ספריות

לפני כחודש צדה ידיעה את עיני. הכותרת שלה הייתה"ההיסטוריה העירקית עלתה בלהבות ביום ראשון". יוני מנדל סיפר שם כי בתחילת חודש מרץ, למען הדיוק בחמישי למרץ, התפוצצה מכונית תופת בפעם המי יודע כמה ברחובות בגדד וגבתה מחיר נוראי של 39 חיי בני אדם ועוד עשרות פצועים. הפיגוע הזה, שרבים כמוהו הפכו לשגרה איומה עבור תושבי עיראק טמן בחובו עוד אובדן. התברר כי ברחוב אל-מותנבי בבגדד, בו חנתה המכונית  שכנו כ-40 ספריות. למעשה אפשר להכתיר את הרחוב השוכן בצפון בגדד, כשומר החותם של התרבות  הספרותית העיראקית.  מכונית התופת שהייתה עמוסת חומרי נפץ הבעירה את הרחוב כולו, על יושבי בתי הקפה שלו, אינטלקטואלים לצד עמך, והאש שאחזה בכל, שרפה יחד עימה גם את הספריות המרכזיות של בגדד. שימו לב לשמות המתנגנים: ספריית "אל- קירוואן", ספריית "אל- קאנוניה", ספריית "עדנאן", ספריית "אל- עסרייה" ועוד ועוד. 40 ספריות עלו באש, ואיתם עלו בסערה השמימה האוצרות ששוכנו בהם, ככל הנראה לאורך עשרות שנים. למה הדבר דומה? לכך שבית הספרים הלאומי בירושלים- המרכז בתוכו אוצרות נדירים כמו כתר ארם צובא ואת הארכיונים האישיים של אלברט איינשטיין, ש"י עגנון, אייזיק ניוטון ועוד- יעלה אף הוא באש. זה אמנם טובע במים   בימי החורף, והתאבדותו היא יותר איטית ואין עוזר, אולם עדיין רב המרחק בין תוצאות הפיגוע בבגדד, לזחילה האיטית שבה מדינת ישראל מתרחקת אט אט מנכסי צאן הברזל שלה כפי שהיטיב לבטא זאת חגי סגל בכתבתו "ארון הספרים היהודי דולף". 

אם נעזוב רגע את ירושלים, שהובאה רק לצורך ההמחשה, ונחזור לבגדד, הרי שהתגובה הראשונית שלי הייתה " במקום שבו שורפים אנשים שורפים גם ספרים" בפרפרזה הפוכה לדבריו של היינריך היינה שצפה עוד במאה ה-19 כי במקום בו שורפים ספרים ישרפו בסופו של דבר בני אדם. עדיין היה חשוב לי לערוך את האבחנה המתבקשת בין אובדן החיים לבין אובדן אוצרות תרבותיים. החיים בעירק מאז הפלישה האמריקאית הפכו לגיהנום.  בכל יום כמעט , ניתן לראות במסגרת חדשות החוץ של אתרי האינטרנט כותרת שנראית ככה: בפיצוץ של מכונית תופית היום בבגדד נהרגו (השלם את המספר החסר) בני אדם". כהשמספרים מגיעים בכפולות של עשרות (50,100,200) אתה הופך להיות אדיש וממשיך לידיעה הבאה. ולמרות הכל, ולמרות הפיגועים האלו שזורעים הרג, שנאה, פירוד ואובדן עדיין היו אנשים שביכו לא רק את מתיה של הארץ הזו אלא גם את הפגיעה האנושה בחיי התרבות שלה. באופן סימבולי, הפיגוע התרחש בדיוק ביום  בו התקבלה ההחלטה על הפלישה האמריקנית לעיראק, בחמישי למרץ 2003, כך שלדברי העיתון "אל חייאת", אם הפלישה הייתה פגיעה בגופה של עיראק הרי שבפיצוץ המכונית נפגע ליבה של עיראק.  

