הברית

הקדמה קצרה: ביום שבת האחרון, יצא, לי, לנו, למשפחה לשבת בחברותא באוהל  האדום שארי וטליה הקימו בספונטניות בים. תוך כדי הישיבה התקבצו ובאו חברים. היה מאוד נעים. בחוץ היה חם, מתחת לרשת הצל היה קריר. הילדים מצאו אחד את השני. האנשים שהגיעו מכל מיני מקומות, החליקו לתוך המעגל- שפשט ולבש צורה- בטבעיות. הייתה הרמוניה. מאיזשהו מקום, צצה לה פתאום שיחה על ברית מילה. לאחד הזוגות, יש ילד לא נימול. האמת היא שבכלל לא שמתי לב לזה, עד שהנושא עלה. התפתחה לה שיחה. חילופי דיעות. טיעונים ורגשות, והכל נעשה בנעימים. נזכרתי, שהסיפור שכתבתי, כבר יושב לו שנתיים ומחכה לצאת החוצה. אז הנה ההזדמנות.

הברית 

"שלום מי מדבר", המבטא, היה הונגרי, קל. "אייל כגן", עניתי. הקול מאחורי הטלפון נשמע סימפטי, מסביר פנים. "אני צריך ברית מילה", טוב, לא אני בדיוק, הבן שלי. "משקלו", נשמעה השאלה מהצד השני, הנשי ,יש לציין. "שתים תשע מאות", עניתי. "אין לו חס וחלילה צהבת", המשיך הקול להתעניין. "לא", עניתי. "אז טוב, מתי הברית", המשיך הקול לשאול, "מחר בשתיים, אפשר" , שאלתי בחזרה. "כן", ענה הקול. הכל נשמע כל כך סוריאליסטי, עד כדי כך שחשבתי שאולי זה בכלל לא יתרחש. "איך הגעת אלינו", הייתה השאלה הבאה. "אני מנתניה במקור", עניתי, "אז פשוט חיפשתי את המוהל שהיה בברית שלי". "מאיזו משפחה", המשיכה אשת המוהל להתעניין," משפחת וורצר", עניתי. לא מכירה. "גרושקביץ" הוספתי, תוך שאני מציין את הענף היותר דתי של המשפחה. "הגבאי של חברא קדישא", היא אמרה, ויכולתי לשמוע את הקול שלה מתרחב, "אני זוכרת אותו, בוודאי. טוב, אז מחר בשתיים".

זה היה ביום רביעי, היום השביעי להולדתו של אדר אהרון. יום קודם לכן, פעמיים כי טוב, החלטתי שכולם יילכו קיבינימאט ואני לא עושה שום ברית. ישבתי על האינטרנט, עמוק כולי בתוך מאמר שמסביר למה זה לא לעניין שהתלבש לי בדיוק על מה שהרגשתי. הטלפון, צלצל. יורם, אבא של הילה אשתי, על הקו. "נו התקדם משהו עם הברית" הייתה השאלה. גם הוא התלבש לי בדיוק לבהנחתה. "לא, ותפסיקו להציק לנו, כשנחליט נודיע. ביי". הניתוק היה מהיר.

קשים ייסורי ההחלטה. מי שהכניס את העז הביתה, היה דוויאן. חודש וחצי קודם, באחת מהגיחות שלו מהולנד כדי להתייחד עם נעמה. בשבת חורפית ונעימה, נשתל זרע הפורענות. "אתם מתכוונים לעשות ברית" הוא שאל בקול תמים. "כן", עניתי. "למה", הוא שאל. "כי זה מה שאני מרגיש שנכון לעשות". הילה הקשיבה. הרבה לפני שנכנסנו להריון, ועוד לפני שבכלל ידענו שיהיה לנו בן, לא נראה לה בכלל הרעיון שצריך לחתוך לילד שלנו או לכל ילד אחר חלק מהגוף, רק בשם איזשהו ציווי אלוהי בן שלושת אלפים ושש מאות שנה.היא הומנית. סולדת מלהכאיב, למרות שהיא יולדת בלי אפידורל. דוויאן התלבש לה בדיוק. 

