יום הולדת 50

שבת. יוםהולדת 50 לעדיב, האורחים מגיעים לאיטם.זו הייתה אמורה להיות מסיבת הפתעה, אבל עדיב עלה על זה, מה שלא הפריע לאישה שאיתו (החדשה יש לומר), להמשיך ולעבוד במרץ על ההפקה.  הוא המארח האולטימטיבי והמסיבות שלו ידועות, לכן אולי עדיף שהוא בסוד העניינים. בכל מקרה, בשבת הזו הוא נאלץ להיפרד מהמנגל המקצועי שלו, מהצלעות כבש של חינאווי ומהקציצות של האטליז הקבוע בכפר קרע (שאמנם החליף בעלים, אבל ממשיך עם אותו בשר). החברים של עדיב  ונשותיהם  שמתקבצים עכשיו על הדשא,  חולקים ביניהם עשרות שנים של אינטימיות. לפני כמה חודשים דון דאוויאן התחתן בהולנד עם האחות של גרושתו. כמעט כולם הגיעו לחתונה. עכשיו הוא בא במיוחד ליום הולדת של עדיב וגם כדי לפגוש אותם. אני מסתכל מהצד. אני הינוקא , עדיין מוצמד לספרה 4 בתור קידומת. אני היחיד  שמתרוצץ סביב ילד קטן בן שנתיים וקצת ללא הפוגה. גם הקשר שלי עם עדיב לא התחיל בגן, ביסודי או בתיכון. הוא התחיל עוד בתל אביב, כשהוא נפרד מזוגתו  וריחרח סביב זוגתי כשעוד לא הייתה זוגתי. כשנכנסתי לתמונה, הסברתי לו שהגיע בחור חדש לשכונה. הוא לא זוכר את זה, אבל זה לא מפריע לנו להיות חברים. אולי בגלל שהוא לא זוכר את זה כמו עוד הרבה דברים אחרים.

אני מסתכל עליהם מהצד. חבורה של 10 גברים שנראים רובם ככולם טוב .רק לשניים יש כרס, ומשום מה שניהם מסתובבים סביב הבשר, מחליפים את עדיב שהפעם לבוש בחולצה לבנה, לכבוד יום הולדתו. הם אנשים טובים. חלקם הצליחו לא רע בחיים. חלקם הצליחו ממש טוב. חלקם לא. משהו בהם משמר את תום הנעורים. אני לא מרגיש לכלוך באוויר או איזשהו סוג של צרימה. ההיפך. התחושה שהחבורה הזו משדרת היא של טוהר מסויים. עדיב אומר שאלו שהם לא אנשים טובים, נשרו בדרך, כבר לא חברים. אני מסתכל על הנשים. תמיד אהבתי נשים מבוגרות ועכשיו יש לי הזדמנות לבחון כמה מהן מקרוב. אחת מהן, שלא מפסיקה לעשן, ממש יפה. היא אמנם התעבתה, אבל אני יכול לראות אותה בקלות בגיל 17 עם העיניים הירוקות והצבע השזוף. היא לובשת ג'ינס, חולצת  טריקו עם מחשוף  וחזיה שחורה שלא מצליחה להסתיר את השדיים הכבר לא כל כך זקופים שלה ואת הקפל בבטן. היא לא מפסיקה לעשן ולשתות ולדבר בקול צרוד. אני מנסה לדמיין מה עובר לה במוח כשהיא לא במסיבת יום הולדת . אם טוב לה בחיים, אם היא שלמה איתם, אם היא השיגה מה שרצתה. שאלות שלא מפסיקות לעבור לי במוח. אני לא סגור על התשובות. האיש שאיתה, שנראה יותר זקן מהחבורה למרות שהוא בן גילם, לא מפסיק לדפוק את הראש. יש ממה. בין לבין הוא קובל עך כך שאנשי משטרת טירה עצרו את הבן שלו בדרך לים. " הילד הלך לגלוש ואז עצרו אותו לבדיקה שגרתית. הם מצאו סכין, את הסכין שלי". הוא אומר לי ולה'. בשביל מה הבן אדם צריך סכין, אני חושב והוא ממשיך, "לקחו אותו לתחנה והתקשרו אלי. הוא בן 20, הוא בצבא והוא אפילו לא יכול לספר להם איפה הוא משרת, אמרתי להם שזה שלי, אז שיחררו אותו. מדינה מפגרת".  אני משאיר אותו, ליד השולחן ואומר לו שאם זה היה  גראס אז הבן שלו היה בבעיה יותר רצינית ושיגיד תודה שזה רק סכין. זה מלמד על סדר העדיפויות של משטרת ישראל בצהרי יום שבת.

העובדה שאני לא שייך לחבורה, למרות שאת חלקה אני מכיר ממסיבות קודמות מאפשרת לי להתבונן. למרות האידיליה, אני מנסה לחשוב כמה מהגברים שנמצאים שם בגדו  בנשים שלהם במהלך חצי יובל שנות נישואיהם. כמה נשים חיפשו ניחומים בזרועותיו של  מישהו אחר. לכל אחד כמעט יש שם סיפור.  לא מעט מהם גרושים. פעמיים. חלקם כבר הספיקו להתאלמן.  יותר מאוחר כשנשב ליד המדורה, ממש בסוף, כשהשורות כבר יתדלדלו , אל"ף שטיפל בבשר יפה תחת עינו הפקוחה של בעל הבית  ינסה להבין עם איזו הגדרה הוא צריך להירשם כדי לנסות להיכנס שוב לשוק הבשר. "אני צריך להגיד שאני פרוד, פנוי, או גרוש פעמיים מאותה אישה + פלוס שלושה ילדים ופתוח לקשר", הוא שואל את מארגנת המסיבה שטוענת שהגבר הראשון שמתקשרים איתו אחרי הפרידה  אף פעם לא יהיה ה-גבר, אלא רק מקפצה  בדרך לדבר האמיתי. לאט לאט  אני מגלה שלאור הרזומה המפואר של המשתתפים, אני הכי נורמלי. התחתנתי רק פעם אחת, אמנם עם גרושה וילד ולא ממש ברבנות, אבל עדיין אני נתפס בעיני עצמי כמונוגמי. יכול להיות שזה הגיל שמשמש כפקטור, ואולי זה הטיפוס, בכל מקרה אלו הן העובדות.

