המסע בעקבות אורי לוטן

לא הכרתי את אורי לוטן. הכוונה לפיזית. יצא לי להתקל בשם שלו כשפתאום ראיתי ידיעה באינטרנט על מותו. ידיעה מפתיעה על מוות מפתיע עוד יותר, בטח בדרך שבו הוא התרחש. האיש החליק במדרגות, נפל על המפרקת  ונפטר לאחר שלושה חודשים בהם שכב ללא יכולת להזיז את הגפיים שלו, כך לפחות זה התבהר מהכתבה. מוות מאוד מקברי. הידיעה על מותו, הזכירה לי את המפגש הראשון עם השם הזה. ללוטן ז"ל היה מדור קבוע ב"חדשות" ז"ל, העיתון הכה מיתולוגי בעיני. "החיים כבצל" קראו למדור, ולמרות שלא יכולתי להיזכר באף כתבה ספציפית,  זכרתי שאהבתי אותו. שחיכיתי למדור וקראתי בשקיקה. הכתיבה הייתה מעניינת, שונה.

 בכלל בעיתון ההוא כתבו אנשים חכמים: אשר לוי ושגיא כהן שיינו את הכתיבה על ספורט והוכיחו שאפשר להיות גם אוהד ספורט וגם אינטילגנטי, לדן בן אמוץ היה מדור קבוע, דודו גבע עם שירת הברווז וכמובן רונאל פישר. פישר, קנה את עולמו בעיני כאשר פירסם כתבה על גנדי (רחבעם זאבי ) ז"ל  שבה ניסה להוכיח שהוא סתם שפן שקיבל הלם קרב במלחמת העצמאות  ולאורך השנים קודם עד לדרגת אלוף מבלי שאף אחד מעז להגיד את זה. בעקבות הכתבה הזו פורסמה מודעת תמיכה של כל הגנרלים(כולל יצחק רבין ועוד כמה רמטכ"לים) בֵּרֵעם לנשק. פישר ניסה לקעקע את שורות המסדר והחונטה של וותיקי הפלמ"ח נזעקה על מנת שלא ינפצו להם את המיתוס. שם ראית בעצם כי למרות חילוקי הדיעות הפוליטיים, גנדי תמיד יהיה אח ורע. בחדשות עמלו על שחיטת פרות קדושות כמחווה לאינטלגנציה של הקוראים כאשר מצד שני פירסמו צילומי בחורות חשופות שדיים שהופיעו בעמוד 4 (אם אני לא טועה), מתוך התחשבות ביצרים אחרים של הקוראים שחשובים  לא פחות מהאינטלקט. התמונות האלו נתלו אחר כבוד על הארוניות שלנו בצבא, בדיוק כמו התמונה שג'ונס מיסגר ליד השירותים שלו , עם הדף האחורי של הגיליון האחרון של העיתוןן בטרם נחתה עליו הגליוטינה בשלהי 93.  לשמחתי הייתי בהודו ולא נכחתי בביצוע גזר הדין. באופן סימבולי , באותו עמוד אחרון של היום האחרון, הייתה תמונה של הטבעת ספינת קול השלום של אייבי נתן.  גם קול השלום נדם יחד עם חדשות.  כשחדשות היה בחיים, לוטן התאים בהחלט לפורמט  והשתלב היטב. 

 בעקבות הידיעה על הפטירה, שהתפרסמה במאי 2006  השארתי טוקבק בו הבעתי את צערי והמשכתי הלאה. פאוזה. לפעמים קורה, שאתה נתקל במשהו, או במישהו או אפילו במושג, ופתאום בתוך כמה ימים אתה נתקל בו שוב ושוב, כאילו שהוא חיכה לך שם. הוא קופץ לך לתוך התודעה  לא רוצה לעזוב ואז מקבל את הממשות שלו. זה בדיו מה שקרה לי עם לוטן. לפני כמה ימים, אני לא יודע אפילו למה-למרות שאני מנסה לשחזר (שזה משחק נהדר בפני עצמו, הניסיון לחזור במחשבות אחורה, כדי להגיע לנקודה שממנו התחלת )- מצאתי את עצמי, מקליק את השם שלו בגוגל (עוד משחק נהדר). עוד קישור ועוד קישור, והנה אני בתוך סדרת כתבות שכותרתה "תולדות הניו-אייג'" . סדרה שעניינה סקירה של הגורואים הגדולים של המערב במאה ה-20. המחבר הוא מי אם לא מיודענו אורי לוטן. האכסניה: מדור הניו-אייג' של אתר nrg של מעריב.