"זו  מין תחושה פסיכולוגית גנטית", ניסיתי להסביר לדוויאן את הקשר שלי ליהדות. זה היה קשה. "אני כהן, זה זורם לי בדם והברית היא חלק מזה". "ואם יבוא מישהו מסודאן ויספר לך שבשם האמונה שלו הוא חותך לבת שלו את הדגדגן, מה תחשוב עליו", הקשה האיש שבגיל 14 כבר החליט שהוא מוותר על האזרחות הישראלית שלו. "אני אחשוב שהוא פסיכי", עניתי. "זה אותו דבר", הגיעה תשובת המחץ. "זה לא", עניתי, מנסה להסביר שאין מה להשוות. "זה בדיוק אותו דבר". הוויכוח נמשך. דוויאן המשיך בקו הרציונאלי שלו, תוך שהוא פורט אחד לאחד את הצידוקים לברית ומפריך אותם. הוא הכין את שיעורי הבית שלו היטב, והוא גם נהנה לעורר את הפרובקציה הזו. הוא חי בקצה וטוב לו עם זה. אני התבצרתי בעמדה שלי, טוען טיעוני נגד, שעניינם אמונה והזכות של האדם לצייר לו את הקווים האדומים שלו במקום שהוא רוצה לצייר אותם. "שנעשן את מקטרת השלום", הוא הציע לאחר שעתיים של ויכוח ללא מוצא והתנגשות בין תפישות. "בשמחה", אמרתי. האבן הוטלה למים. המעגלים שלה ליחכו לי את המחשבות שבעה שבועות אחרי זה.

"אדר אהרון", ככה קוראים לו, אמרתי לאחותי שהייתה בדרך לסיני, יום אחרי הלידה, לפני שהספיקה לראות אותו. אדר כי הוא נולד בא' באדר א', ראש חודש אדר, ואהרון על שם אבא. זה השם השלישי שלו אחרי מכס וגבריאל. "זה עושה לי צמרמורת. פעם ראשונה שאני שומעת את השם הזה וזה ממש עושה לי צמרמורת", אמרה לי, כשאני שומע ברקע את האוטובוסים בתחנה המרכזית בתל אביב. תשמרי על עצמך ועל הילדים, תבואו לבקר כשתחזרו.

"אולי נקרא לו אביר", אומרת לי הילה , כשאנחנו שוכבים במיטה ואדר בינינו. לא מספיק שאנחנו מתלבטים בעניין הברית, עכשיו נכנס גם עניין השם. "זה שם שהולך איתי כמעט מתחילת ההריון". אביר. אני מגלגל את השם על הלשון והופך אותו במוח. "אין לי ספק שהוא יהיה אביר" , היא אומרת, "תחשב על הבחורה שתפגש אותו וכבר תדע שהנה הגיע האביר שלה". אני נזכר בסר לנסלוט שאהב את גוויניבר, שהייתה בכלל אשתו של סר ארתור, אני גם נזכר שהאבירים לקחו על עצמם נדרי פרישות. "שיהיה אביר" , אני אומר לפני שאני נרדם, "הילדות לא יקבלו את זה", אני מוסיף.

בבוקר, אני מודיע לילדות שהחלטנו לקרוא לאדר, אביר. הגדולה זועפת. היא הולכת בפנים חמוצות לבית ספר. יש לה סיבות משלה ועכשיו הוספנו עוד אחת. הבינונית מקבלת את הדין. היא חיילת שמכבדת את צו התנועה. הקטנה לא רוצה לשמוע. אחר הצהריים, כשאני מגיע לצהרון, הבינונית מראה לי חוברת ציורים שמוקדשת לאביר. הילדים בכיתה הכינו לה. "אז איך קוראים לו" שואלת אותי אורית, המטפלת של הילדות בצהרון. "אחת אומרת אדר והשנייה אומרת אביר", היא מסבירה לי. "שתיהן  צודקות", אני אומר לה בחיוך ששמור לבני ארבעים כשהם רואים ילדות בנות עשרים ושלוש עם חזה גדול. אולי בכלל נקרא לו אדיר, אני חושב לעצמי, אבל אז אני נזכר בחיוך פני הסוס של אדיר מילר, ומוותר.