 האמת היא שאני מבין לליבם של אותם אנשים. ספריות היו תמיד קרובות לליבי. בתור ילד, הבית השני שלי, היה "בית רמז". לא ידעתי מי זה אותו רמז, אבל את הדרך לספרייה יכולתי לעשות גם על עיוור. האמת היא שאת רוב הדרך מהספריה עשיתי , כשאני קורא, כך שלפעמים עד שהגעתי הביתה , כבר הייתי צריך לחזור להחליף ספר חדש. הבעיה הייתה שאסור היה להחליף יותר מספר אחד ליום. כך שהציפיה ליום שלמחרת הייתה מעצבנת ומענגת כאחת. להיכנס לספרייה, שבדומה לספריות אחרות שכנה דווקא במעין מרתף שהיה צריך לרדת אליו במדרגות מעוגלות, היה להיכנס למעין קודש קודשים. הריח של הספרים הישנים, העיניים המאירות של אריה הספרן. הריגוש הגדול, כשאיפשרו לך לאחר שהוכחת שאתה ראוי לכך להיכנס פנימה ולחפש את הספרים בעצמך.

 הייתי עובר על פני המדפים הארוכים מתחבט בין אניד בלייטון עם החמישיה והשביעיה הסודית לבין אדגר רייס ביראוס, עם סדרת ספרי הטרזן שלו. שניהם כמובן היו באות ב' (שנים אחרי זה התברר לי שזו שאניד בלייטון היא בכלל אישה), אבל כל אחד מהם הוליך לדרכים נפרדות. מדפים מדפים של ספרים, שאת רובם הצלחתי לבלוע. חופשים שלמים העברתי על הקו הקצר ביותר שחיבר בין שתי שתי הנקודות האלו: הבית ובית רמז. שרלוק הולמס, ד"ר ווטסון, צ'יפופו, תוכידידס, קופיקו, אלון החלוץ ורפי השוער, ז'אן וולז'אן, טאראס בולבה, מיכאל סטרוגוף, רובינזון קרוזו וששת, קפטן נמו כמובן. כולם הפכו להיות חברים לדרך. איתם הגעתי לכל מקום שאפשר וגם מעבר לכך.

 והיו לכך גם השלכות יותר מעשיות בחיי היום יום: באחד מהימים החמים האלו של החופש הגדול שכולם היו בקייטנות של אגד עם השוקו הלחמניה והכובע טמבל, לא היה לי כוח לעשות את הדרך הקופחת מחום שעברה על יד הקיר הלבן של הסופרמקט בו היו כתוב באותיות שחורות ומעוגלות "מוות לערבים". החלטתי לקצר. היו שם מדרגות מתכת  מעוגלות, שהיה צריך לעבור מתחת למעקה שלהם, כדי לעלות על הגג של המקלט, שאחרי זה היית קופץ ממנו וחוסך את הסיבוב. כשטיפסתי על המדרגות, ראיתי איזושהי חוברת שמישהו השאיר על אדן החלון ( הרבה שנים אחרי זה הבנתי שזה היה חלון של שירותים של מועצת הפועלים). לקחתי את החוברת. הייתי בן 9 אני חושב, והשער שלה לא השאיר כל מקום לדימיון. בחורה ערומה נפרשה לה שם . הבפנוכו היה אוצר בלתי ייאמן. לא בחורה אחת, כי אם הרבה. ככה נחשפתי בעצם לראשונה למגזין הצרפתי הנודע OUI, מגזין אירוטי תכלכל – שהיום במרחק של למעלה מ-30 שנה, נראה כמו שיא התמימות אבל אז- הוא היה צבוע באלף ריבוא של צבעים ופתח עבורי עולמות חדשים ובלתי מוכרים בעליל.

עם השנים הפכתי כמובן ל"בן יקיר" של הספרניות, עובדה שטמנה בחובה יתרונות לצד חסרונות. היתרון המרכזי היה  שתמיד שמרו לי את הספרים הראשונים שיצאו. החיסרון היה שבתור קורא "רציני" של ספרות מופת,  לא יכולתי להוציא מהספריה את הרולד רובינס שעניין אותי בגילאים מסויימים לא פחות מסמי מיכאל. את "האיש שאהב יותר מידי" שהיה רווי בסצינות אירוטיות, שאלתי מהספריה על חשבון המנוי של אמא , ובכלל בכל פעם שרציתי לקרוא ספר של מבוגרים, אמרתי "שזה בשביל אמא שלי". אני בטוח עד היום שחלק מהספרניות שהכירו אותה השתאו על הטעם שלה בספרים.

