יום של פרידות

זה היה יום של פרידות היום. מחר, אנחנו פותחים את הבית שלנו (למעשה את הסטודיו שלנו) לשלושה ימים מרוכזים, שבהם אנשים יכולים להגיע ולהתרשם מהדברים החדשים שעבדנו עליהם בחודשים האחרונים. למעשה זו השנה הרביעית שאנחנו משתתפים במין הפנינג מקומי, שנקרא כל השנים "בית פתוח" והשנה מקבל שם קצת יותר בעל משמעות:"דרך האמן".  בפרדס חנה וכרכור פועלים בשנים האחרונות המון אנשים יצירתיים. המקום הפך להיות אבן שואבת לחתך מסויים של אנשים שמוצאים בו, אם לפחות להעיד על עצמנו, קצב אחר של חיים. כמובן שהקידמה מתחילה לחלחל בקצב קצת יותר מהיר בתקופה האחרונה (ואני ארחיב על זה את הדיבור בפוסט אחר), אבל עדיין אפשר למצוא כאן שדות של חרציות וחוביזות שמזכירים את הילדות וספק אם הם עדיין בנמצא במקומות אחרים על הציר שבין חיפה לתל אביב ואפילו דרומה מזה. על מנת לפנות לנו את הזמן, שלחנו את שתי הקטנות והקטן לסבא וסבתא פלוס סבתא נוספת. מעין "מבצע סבתא".

 אנחנו לא נפרדים הרבה מהילדים וזו בעצם אולי הוכחה לכך שהם גדלו. המבחן יהיה עם הקטן שממש אבל ממש לא יצא עדיין לטיול מהסוג הזה. שלחתי אותם ברכבת. עמדתי איתם על הרציף, העליתי אותם על הרכבת לאשקלון ונפרדנו. מהר. לפני זה צילמתי אותם. הצרפתים אומרים שבכל פרידה יש טעם מהמוות ואני נוטה להסכים. עבורי בכל פרידה, יש תמיד את השאלה הזו שמתגנבת לה למוח, "ומה יקרה אם אני לא אראה אותם יותר". ברור לי שזה טפשי, אבל אין מה לעשות זה מין פחד קמאי, שישוב שם בתודעה בצורה מאוד חזקה לכל הורה. במקרה הזה אני גם בן, וגם אבא. נכון שיש בכך שיחרור מאחריות (שזו התחושה הכי כיפית להורה) ויחד עם זה אני ובעיקר זוגתי אוהבים לראות את הילדים קרוב אלינו. מה לעשות, יש לך תחושה (שגם היא מוטעית) שכשהם קרובים אז אתה יכול לשלוט במציאות (כמובן,שהרבה פעמים היא טופחת מהר מאוד על פניך, אותה מציאות).

אני לא יודע מה איתכם, אבל העמידה הזו על רציף של רכבת, ומהפרידה מאנשים שאתה אוהב, שולחת אותי תמיד למקומות יותר רחוקים ואפלים. יכול להיות שמדובר בכלל בטראומה קולקטיבית (אם יש בכלל זכרון קולקטיבי) שלנו, כיהודים. גם כאן אני מדבר על משהו שהוא עמוק בפנים. אני זוכר את הסצנה מ"הפסנתרן" של רומן פולנסקי, שבה בעצם כל המשפחה שלו עולה על רכבת ומישהו מושך אותו שניה לפני, ומשחרר אותו מהגורל שנקבע לאלו שעלו עליה. מצד אחד , הבן אדם קיבל חיים, מצד שני הוא ייאלץ לחיות אותם עד גיל 80 ומשהו בלי האנשים שהיו ויהיו הכי יקרים לו אי פעם. לפעמים אתה תוהה מה עדיף בסיטואציה הזו.

נפרדתי גם מאחותי שנוסעת עם הילדים שלה לחודשיים למזרח הרחוק ולאוסטרליה. למעשה נפרדנו טלפונית אחרי שביום שבת העברנו כמה שעות של איכות ביחד עם הילדים כמובן,. הם מאוד קשורים. גם אנחנו מאוד קשורים. זה הולך רחוק אחורה (וגם על זה אני ארחיב את הדיבור פעם). על יד הדלת של האוטו כשהתחבקנו, עמדו לי דמעות בעיניים, אבל מכיוון שזו הייתה שעת ערב, אף אחד לא ראה. יש משהו בתחושה הזו שבן אדם יוצא למסע, שלא ברור לך איך והאם הוא יחזור. וגם אם הוא יחזור, הוא בכל מקרה יחזור שונה. כי אין נהר שאפשר לחצות אותו פעמיים. הדרך משנה את מי שצועד עליה בדיוק שפי שהיא משתנה בהתאם למי שצועד עליה. זה אפילו לא לצעוד עליה זה לצעוד איתה ובתוכה.

