אלווייז וולקום.

  13. סיגל הגיב:

    תענוג🙂
    היה שווה לחכות.

  14. רונית הגיב:

    אתה מ-צ-ח-י-ק !!

  15. שירה הגיב:

    זכינו!!
    חשיפה לנבכי התעלות של תודעתו של כגן
    עונג!

  16. eyalkagan הגיב:

    הו שלום גם לך. באמת מזמן לא דיברנו.

  17. יעלה אורן זלאיט הגיב:

    אני לא מתאוששת מאז החויה המרגשת באומדיטה , מעניין מה הם שמים במים – רק לישון – סוג של פוסט…טרואמה
    אולי נדבקתי מהשחת של מחלת היאפים

  18. באשי הגיב:

    איזה תיאור על טיול במערכת העיכול…

  19. lironcaster הגיב:

    נהדר!
    המעג-לטה

  20. כרמה הגיב:

    יאמר לזכותך שאתה מנסה להצחיק , אבל אתה הופך לכפייתי יותר ויותר.
    איזה גבר נורמלי שם לב לפרטים כה "חשובים" כמו איפור, ורד מהתכנית החגיגית וה"קולביות" כפי שאתה מכנה אותן…
    זה לא שבאת לתכנית בתור מנתח מוח או הגאון שהמציא תרופה למחלת הסרטן, בסה"כ איש פשוט (ואף עגלגל ולא שיא היופי, אם אני זוכרת אותך נכון)שבא להראות "יצירות אומנות" של אומנים מאזור כרכור – "אוי זה מעניין!!!" . נכון, יש הרבה מה לומר על התכנית ז"ל ועל אודטה, אבל נו באמת, לרדת לרמה כזאת רק כדי להראות איזה גבר אתה כי אתה יכול לצחוק על מימדיה של המנחה ועל עובי המייק אפ…רק הוכחת שאתה איש קטן, אפילו מאוד קטן….

  21. eyalkagan הגיב:

    תודה, באמת תודה.

    אחרי 296 תגובות שכולן (טוב כמעט כולן) גומרות את ההלל, הגיע הזמן גם למישהי שמזכירה לי שאני "איש קטן, מאוד קטן" למרות עגלגלותי.מה שמלמד שלכל אחד יש תפקיד. 

    מסתבר גם שאני לא גבר נורמאלי , שהרי גברים נורמלים לא שמים לב לפרטים הקטנים (הגם שרוב הנשים לפחות על פי אומלטה משוועות לגבר שישים לב לפרטים הקטנים ויחמיא במקום ובזמן ובכלל שיהיה מטרוסקסואל), וגם לא שיא היופי. נו שוין…

    צר לי שלא השכלת לראות את הגיחוך שבסיטואציה ונתפסת ליחסים בין המינים, שהרי מי אני אם לא עציץ שנתקע בין סוכנת קולביות ועגלגלטה.

    למרות הכל הצלחתי להותיר בך את רישומי אם זכרת אותי אחרי שמונה חודשים ועוד אחרי אייטם קצרצר של 2 דקות. אני אתנחם בזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s