"מתי הברית", שואלת אותי אילנה, כשאני מגיע לפגישה של אמני הבית הפתוח, במקום הילה. היא מספרת שהיא נפגשה עם הרב של היישוב שלא מסכים שאירועי הבית הפתוח יתקיימו בשבת. עוד סיבה לא לעשות את הברית, אני חושב לעצמי. גם ככה הם מביאים לי את הקריזה."נו כבר חתכו לו" , שואל אותי טל בטלפון. "ג'יזס", אני אומר לעצמי, "אין פה אף אחד במדינה המפגרת הזו שחושב שאפשר לא לעשות את הברית". זה פשוט לא יאומן אני אומר להילה למחרת, עוד לא פגשתי מישהו אחד, ששאל אותי, אם אנחנו מתכוונים לעשות את הברית, לכולם זה פשוט ברור שזה הולך לקרות. דוויאן צדק. כולם פשוט עושים את זה בלי לחשוב. זו המצווה היחידה שכמעט כולם מבצעים אותה באופן אוטומטי ולא משנה כמה הם חילוניים. "זו בדיוק הסיבה שגם אנחנו נעשה את זה כנראה, כי כולם עושים את זה",  היא אומרת לי. הסיבה החברתית. "אפשר לחשוב" אני אומר לה, "שמישהו הולך לבדוק לו בתחתונים. אז הוא יתרוצץ על חוף הים עם זין בלי ברית מילה, ביג פאקן דיל". "מישהו על החוף בסיני אמור להתרגש מזה", אני שואל, "ואם אנחנו תיירים", אני ממשיך. "אנחנו לא", היא אומרת.

"בוא נמצא לו שם", אומרת הילה, כשהכן ברית- לא ברית הולכת ומתקרבת. כמה חודשים קודם לכן, מצאתי אתר עם עשרים אלף שמות. זה הזמן לבדוק אותו, אחרי שתשעה חודשים, אנחנו לא מצליחים לסגור על שם." תפתח את השמות היפניים", היא אומרת. "איך זה קאמי" אני שואל. "מה זה", היא שואלת. אני בודק ומוצא שקאמי זה אלוהות בדת השינטו, זה הכוח שמעבר לטבע שנמצא בכל דבר. "נשמע טוב", אומרת הילה. "אני אוהב", אני אומר. "יאללה בוא נקרא לו קאמי", היא אומרת.

"מעכשיו קוראים לו קאמי" , אני אומר לקטנה. "קא – מיל", היא שוברת את ההברות לשניים, תוך כדי שאלה. "קא- מי", אני אומר לה. ,"א-דר", היא אומרת לי, "קוראים לו אדר".

אני מתקשר לאמא שלי, לספר לה שקוראים לאדר, קאמי ושאנחנו עדיין מתלבטים ביחס לברית. "מה אתם עושים עניין כזה גדול. מיליון ילדים עשו את זה לפני. והשמות: אדר, אביר, קאמי. מה יש לכם. תחליטו כבר". יש לה את הטון הזה, שאני לא יכול לסבול, אבל אני מבליג. "שמעתי אותך", אני אומר לה. יותר מאוחר יתקשר , אבא של הילה ויביא לי את הסעיף. "זהו , אין ברית". אני אומר להילה. "אף אחד לא יקבע לי מה לעשות, איך לעשות, מה לעשות, נמאס לי מהלחץ הזה, משעון הזמן שמתקתק נגדי, מהמועקה הזו. שיזדיינו כולם. החלטתי וזהו". "ככה אני אוהבת את הגבר שלי", הילה אומרת.