  נפלתי על הפרק שכותרתו "האושר ועונשו", שמתייחס לאושו, וערוך בצורה של ראיון של אורי לוטן עם אורי לוטן. מאותו רגע התחלתי לעשות מסע בזמן. אחורה. אני הגעתי למעשה לפרק הסיום שממנו למדתי, שני דברים: אחד, אושו קיבל 4 פרקים בסך הכל, לא כולל פרק הסיכום שבו הייתי. שניים, סדרת הכתבות עוררה גל מדהים בעוצמתו של תגובות ( שש מאות ומשהו כפי  שמצהיר לוטן בעצמו  לאחר שבטח ספר אותן) , שנחלקו בעיקר בין מצדדי אושו ומתנגדי אושו. מאחר וכל הדינמיקה הזו – גם התוכן וגם התגובות- סיקרנה אותי, התחלתי לחפש את הכתבות הקודמות מבחינה כרונלוגית כדי להבין על מה המהומה ועל מה הויכוח. מצאתי. קודם הגעתי לכתבה השנייה (לא על אושו) אלא השנייה בסדרה, שלה היו רק 4 תגובות  או משהו כזה ביניהן של לוטן עצמו.  לנגד עיני  נפרשה למעשה בדיוק כמו בצל, ההתפתחות של הסידרה. ראיתי את ההתלהבות של לוטן מהמדיום החדש שמשמש לו כאכסניה (לאחר שכבר הספיק להכיר את הרדיו כולל קול השלום ואת העיתונות הכתובה), את העובדה שהוא עדיין לא שולט בו לגמרי (תגובות שמופיעות פעמיים בשמו), את הרצון לענות לכל טוקבק. אחרי זה הוא כמובן יתעייף בוודאי כשזה הגיע לויכוח על אושו. מאחר וידעתי שהוא כבר מת, הכל קיבל נופך עוד יותר מיסטי ומורבידי. הנה אני עושה בעצם מסע אחר רוח של מישהו. מסע אינטרנטי, שבו הכל מתועד וניתן לראות דרכו גם את התוצאה הסופית גם את התהליך עצמו, שמתעצב תוך  כדי בין היתר בשל האינטראקציה שבין הכותב למגיבים שלו.

בתוך כל העניין סביב לוטן, והעניין שלו בגורואים , נזכרתי בשיין ריין , הגורואית הישראלית הראשונה למעשה (למרות שאני לא בטוח שיונה וולך לא הייתה כזו) והגעתי לדו"ח משנת 82 על הכתות בישראל (מסמך מאלף), שם מוזכרים בין היתר  לא מעט מהגורואים עליהם מדבר לוטן כולל אושו שאז עוד היה רק בגוהאן שרי ראג'יניש. נזכרתי גם שראיתי אצל דניאלה, הגננת של הקטן, את הספר שלו "החיים כבצל" וזו נראתה לי הזדמנות מצויינת להכיר את הבן אדם טוב יותר. האוטופיקציוגרפיה של לוטן, לקחה אותי היישר לפונה א'. האשראם של בגוהאן בשנות ה-70 , שבו לוטן שהה ביחד עם קומץ ישראלים.  השמות בספר הם פיקטיביים אך מספיק קרובים כדי לקבל את התמונה  האמיתית. בגוהאן הוא M , פונה זו מנדיפוראם,  ואריאל לביא הגיבור הוא כמובן אורי לוטן. למרות הפיקציה לכאורה, זהו עוד מסע אמיתי בזמן שעניינו קילוף הקליפות וההגעה אל התובנה המוצקה שבסופו של דבר כשאתה רואה את הבודהה על הדרך, אתה צריך להרוג אותו. זהו בעצם השיחרור המוחלט ולוטן- לביא עשה את זה תוך כדי ההבנה שאושו-בגוהאן שרי רג'יניש לפחות מבחינתו חטא  בכמה חטאים  שהעיקרי שבהם הוא הגאווה לצד בצע כסף ותאוות כוח.

