איריטייטינג

הכל מעצבן אותי. זה מתחיל באמא אחת מהכיתה של הקטנה שלא מפסיקה לנג'ס כבר יותר משבועיים על היום הולדת של מי שחשבתי שזה הבן שלה ורק היום התברר לי שזו בכלל בת שלה. בהתחלה היא שלחה מייל בתפוצת נאטו שנשריין את יום שישי הבא הבא. אחרי זה הגיע פתק בילקוט של הילדה, בהמשך קיבלנו מייל שיום השישי מתקרב, ואחרי זה קיבלנו שיחת טלפון שמזכירה למי שבמקרה שכח שיהיה כיף ולא לשכוח לבוא. האמת היא שמרוב תזכורות ובלבול עם עוד יום הולדת אחר (שלגביו האמא הסתפקה רק במייל אחת ותזכורת) אני כבר לא יודע למי יש יום הולדת ומתי. מי שהציבה את הרף הייתה אם אסרטיטיבית אחרת שהתחילה להתשמש במייל לצורך ההזמנה (ועל זה קפצו כמוצאי שלל רב, שאר האמהות. איפה האבות, איפה?) היא גם שלחה sms, וחזרה והזכירה טלפונית. שאלתי אותה בסארקאזם שאני לא בטוח שעבר לצד השני, אם אני עשוי להתעורר למחרת התזכורת עם מטס מעל הבית שלי שאכן מזכיר לי שהיום זה היום. וואלאק רבק, אני מבין שאף הורה לא רוצה שהילד או הילדה שלו יתבאסו מזה שאף אחד ואחת לא מגיע ליום הולדת שלהם, אבל יש איזשהו גבול והשאלה היא איפוא להעמיד אותו.

שאלת הגבולות היא בהחלט שאלה עדינה והנה עוד דילמה שגורמת לי בימים אלו לעצבנות יתר.  לפני כמה ימים, פנה אלי פ', בקול נמוך יותר מים המלח , "כגן, אני צריך ממך מערוף". "סבבה, מה אני יכול לעשות בשבילך" אני שואל אותו, לאחר שכבר הבטחתי לו שאני אהיה הכתובת עבור הילדים שלו והסבתא , כשהוא וזוגתו יגידו שלום לישראל לכמה ימים.  "ביום שבת , ב-12.15 בלילה, אני צריך שתיקח אותי ואת אשתי לבנימינה לתחנת הרכבת", הוא אומר לי. נחנקתי. הגזים קצת. יש בינינו מערכת יחסים טובה (ועדיין אני מקווה שהפוסט הזה לא יחרב אותה),שנמשכת על פני שנים, אבל יש גבול. מה קרה? אין מוניות בעולם?. 50 ש"ח כולה. האמת שאני אידיוט. יכולתי להתחמק. לומר לו שלא מתאים וזהו. עכשיו, אני כועס על עצמי. לא על זה שאמרתי כן,  אלא על זה שלא היו לי ביצים להגיד לבן אדם שלא מתאים ושייקח מונית ושיגמור את הסיפור הזה. מלכדתי את עצמי: אם אני אציע לבן אדם 50 ש"ח בשביל המונית הוא ייעלב. אם אני אצטרך להסיע אותם ב-12.15 בלילה, אני אהיה עצבני. אז עכשיו אכלתי אותה פעמיים: גם נשארתי עצבני וגם אסיע אותם. למה? כי זה כולה 20 דקות וגם אם זה הכי לא מתאים לי בעולם, אני אקריב את ה-20 דקות האלו למען שלום בית. לא רק  בגלל זה, אלא בגלל שהבן אדם הזה שאני מכיר הוא בן אדם של נתינה. הוא לא מבקש טובות כמעט מאף אחד. אם הוא מבקש ממני (בדיוק כמו שהגיב כאן shin), אז סימן שהוא סומך עליי בקטע הזה וזה מספיק בשביל שאני אזיז את התחת. היום אני , מחר אתה.