אני סוגר את הטלפון. "יש מחר ברית בשתיים", אני אומר להילה. אני מבולבל. הדמעות חונקות לי את הגרון. "דבר עם אבא שלי", היא אומרת, "הוא מחכה לטלפון, הוא רוצה לדעת  מה להביא". "אני רוצה לדבר עם אבא שלי", אני אומר. "מאמי שלי", היא אומרת, " אני כל כך אוהבת אותך". "צריך מניין", אני אומר לה, ונשמע כמו אמא שלי. אני מתחיל להתקשר. "באמת סקרן אותי לדעת מה החלטת" אומר לי  דרור, שחזר לפני יומיים מויפאסאנה, "בכל מקרה, גם אם היית מחליט לא לעשות הייתי מכבד אותך על האומץ, אפילו שאני לא מסכים איתך". "זה לא פחות אמיץ להחליט לעשות את זה", אומרת הילה. " מחר בשתיים", אני אומר . נבוא.

ביום רביעי בערב אני רואה שאדר צהוב קצת. "הוא צהוב", אני אומר להילה."רציתי להגיד לך את זה, אחרי הצהריים אבל לא היה עם מי לדבר". "אני מתקשר לרופא", אני אומר לה."אתה רוצה לבוא עכשיו או מחר בבוקר", הוא שואל. "מחר בבוקר", אני אומר ודוחה את הקץ. אולי לא תהיה ברית. אני  מתחיל לדמיין  איך אני מתקשר לכולם ומודיע. "משמיים", אני אומר, ספק לעצמי, ספק להם.

בוקר. יום חמישי. לא ישנתי בלילה. התיאורים הפלסטיים שקראתי עליהם באינטרנט, מסתובבים לי בראש. במיוחד, הפריעה. ההפרדה של העורלה מהעטרה. מה אני צריך את זה על המוח, אני אומר לעצמי, למה אדר צריך לסבול את זה שמונה ימים אחרי שהוא נולד, כשהוא כל כך רגוע ושלו ונעים, טפו, טפו, טפו. "אם לא נעשה את זה, זה ישב עלינו עוד יותר", אומרת הילה, קוראת את מחשבותי.  נשאר לי רק הרופא, מבטחי האחרון.

הגדולה הולכת לבית ספר, אחרי שהיא רוצה להישאר ולעזור."העזרה הכי טובה, זה שתהיו בבית ספר ובגן", אני אומר. "אני אאסוף אותך בצהריים, כשאני אביא את העלי גפן והחומוס ממייסר". מצד אחד הלב בוכה, מצד שני צריך שיהיה מה לאכול. מין שילוב בלתי אפשרי של עצב ושמחה. אפ אנד דאון. רגע התרגשות, רגע חרדה. "ואולי בכלל לא תהיה ברית, אם תתנו לנו להגיע לרופא. דווקא הבוקר החלטתן לשגע אותנו". אנחנו נוסעים באוטו, מורידים את הקטנה בגן. ממשיכים לבית הספר. הבינונית לא רוצה ללכת. אני מנסה להיות רגוע. הקטנה לקחה לה את הגרביים הורודים והדמעות חונקות אותה. היא לא רוצה לוותר והיא גם לא רוצה ללכת לבית הספר. מזל שלגדולה יש הסעות. מגיעים עד לשער. הדמעות יורדות בשקט. "טוב, בואי ניסע לקופת החולים עם  אמא ואדר, נוריד אותם שם ואז נחזור לבית ספר". היא מתרצה בקושי. אני חזור איתה לאוטו. הילה עושה פרצוף. "הפינוק, הפינוק", היא אומרת. אני מוריד אותה בקופת חולים וחוזר עם הילדה לבית ספר. אני נכנס איתה לכיתה, היא נצמדת. אני מוותר. "בואי", אני אומר לה, "נלך". חזרה לקופת חולים.

"יש שם מישהי בפנים". אני יודע. "זו אשתי", אני אומר ונכנס יחד עם הילדה. "לא רצתה" מה אני יכול לעשות", אני אומר להילה בלי מילים. "יש ברית" , היא אומרת לי. "אשר יגורתי בא לי", אני אומר בלב. "באמת", אני שואל. "כן" אומר הרופא. הוא  בריא לגמרי.