לוטן, בעיקר בסדרת הכתבות שלו -שמגיעות ממקום מבוגר יותר ב-10 שנים ביחס לספר שהוציא – נגע בעצב חשוף. הוא מדבר בעצם על האל שהכזיב, על הגורו שאותו הוא אהב בכל נימי נפשו, שהפך להיות מעורב בין בידיעה ובין בשתיקה בכל מיני מעשי נוכלות, רצח, הרעלות ומה לא, ושבסופו של דבר הצליח לההמציא את עצמו מחדש ולהקים את פונה ב' שהפכה להיות עוד יותר מוצלחת מפונה א'. הביקורתיות שבה לוטן בחר להציג את אושו, עוררה כנגדו גל של תגובות מקרב חסידי אושו שעסק בו והתעלם אולי מדבריו. 

כל דיון שנוגע בעצבים חשופים דינו לעורר אמוציות. לא כל שכן כאשר מגיעים לדיונים על גורואים. צאו וראו האם ניתן להעביר איזושהי ביקורת על הרב עובדיה יוסף, הנחשב בעיני מאמיניו כדמות על. לרב עובדיה שאין כל חולק על גאוניותו בתחום המקרא והפסיקה היהודית , יש מידי פעם התחלקויות  שעדת מאמיניו  מובכת מהם מחדש ועושה התפתלויות אקרובטיות באוויר כדי למצוא לה צידוקים. בבחינת לא יכול להיות שמישהו שהוא כה גדול בתורה, יתברר כאדם שנותן סטירה לכתב טלויזיה קבל עם ועדה ואחרי זה עוד צורח עליו בעברית עילגת "תצא בחוץ". 

ראיתי לא מזמן ויכוח באינטרנט בין חסידיו של הרבי צבי יהודה הכהן קוק לבין חסידיו של האדמו"ר הקודם של קהילת סאטמר , ר' יואליש טיטלבאום. אלו אוחזים בזה ואלו אוחזים בזה ותיכף יתפסו זה בגרונו של זה. האם מישהו מבין חסידיו של האדמו"ר מסאטמר מעז להעלות את השאלה שמנקרת שוב ושוב : מדוע עזב האדמו"ר את קהילתו ועלה על רכבת ההצלה של קסטנר שהיתה רחמנא ליצלן ציונית,  יישות לה התנגד כל חייו. לא תמצא עיסוק  בשאלה הזו שהרי האדמו"ר הינו נציגו של אלוהים על פני האדמה ודבריו  דברי אלוהים חיים. עשרות אלפים  מחסידיו כמו בכל חצר חסידית גדולה אחרת, יעמדו שעות בשמש עם משקפות כדי לראות את כבודו, או כדי לאכול פירור משולחנו אבל רק  אחדים מהם יעזו לבחון בזכוכית מגדלת את מעשיו בשואה, שאז הציל נפש אחת מישראל, אבל זו הייתו נפשו שלו.  

