חסר מוח או חסר לב

 שבוע מוזר עבר על כוחותינו ולאוו דווקא  על גדות התעלה  אלא פה בכרכור. שבוע של מדורות. בעירה פנימית ובעירה חיצונית ששלובות יחדיו. בעירה שהולכת וסוחפת גם את המדינה. זה היה השבוע של האחד במאי. בבית הספר לא ממש סיפרו לילדות מה המשמעות של התאריך, אבל אני החלטתי ללבוש חולצה אדומה, עובדה שהוכחה כמשתלמת. הפועל רמת גן, האדומה כמובן, ניצחה את מכבי חיפה הירוקה במכתש המיתולוגי וליברפול בעזרת השירה המדהימה של אוהדיה ניצחה את צ'לסי הכחולה. בשני המקרים מי שהפסידו היו העשירים, כך שבהחלט היתה סיבה למסיבה עבור אוהדי האחד במאי, אלא ששייכים למועדון הסוציאלסטי או לפחות הא-קפיטלסטי.

 במסגרת חגיגות ל"ג בעומר של הקטנה, שהוקדמו ל-1 במאי (ולא שרפנו שם את הבובה של אהוד אולמרט), מצאתי את עצמי ישוב ליד אחד ההורים שהסביר לי שתושבי השכונה החדשה שהולכת ומוקמת בכרכור, מבקשים לסגור את הכניסה לשכונה עם מחסום (סוג של קיסריה לעניים). ההתבדלות  הזו של התושבים החדשים-זרים זה מקרוב באו- התלבשה לי בדיוק להנחתה שאותה הרימה רונית בפוסט שלה שנסב על המחירים הגואים של הנדל"ן בכרכור וכותרתו כל ממזר מלך, אז הורדתי אותה בהינף קולמוס בפוסט אחר שעניינו בתים. ראוי להתעכב בנקודה הזו. משום שהיא מעוררת אמוציות בקרב לא מעט אנשים כפי שניתן לראות מהתגובות שלהם. מצד אחד מצויים "אבירי הזולות" כפי שקוראת להם עינת, ומאידך ניצבים כהני הנדל"ן, רוכבי ההאמרים, או במילים פשוטות אלו שיש להם, וקונים בצורה אחוזת בולמוס כל מה שזז כי  זה הבאז.  העסק לוהט ולא בגלל השרב. שוו בנפשכם את המצב הבא: משפחות  לא מעטות , ששילמו עד לפני שנה ושנתיים מחירים סבירים לחלוטין עבור בתים חלקם יותר גדולים וחלקם יותר קטנים, מוצאות את עצמן נאלצות לחפש בית חדש, משום שבעלי הבתים לא מצליחים לעמוד בפני הפיתוי להשכיר במחירים הרבה יותר גבוהים (שלא לומר מופקעים), או למכור לכל המרבה במחיר (ויש לא מעט כאלו). קשה להאשים אותם. זו דרכו של עולם.

 הפרדוקס בגדול נובע מהעובדה שלא מעט מאלו שנזרקים בימים אלו לרחוב (וצר ליש אני לא יכול לנקוט בביטוי יותר מכובס), הם אלו שהפכו את פרדס חנה וכרכור לאבן שואבת. אלא מאי? אלו שהגיעו לכאן לפני עשר וחמש עשרה שנה מתוך חיפוש אמיתי אחרי מקום שקט ורחוק מהמולת העיר והחיים המערביים הנלווים אליה, לא השכילו לרכוש במהלך השנים את שכיות החמדה בהן הם השתכנו, גם כי לא היה להם וגם כי לא היה איכפת להם. כיום הם עומדים משתאים, שלא לומר המומים מהעובדה שפעם אחר פעם הם נאלצים למצוא בית חדש להשכרה כי הקודם נמכר. יש לי זוג חברים נפלאים שמוצאים את עצמם בשנתיים האחרונות מחליפים בתים כמו גרביים. כל בית שהם מגיעים אליו נמכר אחרי חצי שנה. הצעתי לשווק אותם בתור קמיע למתווכים המקומיים. הם מזכירים לי כל פעם את הסיפור על הצ'יף האינדיאני ממילכוד 22 של ג'וזף הלר האגדי. לצ'יף ולמשפחה שלו היה חוש לגילוי נפט. בכל מקום שבו הם היו מתיישבים במסגרת מסלול הנדודים שלהם, היה פורץ נפט. כשחברות הנפט עלו על התגלית הם התחילו לעקוב אחרי המשפחה של הצ'יף והקימו בארות נפט היכן שהם התיישבו. בשלב מסויים, כרישי הנפט , כבר ניחשו מה הולכת להיות התחנה הבאה של הצ'יף ומשפחתו, הגיעו לשם לפניה, הקימו שם בארות נפט וכשהצ'יף הגיע, הוא יחד עם המשפחה שלו קיבלו בעיטה בתחת. זה פחות או יותר המצב היום בפרדס חנה וכרכור. אבירי הזולות, בכירי מסדר השנטיפי, קוסמי המדורות או בקיצור הפריקים, שבנו את הסצנה מוצאים את עצמם נדחקים ממנה על ידי דור שלא רק שלא יודע מה זה צ'אי שופ, לייקרה נמתחת או טיפי, אלא גם שזה לא מעניין אותו. אותו דור מתיישביםחדש רוצה לסגור את השכונה שלו, לאטום את עצמו ושיילכו כל אלו שלא מתאימים לתמונה למצוא לעצמם מקום אחר או לעזאזל, הרחוק מבין השניים.