 בשיאו של היום כשהאלכוהול כבר זורם בורידים של כולם, השמש קופחת, והעשן מיתמר,החברים נקראים על ידי האישה והמארגנת לשתף את אלו שאולי לא מכירים את עדיב, במעלליו. יש בזה משהו פרדוקסאלי. האישה של עדיב (שנמצאת איתו בערך שנה) מכירה  אותו הכי פחות מכולם את או לפחות את עברו . יש שם כאלו שנמצאים איתו מהגן, שעברו איתו כברת חיים. אולי לא בעוני ובחולי, אבל בהחלט הלכו איתו במדבר של החיים שלו. בארץ שהייתה לא זרועה לעומת הגן הפורח שהוא מטפח עכשיו. יש איזושהי מבוכה באוויר, או זו אולי המבוכה שאני מרגיש מעצם הסיטואציה. הילדים מזנבים לאט בעוגת היום הולדת, שאל"ף אחראי על בציעתה. השזופה שעיני לא מפסיקות לשזוף אותה , ממלמלת משהו על זה " שבגיל 50 אין כבר ממש הפתעות, מפה זו כל הדרך למטה". מישהו מבקש להדגיש שהתאריך הוא ה-5.5  ושהכתובת של המסיבה היא הנעורים 50 , כך שזה ממש סימבולי. עדיב עצמו מבקש לחלוק את יום הולדתו עם שאר האנשים שחגגו 50  בשנה האחרונה.  זה אופייני לו. לחלק את מה שיש לו עם אחרים. מתברר שהם הרוב.  אני במיעוט, אבל אני מבסוט. לרגע אני יכול לשכוח את טרדות גיל ה-40 שלי ולהנות מכך שיש לי פור של 8 שנים וקצת על חבורת הזקנים הזו.

כמה ימים אחרי, מר O מתקשר. אני מספר לו על המסיבה. " תגיד לי" הוא פונה אלי באינטונציה האיטית שלו " גיל 40 זה גיל קשה?". " מורכב, אני מעדיף את ההגדרה של מורכב על פני קשה", אני עונה לו.  "למה"? הוא מקשה. "כי זה גיל שבו אתה עסוק בעיקר בחשבון נפש. גיל שאתה מבין שחלק מהחלומות שהיו לך כבר לא יתגשמו, וחלק מהחלומות שעדיין נשארו לך גם הם כנראה לא יתגשמו. זה גיל שבו אתה מנסה להבין אם המקום שאתה נמצא בו הוא המקום שבאמת היית רוצה להיות בו, גיל שבו אתה מנסה לראות איילו טעויות עשית בדרך ועל מה אתה משלם עכשיו", זו חלק מהתשובה שאני משחרר, תוך כדי אנחה. "אתה תעזור לי לעבור את גיל 40" הוא שואל. אני צוחק. "תן לי לעבור קודם  משבר גיל ה-40 שלי בעצמי". זה מזכיר לי שכשאישה נמצאת בהריון, פתאום כל הנשים שהיא פוגשת גם הן בהריון. לאן שאני לא מפנה את הראש שלי, אני רואה שאלות שניבטות אלי שאיכשהו קשורות באקזיסטנציאליזם שלי. כשאני פותח טלויזיה ביס דוקו אני רואה תוכנית על " מה המשמעות של כסף עבורך"?, כשאני קופץ למסיבה של עדיב אני לא יכול שלא להסתכל על שורת המכוניות שהגיעו למסיבה ולערוך השוואה עם היונדאי 96 המאובקת שלי. אני עסוק באנוונטר. ברשימות מלאי, בהשוואה סביבתית. המוח שלי מתפוצץ מזה ואני משווע לסוג של ריק. " זה הזמן לימימה או לוויפאסאנה", אומרת לי שני באחד מערבי השבוע. אני מעדיף וויפאסאנה, אבל אין לי זמן לרדת עכשיו לחצבה ל-10 ימים בלי לדבר. אני אשתגע גם מזה. אני נזכר שיעל(ה) הבטיחה לי הקלה בגיל 49. היא אמונה על אימון ביוגרפי, אז אני מניח שהיא יודעת על מה שהיא מדברת. " הקלה או  עוד כלה", אני מתחכם איתה בטלפון. "כבר יש לך אחת, נהדרת", היא אומרת ואני מסכים. כנראה שהחלום שלי על הרמון עם 4 נשים בו זמנית עתיד גם הוא לגווע. ואולי לא. לעדיב היו כבר שלוש  נשים(היו הרבה יותר, אבל לא משנה) והרביעית כנראה בדרך. אמנם לא כולן ביחד, אבל עדיין מתנה יפה לגיל 50. מתנת יום הולדת.  

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s