 אלו לא היו רק הפרידות שלי היום. במקום שבו אני גר, יש לא מעט אנשים ותיקים שלא לאט הולכים לעולמם. אתה רואה את זה במודעות האבל. "ישראל אהרוני", "יעקב סזגר" , "מנשה מנשה". תושבים ותיקים שגדלו וגידלו כאן דורות של ילדים. השמות שלהם, כמו גם שמות המשפחה לקוחים ממקומות אחרים, בעיקר מפרס. לעיתים כתוב על מודעת האבל שמו האמיתי או שמו קודם לעלייתו ארצה של אותו אדם או אותה גברת.

 לך, כתושב חדש יחסית לא נותר אלא לדמיין איך זה היה פה פעם. כשרחוב הנחל נראה באמת כמו נחל, אי שם בשנות ה-50 כשהעבירו את התושבים מהמעברה ליד האלון הבודד לבתי הסוכנות הקטנים. איך זה היה לגדול שבעה ילדים בחדר. אותם הילדים הם אלו שדואגים היום לתלות את מודעות האבל על לוחות המודעות, כדי שידעו כולם שהוריהם כבר לא איתנו. האמת היא שעבור התושבים המבוגרים אין זה נחוץ. כל אחד מהם יודע מתי שכנו הלך לעולמו,  כיצד הולך ומתמעט המניין, ומי ייעדר בפעם הבאה שיכניסו ספר תורה חדש. יש להם לתושבי השכונה, שרובה מסורתית, אחווה כזו. לא פעם אתה יכול לראות אותם מדברים ביניהם במוצאי שבת, "אנחנו נלך לקדיש אצל זה ואתם תלכו לקדיש אצל ההוא". מקפידים על אותה מסרות של כיבוד אלו שהולכים לעולמם, מתוך אותה ידיעה ותקווה שכך ינהגו איתם בבוא יומם. זוהי אמונתם.

 מכח אותה אמונה, בשנה שעברה היה מי שהתריס כנגדנו על זה שאנחנו עובדים בשבת. עד לשנה הנוכחית, התקיימו אירועי הבית הפתוח בשישי ובשבת ואילו השנה הוחלט  שכדי לקבל בחזרה את החסות של המועצה כמו גם את התקציבים, מוותרים על השבת. היו מקרב האמנים שבירכו על הצעד והיו כאלו שהתקוממו כנגדו. לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם ברמה העקרונית. באותו בוקר נעים של שבת, בדרכם חזרה מבית הכנסת, התריס אחד ההולכים כנגדנו על כך שאנו מעזים לחלל את השבת, וכי אין ברכה בכסף שמקורו בעבודה שנעשתה בשבת. האמת היא , שאותו אדם, אינו מייצג את הקהילה שלו, שהיא קהילה שקטה של אנשי עמל שנתפסים בעיני כמאמינים אמיתיים. אחד מהם, חברו לדרך של המתריס (שכן הם עושים את דרכם בצוותא), שמזכיר לי את בן דמותו של עזרא סימנטוב מספרו המופלא של חיים סבתו "כעפעפי שחר", אף ניסה להסות אותו. לא רצה מהומות. ניסיתי להסביר למתריס "שדרך ארץ קדמה לתורה", אבל נפלתי על אוזניים ערלות. הדתיים מקדשים את השבת, ואין בלתה. במובן מסויים אין הם יכולים לראות אנשים שמאמינים בצורה אחרת. בדרך אחרת. לך תסביר  שהאמונה שלך היא "שאיש באמונתו יחיה". , הדילמה הזו נפתרה, לפחות השנה, אם כי הילה שהיא הרבה יותר קיצונית ממני בעניין חושבת שהשבת נועדה לעבודה (ככה זה כשאת יוצאת קיבוץ), ושכולם יכולים ללכת לעזאזל או להתפלל -אם זה מה שהם רוצים- רק שלא יבלבלו לה את המוח ובעיקר שלא יציקו.

זה היה יום של פרידות היום. מעין דוק של עצבות ננסך והתשלב יפה עם מזג האויר החורפי . נדמה שגם החורף מתקשה להיפרד. אני מצידי, בניגוד לכל השנים (ויש לי המון סיבות) כבר מבקש להיפרד. הגיע הזמן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על יום של פרידות

  1. galit הגיב:

    נגעת לליבי…עכשיו אני מבינה לאיזה עצב התכוונת קודם.יש משהו פואטי בעצב,תמיד חשבתי כך,כמו גם בימים אפורים…תתראו בקרוב אינשאללה ושהכל יהיה טוב!

  2. רונית הגיב:

    כן, בהחלט יום של פרידות 😦

  3. רונית הגיב:

    ובטח שיש כזה דבר זיכרון קולקטיבי. אפילו אם הוא מדומה מרוב סרטים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s