 העניין, הוא שישנם הרבה מקרים, לאוו דווקא כמו זה שהזכרתי, אלא דווקא מקרים שניתן להגדיר אותם כ"מערכת חד סיטרית",  בהם אתה מוצא עצמך שותק במקום שאתה צריך לדבר ולדבר בקול רם. מישהי שאני מכיר שיש לה עסק מסויים מוצאת את עצמה כל פעם עושה טובה למישהי אחרת ונשארת עם טעם רע בפה.עניין של שוני בסגנון. האחת אמונה על נתינה, והשנייה איך לומר את זה בעדינות, יודעת בעיקר לקחת. עכשיו, גם כאן אתה בדילמה: אם תתחיל לפרוט לפרטים את הסיטואציה,מתוך רצון ללמד אחת ולתמיד את אותו בן אדם "לקח", אתה תמצא את עצמך עוסק בפרטים הקטנים, שזה בדיוק המקום שאליו אתה לא רוצה להגיע משום שאתה חש שעצם הפריטה, מנוגדת לדרך שלך, מצד שני, מקום ששתקת, אתה לוקח את הכל פנימה ואז אוכל את עצמך מבפנים. היכן עובר קו הגבול. ישנם אנשים שאפשר לפתוח איתם, וישנם אנשים שעצם הפתיחה תביא לניצוצות ולבעירה ואחרי זה הדברים כבר לא ישובו יותר למקומם.

 זוג חברים טובים שלי, קיבל יום אחד מכתב  או אי מייל מזוג חברים טובים שלהם. מכתב ארוך של חמישה עמודים. בסופו של יום, הזוג שששלח את המכתב (יותר נכון, האישה שהייתה קרובה יותר  לאותו זוג חברים) התלונן על כך שהם הרגישו מנוצלים. הם שמרו שנים טענות בבטן, ובסופו של דבר הטענות יצאו החוצה (עניינים של יום יום. אנחנו נתנו לכם, אתם הייתם שם רק בגלל שהייתם צריכים את מה שנתנו, אתם לא חברי אמת , אלא חברים של "צריך" וכו'). הם כבר לא חברים. זה כבר לא שינה אם הטענות היו מוצדקות. עצם ההעלאה שלהן גרמה לפיצוץ.

 לפני הרבה שנים, שכרתי דירה עם חבר טוב בתור שותף. חבר מהצבא. עברנו הרבה ביחד. זה היה טבעי שנחזור מניו יורק לתל אביב ונגור ביחד. אני חזרתי קודם, הוא הגיע יותר מאוחר. אחרי זה הגיעה גם החברה שלו (שאותה הכרתי עוד לפניו. ידידים, לא יותר). הדברים הפכו להיות מכוערים. השילוש הקדוש הזה לא עבד. מה שהפריע לי  בעיקר הייתה העובדה שכל החברים המשותפים שלנו באותו זמן (רובם היו מהצבא) לקחו צד. את הצד שלו. או קיי. הגיע רגע הפיצוץ. העפתי את החברה שלו מהבית ושלחתי אותו אחריה. זה נגמר. גם החברות. כמה שנים יותר מאוחר, ביום הזיכרון, על יד הקבר של חבר אחר, בקריית שאול, רגע לפני הצפירה הנוראית של שעה 11.00, כשהשמש דופקת על המוח וכולם מסתתרים מאחורי משקפיים (חוץ ממני וממתי), היא ביקשה סליחה. סליחה על מה שקרה. היא הבינה, שזה לא היה נכון  ואת  התוצאות. את חורבן החברות. "פחדתי שלא תסלח לי" היא אמרה. סלחתי, ברור שסלחתי. הם נשואים אגב באושר.הסייד סטורי של הסיפור הזה היה איתַי. הוא היה חבר טוב של שנינו ולקח צד אחד. לא דיברנו כמה חודשים טובים ואז מצאנו את עצמנו ישובים לבד בזיגזג של יוני, אחרי כמה כוסיות וויסקי ופותחים את הסיפור. סגרנו אותו, ועשרים שנה אחרי, אנחנו עדיין חברים טובים.

