מחוץ לסדר

החג מתקרב. השנה כמו בכל שנה מהשנים האחרונות אני לא ממש מתרגש. אני דווקא אוהב חגים. אוהב את התכונה שלפני, את הריחות של האביב לפני חג הפסח ושל הסתיו לפני ראש השנה. אבל בשנים האחרונות, איבדתי את ההתרגשות. אולי זו בגלל כל ההמולה שנראית לי מיותרת, אולי זה בגלל העובדה שכבר כמה שנים אין סיני (שהיה המקום האידיאלי לחגוג בו את יציאת מצרים האמיתית), ואולי זו בגלל העובדה שהחגים האלו(חג ראשון, חג שני, אוכל ועוד אוכל), נתקעים בתוך הרצף של העבודה  ומשבשים את סדרי העולם. אין לי ספק שזה שינוי שעברתי. אבא שלי לא יכול היה לסבול את החגים. זה נראה לו מיותר. כילד, כנער ואולי גם חלק כחיי כבוגר לא הבנתי איך הוא בכלל יכול לחשוב בצורה הזו. היום, אני חושב שאני מתחיל להבין.

 תראו, יש משהו נורא צבוע ומתחסד בכל המשפחתיות המתיפיפת הזו. למעשה, אם חושבים על זה קצת לעומק: החג הזה שאמור לאחד את המשפחות גורם בעצם לפירוד משפחות ולסוג של חשבונאות.זה מתחיל כבר חודשים לפני: בשנה הקודמת היינו אצל ההורים שלך אז השנה נעשה את זה אצל ההורים שלי. זה ממשיך עם השאלה הנצחית אז את מי מזמינים לסדר  ומאיזה צד.הרכילות שלפני והטחינה (לא של הדגים) של אחרי. וכך יוצא שפתאום משפחה רגילה מוצאת עצמה מפוצלת לחלוטין. אח אחד אצל החותנת, השני בסדר צבאי והשלישית עושה את זה דווקא בבית עם ההורים של בעלה. ועוד לא דיברתי על ילדים להורים גרושים שמוצאים את עצמם כל שנה נקרעים בין האבא לאמא או לחילופין נאלצים לראות את  הוריהם שלא סובלים אחד את השניה מתאחדים למראית עין.

 עכשיו בואו נדבר דווקא על הסיטואציה המתקרבת.. השנה אנחנו מוצאים את עצמנו עושים סדר אצל ההורים של גיסתה של אשתי. איך התגלגלנו עד לשם, גם לי לא ברור. אבא של זוגתי כרגיל רתם את העגלה לפני הסוסים, סידר לנו סדר משפחתי עאלק, ולפני שהפסקנו להגיד ג'ק רובינזון כבר קיבלנו את המשימה להכין גם את הגפילטע פיש. 50 קציצות ל-20 סועדים. לא פחות ולא יותר. לשניה הרהרתי ברעיון המשעשע כשלעצמו, להבריז מהחגיגה. אני כבר יכול לראות את התמונה: כולם רחוצים, במיטב האפטרשייב , שעוני הרולקס  והבשמים מהקנייה אחרונה בדיוטי- פרי ממתינים למשפחת המוזרים מכרכור שיגיעו עם הסיר המיוחל ואלו מבוששים לבוא. אני יכול לדמיין את המחשבות של אלו שנמצאים בצד הממתין. "הם בטח תקועים בפקקים, אולי קרה להם משהו". סדרת טלפונים מהירה שכותרתה הראשית היא "איפה אתם"? ובסוף תשובת המחץ, "אננחו בבית, לא התאים לנו להגיע". אין לי שום ספק שלכמה אנשים יתקע הכרפס בגרון .טליה הציעה פתרון קצת פחות רדיקלי, היא הציעה לשלוח רק את הסיר. ככה כולם יוכלו להנות. הם מהדגים ואנחנו מהשקט.

 לפני די הרבה שנים, כשהמקום המועדף עלי לבילוי בפסח היה בצד המצרי של מסוף טאבה, הודעתי בחגיגיות לאבא של ה' שאנחנו יורדים  לסיני וזאת למרות שהזמינו לנו מקומות בחדר האוכל הקיבוצי. במהירות שיא הצטרפו אלינו גם שני אחיה של ה'- גיסי לעתיד (שנושאים עימם טראומות ילדות בלתי נשכחות מאותו סדר קיבוצי ובלתי נגמר בעליל). סבתא של ה' כמעט נחנקה מחילול הקודש המשפחתי, ואילו אביה של ה' שכבר בראש השנה מתכנן מי יגיע לסדר, שונא מאז את הערך במילון שנקרא ספונטניות. אנחנו אגב, העברנו 4 ימים מדהימים בביר סוויר, שהיו בו 3 קמפים בלבד או אם תרצו שניים וחצי. אחד של בילאל, אחד של פייסל ואחד שעוד לא ממש נבנה. מאחר והייתי חבר גם של פייסל וגם של בילאל, וששני אלו נפרדו , ישנו במחנה השלישי של האו"ם. ישראל נראתה רחוקה, המשפחתיות המאולצת נראתה רחוקה עוד יותר, ואף אחד לא היה צריך לראות את מוספי החג המשמימים עם הזיבול הרגיל על מכירת החמץ, הגעלת הכלים המסורתית והמצה הכי גדולה שנאפתה במיוחד לספר השיאים של גינס וגרמה עצירות לכל החיילים בבסיס.

המשפחתיות הדביקה הזו, שמסתכמת בסופו של דבר בתקיעת גרעפסים ובישיבה בלתי פוסקת על האסלה, כבר הובילה אותי מזמן למחשבה שנחוץ שינוי מרענן של כל הקונספט. כבר שנים אני חולם על סדר של חברים עם אוהל גדול, עם שולחנות נמוכים, עם כולם בלבן. סדר שיימשך כל הלילה, שבו באמת כל דכפין ייתי ויפסח וכל דצריך ייתי ויאכל. סדר אחר, שונה. לא ממש ניסיתי להרים את ההפקה הזו כי כמעט כל מי שאתה מתקשר אליו אפילו כדי לגלגל את הרעיון מסביר לך שיש לו איזה סוג של מחויבות משפחתית. וואלאק די. אי אפשר להודיע פעם אחת למשפחות שלשנה הבאה אנחנו מבקשים שחרור. מעבדות לחירות. לשנה הבאה בני חורין ולאוו דווקא בירושלים הבנויה אלא באוהל של כגן.  אנחנו בני 40 +, מותר למרוד קצת. לא מוכרחים להיות כל כך בסדר, בסדר.