 חוזרים הביתה. ההורים של הילה כבר הגיעו מהקיבוץ. מורידים שמונה עוגות ועוד חמש פשטידות. יורם נוסע להביא את אמא שלו, דרורה נשארת. אני נוסע להביא את אמא שלי. מהרכבת. "הבאתי לך חמש מאות שקל", היא אומרת כשאני מנסה להסביר לה שאני מרגיש כמו אברהם אבינו. "טוב , הוא עשה את זה בגיל תשעים", היא אומרת ומוציאה לי תמונות מהברית שלי. "התכוונתי במובן זה שאני מקריב את הבן שלי לעולה", אני אומר לה.  "אבא שלך לא היה דתי בכלל, כמו שאתה יודע, והוא היה מאושר בברית שלך. זה היה קיץ, והוא החליף חולצה שמונה פעמים. הנה, ופה תראה אותי, זה חמש דקות אחרי, תראה כמה אני מאושרת". אני מסתכל תוך כדי הנסיעה, ורואה את אמא שלי צעירה ויפה וראש אדום ומקומט שלי. "כן, את נראית מאושרת", אני אומר.

"החלטתם איך לקרוא לו, כי אתה חייב לשמוע. אתמול התקשרתי לסיני, לדבר עם אחותך, עונה לי מייה. תראה כמה היא חכמה. אני אומרת לה שעכשיו קוראים לו קאמי. לא, היא אומרת לי. סבתא, קוראים לו אדר אהרון". תנשמי רגע, תנשמי. אני אומר לה. " נקרא לו אדר אהרון", אני מוסיף. "כן , איילי?", היא שואלת כדי לוודא. אני מהנהן. "אוי, עכשיו אני מתרגשת".

שתיים בצהריים. דודה רחל ודוד אלי מגיעים. הם משתגעים כשהם רואים את הילדות. "מזל טוב, מזל טוב, יש לך יורש". כן יש לי יורש. דוד אלי נזכר שהוא היה זה שבישר לאבא שלי שאני נולדתי. "גבי כגן, גבי כגן" הוא צעק לו, בארבע בבוקר, "יש לך יורש, יש לך בן". אני מכיר את הסיפור ואני שמח לשמוע אותו עוד פעם. אני לא מצליח להבין למה דוד אלי ודודה רוחה ידעו לפני אבא שלי שיש לו בן, אבל אני עוזב את זה בשלב זה. "את בטוחה שהוא יגיע", אני שואל את הילה ונזכר בשיחה הסוריאליסטית שהיתה לי עם אשתו של המוהל, שהבינונית בכלל קוראת לו המושל. "תתקשר" היא אומרת. "עוד מעט", אני אומר. טל ושירה מגיעים. צביקה מגיע מהעבודה, בול בשתיים. "אמרת שצריך מניין, אז כל החבר'ה רצו לבוא". חברת חשמל. דרור ודגנית מגיעים. רמי מגיע. האחים של הילה מגיעים. המניין מתקבץ. "נו, תרים טלפון", הילה אומרת, "הילד בצום הוא יהיה רעב".

"הוא בדרך", אומר לי הקול מעבר לקו.  אני מתקשר לפלאפון. אין תשובה. בינתיים אמא מראה לדודה רוחה , אחותה, את התמונות. הסנדק שלי, הוא יעקב גרושקביץ, אבא של רוחה."כן, זה המוהל של נתניה", אומר דוד אלי. "בטח הבן שלו יגיע", אומרת אמא. טלפון. " אני ברחוב שלכם", אומר המוהל. " תמשיך ישר, עד שתראה מכוניות" אני אומר לו.

יורד לאט מהוולבו, עם התיק וחלוק לבן שכתוב על הכיס שלו מוהל.זקן. כיפה שחורה. משקפיים. ככה בדיוק אני זוכר את אבא שלו, יורד מהוולבו, רק עם פיאות מאחורי האזניים. רכב מנצח לא מחליפים. אני זוכר גם את הרחש שהיה עובר בקהל. תמיד. המוהל הגיע. השוייחט. "אתה האבא", הוא שואל. "כן", אני עונה, "ואיפה היולדת",הנה. "אני אצטרך להכין אותו". בסדר.