ללמדך שלעיתים כדאי לשחרר את המועקות, גם אם זה  כואב, לנקות את המוגלה ולהמשיך הלאה חזקים יותר. זה כמובן תלוי במי עומד מולך. אני יודע שאין נוסחאות אבל אם יש לי מסקנה ברורה מהעניין  הזה היא כזו: אם מי שמולך הוא אדם קטן שעוסק בחשבונאות ופנקסנות עדיף שתמשיך הלאה, אם אתה רוצה להמשיך לשמור על סוג של מערכת יחסים. אם תגיד לו מה שיש לך על הלב זה לא יעבור. "אין משמיעין במקום שלא רוצים שתישַמע", אמרו חז"ל. זה ייפול על אוזניים ערלות וכל המסר יפוספס.אתה תרגיש קטן ומבוזה.  לעומת זאת, אם מי שמולך הוא כזה שאתה יודע שהוא יכול לספוג, תשמיע את מה שיושב לך על הלב. זה יסגור את הסיפור. וישנה עוד אפשרות. נקרא לה הדרך השלישית. שאותה אימצתי לא פעם.  לאורך השנים מצאתי את עצמי עוזב. כן, כשהרגשתי שאני לא יכול להשמיע כי זה לא יתקבל, העדפתי ללכת הלאה.לחתוך. לצנן את מערכת היחסים הלא סימטרית. אני לא בטוח שזו התגובה הנכונה, גם לא ברור לי אם הצד השני יודע או מודע לתגובה שלי, אבל אני מצידי החלטתי לחתוך. לפעמים זה לתקופה קצרה, לפעמים לתקופה ארוכה יותר ולפעמים זה לתמיד (למרות שכבן אדם של כאן ועכשיו קשה לי עם התמיד).

נחזור להתחלה. הכל מעצבן אותי. יש בי איזה אי שקט פנימי. קשה לי לשים עליו את האצבע.אולי נשים מרגישות ככה לפני מחזור. אני לא יודע. לא הייתי אישה.

יעבור. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

25 תגובות על איריטייטינג

  1. shin הגיב:

    זה יפה שבן אדם מרגיש מספיק נוח אתך לבקש ממך להקפיץ אותם לרכבת בשעה כזאתי. אני מבין אותך לגמרי. לא יודע מה הייתי עושה במצב כזה.

    בכללי, אני בדרך כלל נוקט בדרך השלישית של להתרחק מאנשים שרק לוקחים
    או שיש איתם הרגשה לא הרמונית ולא סימטרית. לא מסוגל להעיר ולא רוצה לשמור בבטן. אז כמעט תמיד חותך וממשיך הלאה.

  2. רונית הגיב:

    יש לי חברה, מעצבת תלבושות גאונה. יום אחד הייתי אצלה והיו עוד כמה חברים. אחד מהם דיבר על איזה מכנסיים שהוא מדמיין לעצמו, וביקש ממנה לתפור לו כזה במקום להוציא 200 ש"ח אצל תופרת. סכום שנראה לו גבוה. המלכה הזו, בשקט מופתי ונחרץ אבל גם אמפטי, אמרה לו שהיא לא עושה יותר דברים כאלה. שזה פשוט לבזבז אנרגיה מבחינתה, שיכולה לצאת על פרוייקטים שגם ככה היא מנסה לגייס אליהם זמן בין הילדים ומטלות הבית. היא אפילו לא אמרה "אני מצטערת". פשוט ככה, שמה גבול. הלוואי עלי.

  3. galit הגיב:

    גם אני למדתי לדעת שלגברים יש מן מחזור כזה…למשל אצלנו,כשאני במחזור אז ד. עצבני, הוא לקח ממני את הזכות הבלעדית הזאת בזמן המסוים הזה…מה לעשות? מתעצבנים ואז זה עובר…רק שלא ממש כדאי לסגור חשבונות כבדים עם חברים וכו' דוקא בזמן הזה…כדאי לחכות עד יעבור זעם…

  4. eyalkagan הגיב:

    שין- בדיוק מהסיבה הזו אני אעשה את המטלה הזו. בגלל שהוא מרגיש מספיק בנוח לבקש ממני את זה.

    גלית- אצל הגברים(כנראה) הדברים המעצבנים הם אלו שגורמים להרגשת המחזור ולא להיפך. לפעמים אין מספיק סבלנות לחכות עד יעבור זעם. לפעמים בא לך לפרק בדיוק כשאתה בזעם (למזלי ואולי גם למזלה של הסביבה אני לא עושה את זה, אולי קצת).

    רוניתה- יכול להיות שבמקרה הזה היה לה קל לשים את הגבול. אני רוצה לבדוק לפעמים איפה עובר הגבול, גם מבחינתי. יש לי תחושה שככל שאני מזדקן הוא הולך ומתקצר. יש לי רצון גדול להעמיד דברים ואנשים במקום. אני מתאפק.