אמר פעם מי שאמר – ואני לא יודע למי שייך הציטוט הזה- "שמי שבגיל 20 איננו קומוניסט הוא חסר לב וומי שבגיל 50 נשאר קומוניסט הוא חסר מוח" , אז יכול להיות שזה ילדותי ואולי קצת נאיבי מצידי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכרכור הולכת ומשתנה במהירות לנגד עינינו. דרכי הכורכר, הולכות ומתכסות אספלט. הבורות, אלו שגרמו לכל אחד ואחת מאיתנו, להאט( כיי אי אפשר ליסוע מהר כשיש כאלו בורות), הולכים ונסתמים. שדות הבור, אלו עם החרציות, מתכסים בבטון ומלט, ובאשקוביות אחידות שנמכרות ב-250 אלף דולר החתיכה. הקסם הולך ומתפוגג בקצב הנדסי. לכל אלו שהתעקשו כל הזמן לצעוק שהגיעו מים עד נפש ונמאס לשלם במוסך עבור ציריות חדשות, אמרנו בעבר שעדיף בורות בלי ג'יפים על פני ג'יפים בלי בורות.  לא טעינו. השוליים, הולכים ונמוגים תחת מכבש המיינסטרים, כשברור שתוך שנתיים שלוש המקום זה יהפוך לעוד פרבר שינה  שמתאים לתפישה הנדל"נית כלכלית של אלו שטורחים לשווק אותו כפרובאנס החדשה. לא מדובר רק בשינוי התמהיל הדמוגרפי. מדובר בשינוי ערכי תפשיתי. מי שמוכן להשתכן בשכונות שבהן השטאנץ שולט, מצהיר כי האחידות הארכיטקטונית היא אחות נלווית לאחידות המחשבתית.  אם עד עכשיו נהנה המקום מסוג של פלורליזם, של סובלנות, של קבלה ושל פתיחות, יש חשש לא קטן שהדברים האלו יילכו לאיבוד ולו בשל הסיבה שלא מעט מאלו  שחיו ככה ייאלצו כעת לעזוב. הניכור יחליף את הקירבה.

יהיה מי שיגרוס כי החשש מפני הזר, וההתבדלות היא נחלתי שלי שכן  אינני מקדם בברכה את  התהליכים הבלתי נמנעים עליהם עמדתי. בעניין הזה יש לי סיפור קטן ששמעתי פעם מבאבא קלאס, איש חכם ממוצא הולנדי שטייל שנים רבות במזרח הרחוק. "בכל מקום שאני מגיע אליו" הוא סיפר לי, "אני מחפש את בית הקפה השכונתי או את המקום שבו מתכנסים המבוגרים, כשאני מגיע לשם, אני ניגש לאיש שנראה הכי מבוגר בעיני ומבקש להזמין אותו לקפה או לתה ואז הוא אומר לי לא, אני אזמין אותך לתה. אז אני מתיישב ומתחיל להקשיב למה שיש לו לספר".  לו היו האנשים שמגיעים בימים אלו,  מפסיקים להסתכל על המקום הזה שאליו הם הגיעו זה עתה רק מתוך הפריזמה הכלכלית, לו הם היו רואים גם את אלו שאין להם, או שיש להם פחות , לו הם היו רואים את היופי שבפשטות ואת העושר שמוצנע ברצון של כל אחד לחיות את חייו, מבלי להיות מוקף באנשים שכולם מגיעים מרקע דומה (אנשי צבא ) או אז אולי גם הפוסט הזה לא היה נכתב.

