עץ המחשבות

"איחרת" אני אומר לנעמה, שבדיוק עברה מתחתי עם המשאית שלה. היא המובילה שלנו. של לליפוף. "איחרת להרים את הטלפון, ראיתי אותך עוברת ורציתי להגיד לך תסתכלי למעלה". "ומה הייתי אמורה לראות למעלה",היא שואלת אותי. "אותי " אני עונה לה. "איפה אתה", היא ממשיכה, "אני על העץ" , אני עונה. היא צוחקת. גם אני. " מה אתה עושה על העץ, פתחת שם משרד?" היא ממשיכה לצחוק. "זה רעיון בכלל לא רע, משרד למחשבות עתידיות", אני אומר לה,"גם הינשופים  יושבים על העץ".אבל מה עם האו-או, שהם עושים", היא מקשה עלי. "הנה, גם אני יודע", ואני פוצח בקריאות או-או לתוך הסלולרי. "עברנו בית", היא מדווחת לי. "בגלל זה הילה אומרת שהיא ראתה אותך מדוורת כל היום", אני אומר לה. "כן , אנחנו מעבירים את הדברים, תבואו לבקר".נבוא.

 אני על העץ. חמש אחרי הצהריים, ואני ישוב בגובה של 6 מטר מעל פני האדמה. 90 קילו על פלטת עץ די רעועה. בית על העץ שבנו הילדים של השכונה בקיץ שעבר. חיפשתי לי מקום, לשבת בשקט. אני באובר דוז של ילדים. כמה דקות קודם, התיישבתי באמצע השדה, מול הבית שלנו. מישהו השאיר שם כסא לבן, ליד שרידים של מדורה. היה את האור הזה של חמש אחרי הצהריים שצבע את הכל במין כתום  שהתלבש יפה על החמרה. התיישבתי ואז החלטתי שזה בולט מידי. איש ישוב בחולצה צהובה, על כסא לבן , באמצע שדה של חרציות . החלטתי ללכת על העץ אלון.  טיפסתי לאט, ולא יכולתי שלא להיזכר איך בתור ילד הייתי עושה את זה בכזו קלות, ממש כמו קוף. עכשיו אני די גורילה. כמה אנשים בגילך יושבים עכשיו על עץ, אני אומר לעצמי, מחכה לשמוע אם הוא נאנק, ומתכנן כבר את הנפילה הגרנדיוזית אול דה ווי דאון. הוא זז. אני קולט שזה יצור חי לגמרי. למזלי, התנודה איטית. בקצב של הרוח. תנועה נעימה כזו שמסתדרת לי  עם ההלמות של הלב. לא רכבת הרים אבל נחמד.

"אני טרזן, את ג'יין", אני אומר להילה, כשהיא עונה לטלפון. אני משקיף על הבית שלנו. מהעץ. יש שיר של ריימונד קארבר, שמספר איך לילה אחד הוא נתקע על המרפסת  בקומה השניה של הבית שלו, מחוץ לחדר שבו הוא כותב. הוא מתאר שם את מה שהוא רואה בפנים כמי שמתבונן מבחוץ על עצמו. אני מרגיש אותו דבר.  "רציתי להגיד לך שלום". "זהו, אתה זז?", היא שואלת. "לא. אני רואה אותך" . "איפה אתה", היא שואלת, "אני על העץ, מי טרזן יו ג'יין", אני צוחק בשיגעוןן. "שרק לא יעבור מישהו כמו אלפנדרי, יראה אותך, שם למעלה, יחליט שהגיע הזמן לשלוח אותך לשער מנשה". אני נקרע מצחוק. "אז זהו, שנעמה עברה", אני מספר לה את הסיפור של הטלפון. "אתה יודע, הילדים הם אלו שאמורים להיות על העץ, בזמן שההורים שלהם אמורים לפרנס אותם. זה שלב של גיל 5". "אני יודע", אני אומר לה, "זה בדיוק מה שחשבתי לי שטיפסתי על העץ. רק במקום כמו כרכור, בן אדם יכול לשבת על עץ ", אני נואם לה, " להרים טלפון למישהו אחר, לספר לו שהוא נמצא על העץ, וזה שבצד השני יקבל את זה בהבנה, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם". "טוב זאת נעמה, היא גם לא בדיוק הכי נורמלית בעולם,  באותה מידה היא הייתה יכולה לשבת איתך על העץ", מסבירה לי הילה, מאוד לא מופתעת. אני אומר לה שהיא הציעה שאני אפתח פה משרד . "תקרא לו עץ המחשבות," היא אומרת לי, "ככה הרבה אנשים יבואו לפה, יגידו שזה מאוד רוחני, עורך דין שפתח משרד על עץ". אני לא יכול יותר. הצחוק שלי מתגלגל על כל פני השדה הפתוח שמפריד בין העץ לבין הבית שלנו. הבית על הגבעה. " הילד שלך בחוץ", אני אומר לה. "הוא כבר ליד האקליפטוס".

