קשורים ברוח

מיס V הגיעה סופסופ לבית של מיכלי. 35 דונם, אי שם בבוש האוסטרלי, 2 אצבעות מסידני. יש גם נחל באמצע. באמצע הג'ונגל שאותו אני רואה כל יום באמצעות הסקייפ. לא יאומן הדבר הזה. פאוזה. כשהיינו קטנים, בוא נאמר גיל 9, היינו עסוקים בלדמיין איך העולם ייראה בשנת 2000. לי תמיד היה ברור שייקרו שלושה דברים: אנשים יוכלו לשבת בבית ולקנות מה שהם רוצים בלי לצאת משם, שאפשר יהיה לראות אחד את השני בטלפון ושתהיה מושבת חלל בירח. לא טעינו בהרבה. המושבה בדרך. התמונות כבר כאן. וזה עוד בחינם. רק לחשוב איך היינו עומדים ליד טלפון החוגה, סופרים את הדקות כשהיינו מדברים עם חו"ל ועכשיו זה פשוט כאן וזמין. ועדיין יש בזה סוג של אשליה, כי אתה רואה את הבן אדם מולך, והוא כל כך קרוב ואז אתה מבין שהוא נמצא במרחק של 10,000 ק"מ ממך ואי אפשר לגעת. הריקנות הזו, היא להבדיל באלף אלפי הבדלות  התחושה שאתה מרגיש  אחרי לכתו של מישהו. אין את המימד הפיזי. המגע נעדר. אתה יכול לראות אותו רוקד בוידאו, ואתה יודע שהוא איננו. , הטכנולוגיה מחדדת את הכאב. משאירה אותו כזיכרון חי. זו הסיבה שאמא שלי לא רוצה לדבר בסקייפ. זה מעצים אצלה את הגעגוע.

"תעשה עלינו כתבה" אומרת מיכלי, והיא ומיס V פורצות בצחוק מתגלגל שאמנם מגיע בדיליי אבל נשמע כמו רעמים. ואני חושב כמה כיף לראות אותן צוחקות ככה, חיות, מאושרות ולא יכול שלא לחשוב על חברה שלישית שלהן, רווית, ששוכבת כבר כמעט 23 שנה מתחת לאבן, מאז הקיץ של 84. שלוש חברות יצאו לדרך. להופעה של כוורת. שתיים חזרו.  אחת לא. תאונת דרכים שחרצה גורלות. את לימין , אתן לשמאל.  לא זכרתי שגם מיכלי הייתה שם,עד שאמא שלי הזכירה לי. שלוש משפחות שהכירו מנתניה הקטנה. אחת חטפה את הגרוע מכל.זה לא שמיס V לא הייתה קרובה.אבל היא חזרה לחיים. עכשיו הן ביחד. נהנות מכל רגע. סופרות את הימים עד לסיום החופש.

הכל מתחבר. אתמול, כל היום רציתי לכתוב על הזיכרון הראשון שלי שקשור במוות שקשור ליום הזיכרון. חופש גדול. אני ותמר חזרנו מהופעה של שלום חנוך, בפארק הירקון. עצרנו בפינת הגלידה. הפינה של פזי, אבא של מיכלי. תחילת החברות. דני גלידה הגיש לנו שני גביעים של שוקולד וניל, עם הסלסול של גלידה אמריקאית שיוצאת מהמכונה. השעה הייתה 12 או אחת בלילה. "רב"ט עדי גרוס, בן 19, מת מפצעיו", אמר הקריין ברדיו, ואנחנו לא הבנו. את גודל האובדן, בעיקר להורים. אמא שלי הבינה תוך שבריר שניה כשהערתי אותה כדי לספר לה. "מסכנה ירונה", היא אמרה. כשאתה בן, 17, כולך רוח נעורים, אתה לא יכול לתפוס את המשמעות של אובדן חיים, את הגדיעה. את הריק שישתרר מעכשיו והלאה, את העובדה שלך יהיו ילדים ולעדי או לגיא או לוייסמן או לחן ברוד או לרווית כבר לא יהיו. 

הן לא מפסיקות לצחוק. Z יצא לעבודה,  חמשת הילדים המשותפים שלהן הלכו לבית ספר (בארץ, הילדים של V לא ממש משתדעים על המוסד הזה), והן לבד בבית. מיס V המומה מהעובדה שהילדים שלה שוטפים את הצלחת אחרי שהם קמים מהשולחן, היא המומה גם מהעובדה שהבן שלה הפסיק לאכול שוקלד והוא בחיים, והיא הכי המומה מעצם זה שהילדים הולכים לישון ב-8.30 בערב. מיס V גילתה את הגבולות והיא מאושרת. היא הייתה צריכה לנסוע את כל הדרך למחנה החינוך מחדש של מיכלי כדי להבין שמסגרת עושה טוב לילדים. אבל לא הכל חלק. התלמידה עדיין לא הפנימה את כל החוקים. "אני אומרת לילדים שיסעו ישר הביתה ולא יירדו מהאוטובוס" מיכלי מקטרת לי תוך כדי העוויות פנים "ןאז הם הולכים ל-V שחותמת להם שהם יכולים להסתובב בעיר אחרי שהם חוזרים מבית ספר". נו, מה עוד חדש. גם אנחנו היינו ילדי רחוב.  נענו על הציר שבין הים לאגד. 2 אפשרויות המילוט. בדרך היו תחנות ביניים:קולנוע אסתר, כיכר העצמאות , קפה פאפא, פונדק הים,  בית הכנסת הגדול, פינת הגלידה, הבית הישן, כיכר המייסדים, קולנוע שרון, פיצה ברודווי, הפלאפל של העירקי. ילדי רחוב נשארים כאלו גם אם היום הם מעלים קורבן  למולך הסדר ומקדשים את אלוהי הביטחון. "אי אפשר לקשור את הרוח", אני אומר להן והן מתמוגגות.