התחושה היא שהאי הזה שנקרא פרדס חנה כרכור, הולך ומתגלה על ידי המתיישבים החדשים. אז נכון, אף אחד מאיתנו  לא אינדיאני או אבוריג'ני שמישהו גוזל את אדמתו תמורת מחרוזת, וזכותו של כל אדם לבנות את ביתו היכן שהוא רוצה גם אם זה על חשבונו של מישהו שלא השכיל לעשות את זה בזמן, זוהי הרי רוח הזמן שמקדשת את היזמות הפרטית ואת הקפיטליזם. הנקודה היא שמי שמסתכל טיפ טיפה יותר רחוק וכמה שנים קדימה יכול כבר לראות את התוצאות. לא צריך ללכת קרחוק. הארץ מלאה משובות שהחלו את חייהן  הכי צנוע שאפשר והפכו למפלצות בטון , מעוגנות שערים חשמליים וטלויזיות במעגל סגור. לא לילד הזה פיללנו, בטח אלו מאיתנו שעזבו את העיר. את הפשטות אנחנו מבקשים. אמנם את האחד במאי כבר לא חוגגים (למרות ששמחתי לראות את הסטודנטים שנלחמים על שכר הלימוד לובשים אדום), אבל עדיין אם אני צריך להיות חסר מוח או חסר לב, אני בוחר להיות בצד של  חסרי המוח. לפחות לא נהיה חסרי חוליות.

 אנקדוטה לסיום: בשיטוט מאוחר יותר באינטרנט (הציקה לי העובדה שלא ייחסתי את האימרה לבעליה), מצאתי שסארטר הוא אבי האימרה :"מי שלא היה קומוניסט בגיל 20 אין לו לב, מי שנשאר קומוניסט גם בגיל 40 אין לו שכל".  התבר לי שלמרות שנתתי לעצמי פור של 8 שנים וחצי כדי להיחשב חסר מוח, ע"פ סארטר אני כבר חסר שכל. אילן גבוה בחרתי לי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים, ניו אייג\', ספורט. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על חסר מוח או חסר לב

  1. רותות הגיב:

    אייל, כמה שאתה רומנטיקן. למרות האמוציות שהוציאה ממני הרשימה של רונית והתגובות עליה, ולמרות שבבסיס אני חושבת כמוך ומחשיבה את עצמי מה"ותיקים" של ה"חדשים" (כי בשביל כל נייטיב אני סה"כ סתם עוד חדשה ומעניין מה הם חושבים על מה שקורה כאן, חוץ מלהיות מבסוטים שערך הנכסים עולה), אני יודעת מאיפה משתין הדג (האמת, מאיפה?) ולאן נושבת הרוח ועוד כלמיני ביטויים, ורק מתחפרת בפינה שלי עד שתבוא הפורענות, ואז נמשיך הלאה. נראה לי אולי יש מקום אחר שמחכה לנו ויש מצב ששם נתפתח עוד קצת ממה שיכולנו להתפתח כאן. אולי זה פשוט תהליך אבולוציונלי שכזה.
    ובכל זאת הרומנטיקנית שבי הייתה רוצה שאתם ועוד כלמיני יהיו שכנים שלי גם שם.
    נשיקות

  2. shin הגיב:

    אני לא מסכים אתך. נכון, זה עצוב מה שקורה פה (בפר"ח)
    אבל זה לא אומר שאנשים נזרקים לרחוב, וזה גם לא אומר
    שאותם אנשים הם האבן השואבת של פרדסחנה כרכור.
    יש בכרכור איכות של ארץ ישראל הישנה. איכות שהולכת ומתפוגגת
    עם כל דו משפחתי או אפילו 2 דומשפחתיים שצומחים על מגרש של פעם. זה תהליך מכאיב אבל כנראה בלתי נמנע. המחירים עולים, מגרשים בגודל נורמלי כבר כמעט ואי אפשר למצוא. אבל אלה שלא טרחו לקנות כשעוד היה אפשר, זה לגמרי בעיה שלהם ובחירה שלהם. יש לנו ארץ קטנה והאדמות שלה הולכות ונגמרות לאט לאט… היום, בזכות כביש 6 והרכבת, פרדס חנה כרכור היא בדרך להיות חלק מהמרכז (חדרה-נתניה-הרצליה-תל אביב)