 האם בכלל יש חירות מחשבתית כשאתה הולך אחרי אושו, טיוהר, או מהרישי מהאש יוגי.  מדוע בכלל יש צורך ללבוש מדים בצבע אדום, אם החיפוש הוא אחר חופש. עד כמה יש מקום להתפתחות של האינבידואל כשהכל בסופו של דבר מכניעים את עצמם להוראות של הגורו.  השאלות האלו תמיד ייתֳפסו בעיני מי שנוהה אחר גורו כזה או אחר ככפירה בעיקר. מי שוקרא תיגר על הגורו, הוא תמיד לדעת חסידיו, מי שטרם הגיע לדרגת מודעות כזו שהוא יכול לתפוס את המסר של אותו גורו. מי שמעז להגיד בקול שמפריע לו שהגורו עושה הרבה כסף מהרוחניות שלו, ייתקל בתשובה שהוא לא רוחני מספיק.  והכי גורו-עים הם אלו  שפתאום רואים את האור והופכים להיות הקולניים ביותר. החסידים שזה מקרוב באו תמיד יהיו אלו שינסו לשכנע  אותך בהכי הרבה להט להצטרף לשורותיהם, במין חיזוק  והוכחה עבורם שדרכם היא אכן הדרך. כך לדוגמא חסידי או חסידות ימימה לא יפסיקו לספר לך על השינוי שהם עברו, כשאתה לא לגמרי משוכנע שאתה רואה לפניך אדם חדש. החוזרים בתשובה ינסו לעשות נפשות  מבוקר עד ערב בשעה שאלו שהיו שם מאז ומעולם (נולדו דתיים) לא ממש משמיעים את קולם. אולי בגלל שהם היו שם מאז ומעולם.  עבורי כמי שמטיל ספק (כמצוות הפילוסופים היוונים הקלאסים), התשובות לא מספקות. זו אולי הסיבה שעדיין לא מצאתי את עצמי בחצר כזו או אחרת, תחת חסותו של אדמו"ר, גורו או אגומניאק אחר.  אורי לוטן שהיה שם היטיב להבין את גודל השבר והעז לקרוע את המסיכה. כתוצאה מכך נתפס בקרב חסידי אושו ואף חסידי טיוהר, כמי שבגד. ברעיון ובעיקר בעצמו. הוא מצידו ראה בתגובות האלו את מה שעליו הוא ביקש להצביע: עיוורון.

 לאחר שסיימתי את הספר התברר לי ששנות ה-70 לא יחזרו. הסקס , הסמים, הרוקנרול, החידוש הראשוני שבמזיגה שבין מערב למזרח כל אלו הם נחלת העבר. עוד התברר לי שגם אורי לוטן לא יחזור (למרות שאת זה ידעתי עוד קודם) וזה העציב אותי. הפעם עוד יותר מהפעם הראשונה בה הגבתי. עכשיו כבר הרגשתי  בצירוף כתבה נוספת שקראתי פרי עטה של אתי אברמוב, עצבות גדולה. על לכתו של איש חכם, שהכיר את החיים, ועשה בהם מסע לא קטן, עד שעזב את גופו בסוג של ייסורים. לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שניקרה לי בראש:" האם בעצם הקללות שהומטרו עליו, אולי הביאו לו את הסוף האכזרי הזה, אולי הוא פתח חזית רחבה מידי מול אושו". לא הייתה לי תשובה ובכל מקרה גם אם הייתה לי תשובה היא הייתה שייכת למין איזור דמדומים. הרגשתי שאני מכיר את אורי לוטן הרבה יותר טוב. 

"אני בטוח שאם תיסע לפאצ'ה מאמה, עם כל מה שאתה אומר ואני מסכים לגבי גורואים, גם אתה תצא משם עם תובנות" אמר לי דב"א, אחרי שסיפרתי לו ולאשתו על המסע שעשיתי בעקבות לוטן לנבכי תולדות הניו-אייג' ותוך שאני מגלגל עוד רעיון על סדרת טלויזיה שתעקוב אחרי תולדות הניו-אייג'  וההתכתבות של הישראלים עם הנושא, "ובכלל אתה חייב לשנות את הגישה שלך, אתה יותר מדי ביקורתי", אמרו שניהם. הסברתי להם,שאני אמון על אובייקטיביזם(בכל זאת  בן מזל מאזניים), ושאני אשמח אם מישהו יפריך את הספקות שלי . " איך אפשר למכור לך את עצמך"  ציטטתי את אחת התגובות שמצאו חן בעיני לאשתו של דב"א שמחפשת כבר שנים אחרי הגורו המושלם. "באמת כגן, אל תהיה תמים, אתה יודע כמה אנשים לא מכירים את עצמם" הגיעה התשובה.  אז נכון שזו תשובה לא רעה ועדיין, אני סבור שלכל אחד יש את הפנס שלו שאיתו הוא יכול לקחת במסגרת החיפוש במערכת המערות הפנימיות שלו עצמו. אפשר ללכת  לקולנוע, ולקבל תרגום בגוף הסרט מפי הגורו אבל למה בשם האלוהים צריך לשעבד את כל הנשמה שלך בשביל לקנות את הכרטיס.

פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ניו אייג\', עיתונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על המסע בעקבות אורי לוטן

  1. shin הגיב:

    אולי זה קשור למשחקים של אגו (הריסת האגו וכדומה)?
    אולי צריך להפקיד את הכול בידי הגורו. את התחושה
    שאתה יודע משהו. שאתה מסוגל לשפוט. לבקר. להעריך.

  2. * תמיד חשדתי במורים שמציגים את עצמם כסמכות.
    * העניין של ההתמסרות הטוטאלית – אני מעריכה אותה כדרך, שמתאימה עבור חלק, לא עבור כולם.
    * וכן – אני חושבת שגם אנשים שהצליחו להגיע להישגים מאוד מרשימים מבחינת התפתחות התודעה שלהם, נשארות להם פינות דפוקות למדי באישיות. לדעתי זה קורה, כשנעשיית עבודה מאוד אינטנסיבית עם "חלקים" מהאישיות שמאפשרת עקיפה מסוימת של אזורים בעייתים.
    קרישנמורטי שהיה מורה ענק בעיני, היו לו קטעים דפוקים לגמרי, גורדייף גם היה דפוק במובנים מסוימים. ואין לי צל של ספק שמדובר בשני ענקים.

  3. galit הגיב:

    טוב,גורואים וכתות זה נושא ישן ומלא שאלות כתמיד…בעבורי ההבנה היא שכמו עם סמים,כך גם עם מורים רוחניים: אין זו המטרה כשלעצמה,להתמכר למדיום, אולם בעבור חלק מאיתנו הם אבני דרך הכרחיים כדי ללמוד ולהתפתח ואם אפשר אז רצוי מאוד בשלב מסוים להמשיך משם הלאה…
    חוץ מזה אהבתי את ההיזכרות בשיין ריין שתמיד תישאר עבורי דמות מיסטית ומלבבת שקשורה בנעורי…
    וגם ראיתי אתמול את הסרט על מדונה(כן מדונה)וכמה שזה נשמע מוזר ממש קיבלתי אינספירציה!
    ודרך אגב (ואולי גם סליחה על התגובה הארוכה…)
    כביסה תלויה וכיור ריק מכלים אינם רדידות בעייני אלא סמל הפשטות.שלשם,אם אני לא טועה, מצביעים גם הגורואים ללכת…

  4. omertene הגיב:

    אהבתי את הקטע של ה"פאוזה. לפעמים קורה, שאתה נתקל במשהו, או במישהו או אפילו במושג…" אני אוהב את הפאוזה הזאת.

  5. כמי שהיה לו את הכבוד להכיר את אורי לוטן ז"ל, מרגש אותי שככל שהזמן עובר יש רק עוד ועוד שמתוודעים אליו. אני בטוח שזה היה מרגש אותו כמי שדיי חשש מפני המעבר לאינטרנט, ולא ידע מה מצפה לו כשהוא התחבר והתחיל בסדרת המאמרים על הניו אייג' שראוי להזכיר שמבחר ממנה יצא גם בספר. בדיעבד כמובן הוא היה קיבל תגובות לא רעות, והאהדה הזו מצד הקהל גם באינטרנט היה הדלק שהחזיר אותו למיטבו במעין פרק חיים חדש. התאונה שבה סיים את חייו לא היתה אמורה לקרות לוא לא עבר לדירה חדשה. אני מבקש להזמין אתכם לקרוא את ההספד שכתבתי לזכרו.

    http://www.ebp.co.il/memories/urilotan.htm

    אני עוד מתגעגע אליו, וקשה לי להשלים עם העובדה שאנחנו כבר לעולם לא נוסיף לדבר, כפי שהיינו רגילים לעשות לפחות פעם בשבוע.

  6. eyalkagan הגיב:

    לכבוד הוא לי שטרחת והגעת עד לכאן.

    אני משוכנע שאיבדת חבר יקר ואיש חכם. אני מצידי אכבד אותו בכבוד האחרון ואקרא כמובן את ההספד שכתבת לזכרו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s