  V מרגישה שהיא הגיעה לגן עדן ורואים את זה עליה. היא כבר חושבת על פרופרטי. בינתיים היא מוציאה את מיכלי החוצה. חינוך תמורת שיחרור. סוג של הדדיות. היא מוכרת בורקס בשוק המקומי. "הכפילה את המכירות מאז שהיא הגיעה" אומרת מיכלי, שהשכנים רואים אותה יותר עכשיו.אנשים באים לראות את ההצגה הכי טובה במלמבימבי. מיס V ואקדוחן הבורקס. הפרוורט הכי גדול של האיזור פגש את הנפש התאומה שלו. יש לה ל-V את יכולת ההתחברות הזו למשוגעי האיזור. היא רצה על הטיקט הזה, ואיש הבורקס נהנה לאבד לידה את הברקסים. "זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,כמו אמריקה לפני חמישים שנה", היא מתפייטת. את שכר העבודה שלה , מיכלי לקחה. V השאירה לעצמה 10 דולר לביזבוזים. "היא כיבסה אותם, מרוב שהיא שומרת עליהם", צוחקת מיכלי.

הן כל הזמן ביחד. תקועות אחת בתחת של השניה. לי קשה לדמיין סיטואציה שבה הייתי יושב למישהו אחר על הראש במשך חודש. עניין של אופי. אבל אצלן זה אחרת.  "אני הולכת אחריה לכל מקום, אפילו לשירותים" אומרת מיכלי, "אבל למרות שהיא שואלת,  אני לא מספרת לה כמה פעמים אני ו-Z, עושים את זה, זה משגע אותה". יש מקומות שעדיין הולכים אליהם לבד, כלומר ביחד, אבל בלי V. למי ששואל אותן ממתי הן מכירות, הן מסמנות עם האצבע והאגודל, "מכאלו קטנות", הן אומרות.  אותי הן שואלות אם הן דומות ואני אומר להן שיש להן את אותו חיוך ואת אותו הצחוק. הן נראות לי בדיוק כמו שהן נראו בגיל 15 ואני תוהה ביני לביני, אם הן תמיד ייראו לי כך בגלל שהזיכרון שלי התקבע בצורה כזו. האם הן תמיד יהיו מיכלי ו-V, שלוש שנים מתחתי ואם אני תמיד אצטייר בעיניהן כמי שבוגר וגדול מהן. לפי הלך הרוח והשיחה זה נראה שכן. זה מה שאני מרגיש כשאני רואה אותן, למרות שהן נושקות לגיל 40 וכל אחת מהן עברה כברת חיים.

הן רוצות שאני אכתוב עליהן. הן חולות במה ונרקסיסטיות. אני עושה להן מבחן. את האודישן הן כבר עברו אבל הן לא יודעות את זה. לוקח להן 3 דקות בערך לחשב בת כמה מדינת ישראל ביום הולדתה. V זורקת 48. קרוב אבל עדיין לא. מיכלי מחפשת חבר טלפוני שיעזור לה לפתור את שאלת הטריוויה המורכבת. המרחק הגיאוגרפי עושה את שלו, ובעצם למה זה ממש חשוב אם ישראל היא בת 59 או 60. להן זה ממש לא חשוב, לי קצת יותר.  מיכלי מספרת שבעוד יומיים יחגגו את יום הזיכרון באוסטרליה. כולם הולכים לפאב ושותים. זו המסורת. הדרך לזכור את המתים משתנה ממקום למקום. אולי זו הסיבה שמיכלי לא רוצה לדבר על התאונה ההיא. אולי זו הסיבה שמיס V מאמינה כל כך בלחיות כאן ועכשיו. הכאן שלה עכשיו הוא אוסטרליה. הכאן שלי עכשיו הוא כרכור. העכשיו שלנו הוא גם לא אותו עכשיו, כי יש בינינו פער של 7 שעות, לא משהו שסקייפ לא יכול לגשר עליו.  תמונה וקול זה מה שקושר בינינו, ועבר והווה ועתיד. אנחנו קשורים ברוח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על קשורים ברוח

  1. galit הגיב:

    גם אנחנו, אני חושבת…

  2. Vardit הגיב:

    Some times you get the picture some other times you are blind love .v

  3. eyalkagan הגיב:

    לפעמים אתה הרוח ולפעמים אתה עלה נידף ברוח. אלו הם החיים. לפחות אני מנסה לראות את כל התמונה ולא להיות עסוק רק במי שנמצא במרכז התמונה.

  4. omertene הגיב:

    ואו. אוסטרליה, ישראל, סקייפ, גלידה בנתניה, יום הזיכרון וסתם זיכרון. this is the best one yet. אהבתי גם את הפאוזה. דש ל-V.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s