 ביום שישי אחד, שנים הרבה אחרי שעזבתי את ההומטאון שלי, עברנו אני ומיס V על יד חורבות בית רמז. הבניין יועד להריסה לטובת בית משרדים. אבלים וחפויי ראש כמעט, ירדנו להציל מעט מהכבוד של ספריית ילדותינו האבודה. בפנים, עוד נותר הריח הכל כך מיוחד, שנבע מהכריכות הישנות. הצלנו כמה שיותר ספרים (שני ארגזים), ביכינו את את הגורל שנגזר על הספריה הזו ואולי גם את אובדן ילדותינו, והמשכנו הלאה מבלי לברר אפילו לאן הועברה הספריה כולה. זכרנו רק שלאורך שנים, הבטיחו לנו הספרנים והספרניות שאו-טו-טו הספריה תעבור למשכנה החדש. אותנו זה לא ממש עניין. אהבנו את הישן.

מאז שעזבתי את בית רמז, לא היה לי מנוי באף ספריה אחרת. אני קונה את הספרים שלי. למעשה , אחד הדברים הראשונים שאני עושה כשאני נכנס לביתם של מישהו או מישהי, במידה וזה מתאפשר, זה לחפש את הספרים שלו, שלה, או שלהם. דרך טעמו הספרותי של אדם, אתה יכול ללמוד עליו המון (זה אחד הסודות לדוגמא ששרלוק הולמס ידע ובתור ילד לא הצלחתי להבין את זה. היכולת להקיש מסקנות ממראה עיניים). אתה יכול לראות עד כמה הוא סגור, שמרן, קונפורמיסט, פתוח, נועז, שבוי אחרי רייטינג, איניבידואל או לחילופין חסר טעם ספרותי.  אני מסתכל על ספרייה, ומסמן לשלום לכל אותם סופרים שאהובים עלי , ושאני שמח לראות אותם חולקים את המדפים גם אצל אנשים אחרים. אני תמיד אשמח לראות שעוד מישהו חולק איתי את אהבתי לג'וזף הלר ולחתיכת המילכוד שהוא ברא,או לקורט וונגוט (שהלך לעולמו לפני כמה ימים) והשאיר מאחוריו גם את הסירנות של טיטאן וגם את בית מטבחיים 5. דון קיחוטה וסרוונטס, פרנץ וורפל וארבעים הימים של מוסא דאג, סאראמאגו  וגינטר גראס, גרסייה מארקס ועוד רבים ורבים וטובים, שגרים על המדפים, יספרו לי את הסיפור שאותו בעל הבית מבקש להסתיר או לחשוף. זה הסוד הקטן שלי. הספרייה היא חלון הראווה של האדם אל נבכי נפשו. זו אולי הסיבה שאותה ידיעה כל כך נגעה לליבי. כל ספר הוא  מעשה בריאה. מי ששורף ספרים ישרוף בני אדם ומי ששורף בני אדם במכוניות תופת ישרוף גם ספרים. בעיני אחד הם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על ספריות

  1. deterministi הגיב:

    אני עושה בדיוק כמוך בנושא של ספריות בבתים חדשים. למרות לפעמים יכולות להיות ספריות מתעתעות, למשל, כשבסלון יש ספרים מסוימים, אבל בחדר הפרטי יש ספרים מסוג אחר לגמרי.

  2. eyalkagan הגיב:

    אני שמח שיש עוד מישהו ששותף לפטיש שלי. כבר חשבתי שהפוסט הזה שאני מאוד אוהב אותו יישאר מיותם מתגובות. לגבי הסלון/חדר פרטי: אני מניח שאוהבי ספרים אמיתיים יודעים לקלוט מתי הספרייה היא אמיתית ולא רק שואו אוף. אם יש מישהו שבסלון מציג לראווה את רם אורן ובחדרו הפרטי על יד המיטה תמצא את ייסוריה של המידה הטובה, סחתיין עליו.