  5. eyalkagan הגיב:

    היום נפלתי בדיוק במקום אליו לא הייתי אמור ליפול. אם החכם רואה את הנולד, הרי שבמקרה הזה לקיתי בעיוורון זמני. לא יכולתי להתאפק. נכנסתי לוויכוח עם מישהי בקשר לנושא מסויים. עשיתי את כל הטעויות האפשרויות. פרטתי לפרוטות את הסיכום בינינו שהיא כמובן "לא ידעה"ממנו או לא רצתה לדעת ממנו, בסופו של יום היא גם האשימה אותי בקטנוניות.

    לא נשארתי חייב. תמיד יש את חז"ל. "הפוסל במומו הוא פוסל", שילחתי לעברה. היא הצהירה שהיא ישרה, אז אמרתי לה "שהנחתום לא מעיד על עיסתו" ושעדיף "שיהללך זר ולא פיך".

    זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך הסכמה ברורה הופכת לסלע של מחלוקת. פתאום אתה מבין איך פורצות מלחמות , אבל על זה בפוסט אחר.

    ועדיין, הטעם הוא טעם רע.

    יעבור.

  6. eyalkagan הגיב:

    זה הכל טוב ויפה. אבל לפעמים יש צורך להיכנס לעימות. סיבה אחת שאני יכול לחשוב עליה: אתה מאמין באמת שלך ואתה באמת מאמין שאתה צודק.לפעמים הכניסה לעימות היא רציונאלית לחלוטין: אתה עושה את זה כדי לשפר עמדות, או לפחות אתה חושב שאתה הולך לשפר עמדות. לפעמים הכניסה לעימות היא לא רציונאלית, היא אמוציונאלית לחלוטין: יש לך דם חם לדוגמא ואתה לא יכול לעצור בעד הזעם שגואה בך (בדרך כלל זה ממש לא נכון לעשות את זה, אבל לפעמים אתם עשויים להיות מופתעים מהתוצאה). ויש את האופציה המשולבת: כניסה לעימות מתוך רציונאליזם, ותוך כדי זה עוברים למישור האמוציונאלי("פתאום עולים הטונים").

    בסופו של יום אתון ושין, גם העזיבה ואי העמידה על שלך יש לה מחיר.

  7. galit הגיב:

    נכון,הכל נכון! מי יתן ויהיה לנו הכח לקחת את הנשימה העמוקה הזאת לפני ההתפרצות, זאת שמורידה את האש מהראש לרגליים, שניה לפני…זה לא קל ובדרך כלל זה בא מבפנים,ממשהו שלנו שאנחנו סוחבים ורק מחכה לצאת על איזה מישהו…איך מעיין אומר בכל פעם שהוא או אנחנו מתעצבני-וזאת נהייתה המנטרה שלנו בזמן האחרון: "הכל יסתדר,על הכל נתגבר"…לפעמים זה גם עוזר…

  8. eyalkagan הגיב:

    זה לא אמור לצאת על "איזה מישהו" אלא על המישהו שבגללו אנחנו סוחבים את המשהו הזה. הבעיה היא שאנחנו שותקים ואז זה אולי יוצא על המישהו הלא נכון.

  9. galit הגיב:

    הטעות בעייני היא שהעצבנות שנוצרת אצלנו אינה בגלל אף אחד אלא בגלל מצב ריגשי מסויים שבו אנתנו נמצאים באותו הזמן. כך שבכל מקרה, אין את מי להאשים…
    וגם אותו המישהו שכביכול עשה לנו עוול כל שהו או פרץ לספייס שלנו בחוסר רגישות, גם הוא פועל מתוך מקום אמוציונלי לא פתור של עצמו, וכך 2 סאגות פנימיות וטעונות נפגשות ויוצרות ברקים ורעמים, ממש כמו ענני גשם כבדים.

  10. eyalkagan הגיב:

    אז זהו, נגמרו האנשים המעצבנים שפועלים בחוסר מודעות על כל צעד ושעל או שכולנו כאלו כל הזמן? אין מצב שבו אחד "מעצבן" והשני "לא מעצבן"? הדדיות כל הזמן? לא קונה את זה. אמנם צריך שניים לטנגו, ועדיין גם בטנגו יש מי שמוביל ומי שמובל, גם במטקות.

  11. הנה דעתי בשישים שניות🙂
    "עימות" במובן של "לשחרר" על מישהו – זאת אומרת לשחרר את "הבעירה" על הצד השני – לטעמי בדרך כלל חסר תכלית, מזיק, רק מגביר את האש ומשאיר פצע לטווח ארוך. זה גם מתחבר לאשליה שהאחר אשם. האחר אף פעם לא אשם. הבעייה היא תמיד שלך. מול כל סיטואציה האחריות היא תמיד שלך.
    אני משתדלת מאוד לשלוח מיד מטפי אש לסוג כזה של בעירות פנימיות – זה סבל בשבילי שאין לי בו עניין.