 "אפשר לעשות את זה בחוץ" הוא אומר בחיוך. "מה שתרצו". "אבא היה צריך לבוא בעצמו, אבל הוא חטף דלקת ריאות. הוא בן שבעים ושש. אני בא עכשיו מבית חולים", הוא מספר. אני מראה לו את התמונה של אבא שלו בברית מילה שלי. הוא מתקשה להאמין. תמונה בשחור לבן מוצהב לפני שלושים ותשע שנה. הוא בוחן אותה בריכוז. הוא היה פה בן שלושים ושש שנה, יותר צעיר ממני בהרבה. מוהל גדול". "מה שהיה הוא שיהיה", אני אומר לו, "ואין חדש תחת השמש", הוא מחזיר.

יורם ישוב, עטוף בטלית של דוד אלי. אני מתעטף בטלית שלי שלא ראיתי אותה מגיל שלוש עשרה. הכיפה היא הכיפה שאבא קנה לי לבר מצווה.זו גם הכיפה שחבשתי בהלוויה שלו.  אני מתעטף בטלית, ונזכר  תוך כדי בבר מצווה שלי. כשאבא היה צריך להגיד ברוך שפטרנו מעונשו של הלז, הוא התבלבל. אולי בגלל שהוא לא חשב שאני עונש ואולי בגלל שלא היה משהו יותר רחוק ממנו ומבתי כנסת ודת. למרות שהופשטטר הגבאי של בית הכנסת חשב שהוא גוי, אבא היה כהן, ובן של כהן ונכד של כהן ואני הממשיך ואחרי יש מי שימשיך את השם של כגן. כמו שידעתי תמיד. אני לא אהיה זה שיעצור את השושלת.

עזריאל המוהל עושה את הטקס כמו שכתוב. אני אומר "שמע ישראל". הילה, בניגוד לאמהות אחרות, עומדת קרוב, לא פוחדת. עזריאל חותך, אדר בוכה, הוא נותן לו יין עם צמר גפן. "בדמייך חיי", אני ממלמל. "מה עם השם", אני שואל. "תיכף אני עושה לו קידוש", אומר עזריאל עם העיניים הטובות שלו. "מה שמו", הוא שואל, "אדר אהרון", אני אומר. בא'. הוא מחייך בסיפוק. "משנכנס אדר מרבין בשמחה וזה הקטן גדול יהיה". הוא מרים אותו ביד אחת ומראה לכולם. "יש המון אוכל" אומרת הילה. החגיגה מתחילה. בחדר, עזריאל מסביר לנו מה לעשות. "שישה בנים אנחנו, כולנו מוהלים. דור שלישי". "ומה עם הדור הבא", אני שואל. עננה מהירה של עצב עוברת על פניו של עזריאל. "אין מי שיתעניין", הוא אומר.

"אולי תשאיר לי את התמונה", הוא אומר לפני שהוא הולך,"ואני אגדיל ואחזיר לך מחר כשאני אבוא לבדוק שהכל בסדר".  "אני אעשה את זה", אני מבטיח לו. בערב, אני מוריד את אמא ברכבת  וממשיך לזכרון כדי להגדיל את התמונה. "להחזיר את זה לשחור לבן" שואל אותי אריה. "תשאיר את זה כמו שזה, קצת צהוב", אני אומר.

יום שישי בצהריים. "הוא לא יגיע" אני אומר להילה, "הוא צריך להגיע מבני ברק, אבא שלו בבית חולים, עוד מעט שתיים, שבת תיכף נכנסת. הוא לא יגיע". אני כבר כל כך רוצה לתת לו את התמונה, לראות את הפנים שלו. " תתקשר" אומרת הילה, "שמקסימום ייתן לנו הוראות בטלפון". אין תשובה. שתיים ורבע. אני בתחתונים, על הספה בחוץ. חום של סיני. הכל רגוע. פתאום אני רואה את הוולבו הכסופה. על יד עזריאל יושבת אמא שלו, הרבצעאן. "הילה", אני רץ הביתה להתלבש, "הוא הגיע עם אמא שלו".