  3. רונית הגיב:

    ספריית רמז… נראה לי שגם שם עברתי, אני חושבת, לפי המדרגות. די קרוב לבית ספר ביאליק, כן? כולה גרתי שם שנה, ברחוב ששת הימים 11, בבית עם התריסים הכחולים. כיתה ד'. אחר כך עברנו דירה לקוטג' A בשכונה B.

    (סליחה שהתגובה לא ממש לעניין, אני משלימה פה חוסרי קריאה)

  4. eyalkagan הגיב:

    לא. זו הספרייה העירונית.

  5. רותות הגיב:

    מזכיר לי את הספריה בעיירה בה אני גדלתי, רק שאצלנו מותר היה לקחת יותר מספר אחד וגם להחליף יותר מפעם אחת ביום, אז הייתי מחליפה ספר, קוראת אותו בחוץ וחוזרת ולוקחת שני ספרים הביתה. כך שביקור בספריה למיטב זכרוני ודאי לא היה יומיומי כי זה בטח היה מעייף מידי. אני כן זוכרת שקראנו הרבה ודי מהכל. יש זכרונות ילדות שהם ממש נעימים.

  6. גלו הגיב:

    כן, גם אני עושה בדיוק את אותו הדבר בבתים שאני נכנסת אליהם. זוכרת שאצלכם נהניתי לגלות במבט מרפרף כל-כך הרבה כריכות מוכרות. זה מרגיע.

    ואצלנו הספרייה העירונית השכונתית היתה במרחק עשר דקות הליכה מהירה מהבית הישן. באיזשהו שלב התחלתי להשאיל ספרים לפי האל"ף-בי"ת, בלי אבחנה. הולכת מדף מדף ומשחזרת את הצעדים של אבא שלי שהיה הגיבור שלי אז, ילד מחונן שאף אחד לא גילה אותו, בספרייה של הבצפר הריאלי בחיפה, משאיל ספרים לפי הסדר. ככה למד עד גיל 17 מאסטרופיזיקה ועד תלמוד, ובבוקר היה עובד במסגרייה במקום ללכת לבית-הספר, בגלל שהם היו עניים.
    אחר כך, בשנים שהיה על הים, היה סוחב איתו ארגזים של ספרים שהחזיקו אותו חודשים. מעשן, לא שותה. מנווט בכוכבים, מסתכל על נשים יפות, וקורא.

    וכשהייתי חוזרת הביתה מהספרייה היה עמוד אחד ספציפי שתמיד נתקל בי. הייתי הולכת לאט לאט עם העיניים תקועות בספר, חוטפת מכה במצח או בברך, חוזרת לספר ועד הבית כבר שליש היה גמור. אני ממש יכולה לדמיין את רות ילדונת באותה סיטואציה. שתי ילדות מכורות, אחת באשדוד אחת בקריית חיים.

    וזה מזכיר לי גם, שכשעברתי לכאן מסרתי לספריית פרדס חנה מאתיים ספרים בערך. לא בלתי מוערכים, חס ושלום. להיפך. רק כאלה שראיתי שאני לא פותחת כבר שנים, של סופרים שלא החלטתי אם הם בוחרים בחיים, או של אמנים בחסד אבל באללה-יוסתור.
    כך נמסרו שלושה קפקא ותומאס מאן, כל החנוך לוינים ועוד רבים אחרים, שריפדו את תאי מוחי המתעצב, הצעיר והנוהה אחר איכות.
    על המדף זכו להישאר גארסייה מארקס ומאיר שלו, וקאלווינו ובורחס וסאלינג'ר, ועוד רבים אחרים שהייתי בטוחה ממש שהם בעד.
    ועל זה עפר כהנא לא סולח לי לעולם וקורא לי בשמות גנאי.

  7. eyalkagan הגיב:

    מסתבר שבמקומות שונים לאורך החוף, אותם ילדים/ילדות אהבו את אותו דבר. קורא "קפקא על החוף" של מורקאמי (למרות שמעולם לא התחברתי לקפקא עצמו), אולי אחרי מורקאמי אני אתחבר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s