    מאידך מסכימה שיש אנשים שרק זה עשוי "לייישר" אותם. אלימות מהסוג הזה אני מפנה מול אנשים שאין לי ברירה, שאני מוצאת את עצמי בקונפליקט איתם ואין לי בחירה ללכת (עבודה למשל). ואני מבינה שרק תגובה חריפה מהצד שלי תרשם. אני מגיבה קשה בחוץ ובפנים משתדלת לשמור על מקום שלא נסחף.

    בקשרים שיש לי בהם בחירה.
    אני מאמינה רק בלדבר ממקום קרוב ואוהב – ולדבר זה לא לבוא בטענות לצד השני אלא להסביר את הצד שלי, איפה לי קשה, מה מציק לי – לעולם לא בהפניית אצבע.
    עם מי שאני לא יכולה לדבר – אין לי עניין להיות בקשר.
    זה גם תלוי בנושא. יש דברים שאין עליהם מה לדבר. אם יש משהו בסיסי באופי של הבן אדם, בדרך שבה הוא מתנהל מול קשרים, אנשים, חברים, שאני לא מוכנה לספוג – אני מתרחקת. לא מאמינה בסדנאות של חינוך הזולת.
    אני לא נעלמת כי אני חוששת מעימותים. ממש לא.
    אני מוצאת שזה חסר טעם. אני לא יכולה לשנות אף אחד.
    והכי אני לא רוצה זה לכעוס. זה לא עושה לי טוב לעור של הפנים. בוא נגיד אחרת – זה דופק לי את הסבבה של היום.

    ועוד מצב – המצב שבו אני נותנת במה לעמדה שלי. במה כדי לתת לעצמי מקום. (מתבחר לביטוי העמדה שאתה מאמין בה – שאתה כותב עליה) זאת עשייה שאני עושה בשבילי – ואני עושה את זה מול אנשים שאי אפשר לדבר איתם, אבל לי פסיכולוגית חשוב "לא להעלם", זאת אומרת שהקול שלי ישמע. אני עושה את זה רק בשבילי ובמקומות שבהם אין אפשרות לדיבור.

  12. אייל,
    ואם יש כאלה אנשים מעצבנים, אז מה? אתה תחנך אותם? תשנה אותם? אתה מבין את חוסר התכלית בעניין?
    אתה רוצה לשים להם גבול? סבבה.
    רק למה בעצבים?
    העצבים מראים שהם נגעו אצלך באיזה מקום – שלטעמי הוא זה שמעניין מבחינתך.
    את הפגיעה, עצבים, כעס – זה אתה מייצר מול תגובות שבאות מבחוץ. אתה רוצה לטפל בכעס – הדרך הכי יעילה היא לטפל בו אצלך ולהבין מה הכי חכם לעשות החוצה. להצביע על האחר- כשהז שאשם בתחושה הלא טובה שלך, מונע ממך באמת לעשות את הטיפול היעיל היחיד שהוא תמיד אצלך.
    במקרים נדירים אני מוצאת שאלימות נדרשת. כשאני צועקת במקרים כאלה – אני משתדלת בפנים לא להיסחף אליה. זה גם אף פעם לא קורה מול אנשים קרובים.

  13. eyalkagan הגיב:

    אתון,

    לא תמיד אני מבין online את חוסר התכלית שבעניין. לפעמים אני מבין תוך כדי ועדיין נכנס עם הראש בקיר. בדיעבד אני בדרך כלל מבין את חוסר התכלית שבעניין.

    לפעמים אני רוצה לחנך. בדרך כלל זה לא יוצא. אני רוצה לפקוח את העיניים.לא רק את שלי. גם את של אלו שמסרבים/לא רוצים/לא רואים. לא את של אלו שלא יכולים.

    אני מכיר הרבה מאוד אנשים שכשלא היו להם ילדים, הם פשוט "עישנו" על הילדים. שלי. חוסר מודעות טוטאלי. היום כשיש להם ילדים, הם כבר מעשנים בחוץ. את חלקם אני זוכר מאוד מופתעים כשביקשנו שהם יעשנו בחוץ, במרפסת. הפריע להם. היום, זה כבר מובן להם  במקרה הזה , החינוך עוזר. קצת. ככה אני מאמין.  