 אני יכול לראות את הפרא  הקטן  מתיישב בחול שליד הבית. היא מנתקת. ממרום מקומי, אני רואה אותה רצה אליו. אמא אווזה. הוא לא מפסיק לברוח החוצה, המוגלי. ראסטה בוי. לא אוהב להתקלח. הוא דווקא מאוד אהב , עד ליל הסדר. אז קילחנו  אותו בטוּש, חפפנו לו את שפעת התלתלים שלו, כדי שיראה נקי ולו ליום אחד ולא ילד בדואי. היינו לחוצים לפני הפגישה עם הבריגדיר – גנרל, אבא של הדס. יו"ר הסדר. רצינו להיראות נורמלי. לא כמו חבורת אקדוחנים שהגיע מהמערב הפרוע למקום יישוב. בסוף התברר שהבריגדיר לא כזהנורא, אבל מאז הפרא הקטן לא רוצה להתקלח. הידרופוביה. אז הוא לא מתקלח. זאת אומרת אני מקלח אותו בברז. הולך איתו. מידי פעם , אמא שלו חופפת לו את הראסטות. אני אהיה הרעה, היא אומרת. אצל הייקים, אין דבר כזה ילד שלא מתקלח. אם הייתי אבא צעיר, אני מניח שהייתי נכנס איתו ראש בראש. להראות מי הזכר השליט במשפחה. אבל אני לא . אני מאוד זכר, זה כן. אבל אני כבר לא אבא צעיר. אני אבא מנוסה. ואני יושב על עץ.

אני רואה אותה מרימה אותו על הידיים. לפני כמה זמן, הוא כבר הגיע לכביש. מישהי החזירה אותו.האהוד ברק הקטן לא מפסיק לפתוח שערים. הוא אוהב מפתחות ומנעולים. מרחוק אני יכול לשמוע אותה אומרת -שואלת את הבנדיט אם הוא רוצה לראות קוף גדול. היא צועקת לי שאני אעשה  או-או-או של קופים כדי שהוא יראה אותי. הוא לא רואה. אני מוסתר די טוב בתוך הענפים. הם חוצים את השדה, מתקרבים לעץ. "הנה אבא" הוא אומר, כשהוא סופסופ רואה אותי בינות לעלים. "זה לא אבא"" הילה אומרת לו, "זה קוף גדול"." לא, זה אבא" הוא אומר לה בפסקנות שלו. טוב בסדר. "יאללה תרד בזהירות, שלא תשבור לנו את הגב", היא אומרת לי ומפנה לי את הגב. אני יורד בכבדות, יותר דומה לדוב חום שמצא את עצמו על עץ בדרך לאכול דבש, ועכשיו כשנגמר הדבש, הוא צריך לרדת בזהירות למטה, כדי לא לחטוף את העקיצות של הדבורים הנזעמות. מגובה 2 מטר אני מחליט לקפוץ. מה כבר יכול לקרות. אני קופץ, בום. אמנם על הרגליים, אבל גם על התחת. זה עושה רעש. "נו , נפלת על הגב", היא שואלת כשהיא מסתובבת. "לא , מה פתאום". אני אומר לה. על הרגליים.