  3. רונית הגיב:

    שי, אני נזרקת לרחוב. ותאמין לי – מושבה חופשית, כמייצגת התדר האנושי שאייל מדבר עליו, היא די אבן שואבת. וזה לא "שלא טרחתי" לקנות כשעוד אפשר. לא יכולתי. אני שייכת כבר שנים לקסטת הפרילאנסים – אותם אנשים שגם אם ימצאו את עצמם מובטלים לא יזכו להשלמת הכנסה מהמדינה (וזאת למרות תשלום מיסים ושירות בצבא), אנשים שהם לא קהל היעד של שכונות כמו "יובלים", שמייעדת את עצמה לעורכי דין ורואי חשבון. כך במקור. אגב, איפה אתה גר?

  4. shin הגיב:

    רונית, קודם כל אני מצטער לשמוע שאת נזרקת לרחוב. גם אני הייתי במצב דומה לא מזמן במרכז הארץ ועכשיו אני די שמח שזה קרה.

    אני גר בשכירות בכרכור, ומחפש לקנות פה בית למרות שבטווח המחירים הנוכחי, גם מבחינתי זה לא ממש אפשרי. אני רוצה להבהיר כמה נקודות –
    אני לא אומר שהתמהיל האנושי פה הוא לא מיוחד, אלא שהוא לא הסיבה העיקרית להסתערות הנדלנית. ואני לא חושב שזה ייגמר דווקא פה בהכרח.
    יכול להיות שיקנעם היא הבאה בתור (אולי אפילו חדרה, השם ישמור)

    לעניין הטרחה – ברור שיש סיטואציות שאי אפשר לקנות. לא כל אחד יכול לקנות, לא כל אחד רוצה לקנות. מה שאני אומר זה שיש אנשים שעשו בחירות מסוימות בחיים שלהם. ועכשיו יש תהליך של שינוי (שהוא לא טוב בעיניי אבל הוא קורה) והחיים משתנים בעקבותיו.

    זה קורה גם בהוד השרון ורעננה ובמושבים במרכז. דירות בבניין משותף, בתים פרטיים, קרוון בחצר של מישהו. אם יש ביקוש, המחיר עולה. ויש ביקוש. אני לא אומר שזה מצב טוב. זה מצב מסריח. אבל עד שלא תהיה מהפיכה חברתית, זה חלק מהמציאות של חיינו פה.

    בקשר ליובלים, דווקא יובלים פחות מפריע לי כמו שמפריע לי שחפציבה רוצה להקים עשרות מגדלים בנווה פרדסים ולמחוק את הקצת צביון "כפרי" שכבר הולך ונעלם גם ככה. יובלים זאת עוד שכונת קופסאות וילות כמו שבונים בכל הארץ. מה חדש?

  5. יעל הגיב:

    יש עוד משהו סביב הדיון הזה

    א. שי אני לא מסכימה איתך שהציבור לא בא בעקבות האנשים. האנשים הם חלק ממה שהופך את המקום למה שהוא (אם לא הכל… אבל ברור שהצביון נקבע על ידי הרבה מאוד אנשים והוא נקבע גם על ידי מי שהיה פה לפני 100 שנה, למשל).
    ב. יש פה גם תהליך של עיור שאף אחד לא נלחם בו, תהליך שקורה בפח"כ וגם בזכרון, גבעת עדה וכו'.
    אנשים באים לפה בשביל השקט הזה, אבל אם אנו תושבי המקום לא נעצור את זה פשוט לא יישאר מזה כלום.
    מצד שני מי שבא לפה בא בגלל השקט, הוא פשוט לא יודע שהשקט הזה הולך לעוף לעזעזל.
    בקיצור מה שאפשר לעשות אם רוצים שלא יהיו פה תהליכי עיור כה רבים זה:
    א. להוציא שם מחורבן למקום. הגיע הזמן לספר את "האמת" על מה שקור בפח"כ…
    ב. להלחם בתופעת העיור בדרכים המקובלות. להפגין, להגיע לועדות תכנון ובניה ועוד. חלק מהבעיה שהציבור שגר פפה לא רוצה/אין לו כח/לא יודע להלחם על המקום שלו. אבל את החולשה הזו כרישי הנדל"ן מנצלים. וזה, תסלחו לי, כן בידכם. וזה שאתם לא עושים דבר בקשר לזה- זה באחריותכם המלאה.
    נדמה לי.

  6. יעל הגיב:

    תגובה בשנתיים איחור אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s