    אני מסכים שלהתעצבן, זה לכעוס על טיפשותם של אחרים כמאמר הקלישאה. בדיעבד אני מתעצבן על עצמי, על טפשותי שלי.

    אני בניגוד אלייך (הדם הפיני הוא קר?) צועק כמעט אך ורק על אנשים קרובים. זה יותר קל. כשאני כועס על אחרים, רחוקים יותר, כעס אמיתי, אני פשוט לא יכול להסתכל להם בעיניים, מפחד שיראו את הזעם. זה המקום שאני מעדיף לעזוב (אגב, יש מדרש כזה שמדבר על העיניים, הפתיע אותי כמה שהוא נכון, אני אחפש אותו).

  14. שגיאה נפוצה והכי לא נכונה בעיני : זה העניין הזה שאנשים מוציאים את החרא שלהם דווקא על הקרובים. כאילו שבגלל שהם קרובים אז זה בסדר, הם יבינו, הם קרובים, אז מותר ומקובל – שעל קרובים שופכים את החרא בשביל זה הם שם – לספוג ולהבין.
    אני רואה את זה הפוך על הפוך ככל שהבן אדם יותר קרוב אלי, ככה אני נדרשת ליותר זהירות. בן אדם שאני חיה איתו זה אחרת מבן אדם שאני רואה פעם בחודש.

    העיניים הם הראי של הנפש – וזה בדיוק ככה.

  15. eyalkagan הגיב:

    הפוך, אתון, הפוך.

    אדם קרוב אצל עצמו. אולי הביטוי "צועק על" לא היה מדוייק. זה לא להוציא את החרא על הקרובים, אלא להוציא את החרא, גם על הקרובים. הסביבה הקררבה שלך (הורים, אחים, אשתך, הילדים) הם אלו ששם איתך. שם אתה חשוף, נטול הגנות, נטול מסיכות, הכי קרוב למי שאתה. מטבע הדברים, בסביבה הזו אתה יכול להתפרק, להיות הכי משוחרר וגם לצעוק.

    כשמישהו קרוב רב איתי, הוא יודע שהוא יכול לעשות את זה כי אני אספוג את זה ואני אמשיך לאהוב אותו גם אחרי זה. זו הסיבה שאתה מתפוצץ על הקרובים ונזהר ברחוקים.

    יחד עם זאת אני חייב לציין שאני אוהב את צורת ההסתכלות שלך. היא מרעננת.

  16. galit הגיב:

    כן.😳

  17. galit הגיב:

    ולמה אתה מתעצבן? ואם להיות כנה במישור האישי, שוב נעלבתי ממך בפעם המי יודע כמה…זה שיעור מעניין,ומעניין מה אני יעשה עם זה הפעם…ומה סוף סוף אלמד…

  18. galit הגיב:

    אפרופו אנשים קרובים…

  19. eyalkagan הגיב:

     האמת היא שאין לי שום מושג למה אבל כנראה בגלל זה אנחנו קרובים רחוקים…

  20. רותות הגיב:

    אני מחזירה אתכם לנושא הראשוני של הרשימה הזאת כי זה נושא שמעסיק אותי לפעמים, נתינה וקבלה. רוב האנשים סבורים שנתינה קלה להם יותר כי כך הם לא מרגישים חייבים. זה לא שרוב האנשים בהתאמה נותנים יותר מאשר מקבלים, זו פשוט הסברה הרווחת ולא בהכרח המציאות. אני כן חושבת שיש אנשים שיכולים לתת יותר ואנשים שיכולים לתת פחות ואני גם חושבת שבכל מערכת יחסים יש את הנותן יותר ויש את המקבל יותר, לרוב זה מה שמתאים לשני הצדדים. אם לא, זה יכול להתפרש כניצול או שאיבה ע"י צד אחד ואז מערכת היחסים (או חילופי האנרגיה, אם להיות נאמנה לז'רגון הניו אייג'י) תגמר. לי קרה שהרגשתי במערכות יחסים חבריות (ואפילו לא מזמן) שאני נותנת יותר מידי. זה לא שביקשתי לקבל מה שנתתי או באותה "כמות", אבל ביקשתי את הפוטנציאל לזה, ולא הרגשתי אותו. אני אוהבת להרגיש במערכות יחסים עם חברים שקרובים לי במיוחד, שככל שאתן, ואני אתן, כך אם אצטרך, אוכל לקבל. זה הפוטנציאל, והוא עומד רק במבחן המציאות. כמוך אייל, אני לא שומרת בבטן, אז לא שמרתי. אני מאמינה גדולה בלא לשמור בבטן, אני חושבת שלטווח הארוך זה מונע אולקוס ועוד מרעין בישין (גם אם זה על חשבון איך שאני עלולה להראות בציבור..). אז הוצאתי הכל והלכתי כי לא התאים לי.

  21. רותות הגיב:

    אני בניגוד אליך לא מנסה לחנך את הלא רואים (ומן הסתם אני אחת מהם לפעמים), אני פשוט אלך, אבל, ושוב בניגוד אליך, לפני כן אגיד את מה שיש לי. ואני מצטרפת אליך בעניין של להוציא את החרא על אנשים קרובים, למרות שכמו האתון, אני חושבת שגם בקרובים לנו צריך להזהר ולנהוג בהם כבוד, דווקא בגלל שהם אוהבים אותנו כלכך ויאכלו מאיתנו הכל.

  22. eyalkagan הגיב:

    שלום רותות,

    תודה שהחזרת אותנו לנושא הראשוני והורדת אותנו מהפסים האישיים שאליהם גלש הדיון, אם כי יהיה מי שיאמר שבסופו של דבר הכל אישי (ויש מקום גם לזה, כי זה חלק מהרעיון שמנחה אותי בבלוג ). הנושא של "פוטנציאל הנתינה" בהחלט שווה התייחסות. הוא נגזרת של הדו- סטריות או ההדדיות. הידיעה שמישהו יהיה שם בשבילך, לא מתקיימת בחלל ריק, אלא נשענת על התנהגות אמפירית. אתה סומך על מי שהיה שם בעבר בשבילך, ועל סמך ההתנהגות שלו, אתה בונה את הציפיה לעתיד. נכון שאתה יכול לצפות/לקוות שמשיהו יהיה שם בשבילך, גם אם לא ביקשת ממנו בעבר כלום, כי אתה מאמין שיש לו פוטנציאל, אבל אז אתה גם עשוי להתאכזב כי גילית שהוא כלי ריק. יש כמובן הפתעות, אבל נדמה לי שההתנהגות שציינתי היא הרווחת.

    ובאותו עניין, ניסיון החיים שלי לימד אותי שקיימת חלוקה דיכוטומית די ברורה בין הנותנים ללוקחים שמתקיימת על פני שנים. אלו שנותנים, תמיד ייתנו (זה מתקשר למה שאמרת על אלו שנותנים יותר) ואלו שלוקחים או רגילים לקבל תמיד ייקחו (ושווה לבדוק פעם מאיפה המקור להתנהגות הזו). קיימת לעיתים רחוקות דיפוזיה בין המחנות, או כאלו שנעים בתחום האפור, בין נתינה ללקיחה, אבל ברמה העקרונית זו המציאות.

  23. רותות הגיב:

    אני חושבת שאלה שנותנים ותמיד ייתנו, זה מה שטוב להם ונוח להם, זה משרת את האינטרסים הפנימיים שלהם בדיוק כמו את האינטרסים הפנימיים והחיצוניים של אלה שלוקחים ותמיד ייקחו. בהקשר הזה אני חושבת שהחלוקה הזו נכונה. פשוט אצל הלוקחים יותר קל לראות את האינטרס ואת הסיפוק, בעוד שהסיפוק של הנותן הוא פנימי יותר.
    אני הואשמתי לא אחת באלטרואיזם בעוד שברור לי שהרבה מהנתינה שלי משרתת אותי וקודם כל אותי. כשאני מדברת על פוטנציאל הנתינה, אני קודם כל מתייחסת אל המושג חברות ואל להיות שם בשביל אנשים מסויימים. במקרה המדובר אני הרגשתי שהאיזון (ואיזון לא חייב להיות באמת מאוזן או שווה), הופר. מה שלמדתי עם השנים, וזה חשוב לי וטוב, זה קודם כל לדעת לסרב, ושנית, לומר את דעתי גם (ובמיוחד) כשהיא א-פוליטיקלי קורקט. ובזה מתמצית תגובתי בנושא. אשמח לקרוא עוד רשימות. לילה טוב

  24. רונית הגיב:

    פשששש מעניין פה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s