"עכשיו, אתם גרים פה", היא שואלת, לאחר שהותירה את היד שלי שמושטת לשלום, באוויר."כן", אני עונה. הקול הוא אותו קול ששמעתי מעברו השני של הטלפון. "ואיפה גרים גרושקביץ", היא מוסיפה. ,באותו מקום", אני אומר. "בבית הישן" היא שואלת. "לא. יש שם בית חדש עכשיו", אני עונה, "אבל זו אותה הכתובת". "ואתם", אני שואל. "אנחנו עברנו לבני ברק", היא אומרת. 

"תכינו אמבטיה", אומר עזריאל. "עוד לא רחצנו אותו, מאז הלידה, אני לא רוצה שתהיה לו טראומה", אומרת הילה. עזריאל כבר מפשיט את אדר, אמא שלו חופפת לו את השיער. הם מדברים בשקט ביניהם. באידיש. אמא של עזריאל מזיזה אותו הצידה. מלבשיה את אדר. אני מצלם. זה מצחיק ומפליא אותי כאחד. יום אחד אני אראה לו את התמונות ואספר לו שאשת המוהל  של נתניה היא זו שהלבישה אותו וטיפלה בו אחרי הברית. עזריאל זז הצידה. המבט שלו כמו אומר, היא טיפלה בי אחרי הברית שלי ובעוד  חמישה בנים, אז מי אני שאתערב במה שהיא עושה. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. זה נראה אמיתי בדיוק כמו האנשים האלו שהולכים ונעלמים.

בדרך החוצה, כשאדר כבר רחוץ ומריח, נרגע על הציצי,  אני אומר לו שיש לי הפתעה בשבילו. אני מביא את התמונה. אני מראה אותה לשניהם. הוא לוחץ לי את היד. העיניים שלו זורחות. הוא מתרגש. " מה שהיה הוא שיהיה", אני מקריא את ההקדשה, "ז' בתשרי תשכ"ו – ח' באדר א' תשס"ה, ממשפחת כגן". "מי זה", שואלת האמא ומצביעה לכיוון הסנדק. "זה גרושקביץ", אני אומר.

" מוהל גדול" אומר עזריאל, כששנינו רוכנים לעבר התמונה. " מה יש לו ביד", אני שואל, " ביד, יש לו את הבקבוק הזה", הוא אומר ומראה לי את בקבוק אבקת הסולפה שהוא מחזיק ביד שלו. אני לוחץ לו את היד. "רפואה שלמה", אני אומר. אמן. הוא עונה.

  

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על הברית

  1. רותות הגיב:

    גוויניבר 🙄

  2. shin הגיב:

    יופי של סיפור.

  3. שישי הגיב:

    כגן יקירי

    כמי שבוכה גם בפרסומות מצאתי עצמי קורא את הפוסט בעיניים דומעות.
    לא כאב החיתוך אלא הגעגועים לנוכחים-נפקדים בשמחות החיים.

    בהריון השלישי של תמר דנו בעניין הברית מהרגע בו חלקנו מברשת שיניים והתעברנו.
    ברית המילה איננה ברית בין הילוד לאלוהיו, אלא ברית ביני ובין הקדוש ברוך הוא.
    ומכוון שטרם סיימנו (אני ואלוהי) את בדיקת הנאותות אני לא חותם. אפשר שגם הוא מעכב את החתימה, כי זכינו בשלישית בבת.

  4. אכן יופי של סיפור

  5. eyalkagan הגיב:

    שי שי, אכן הגעגוע הוא לפעמים כבד מנשוא והוא עובר כחוט השני בחיים עצמם. זכיתם לשלוש בנות ומי כמוני יודע כמה זה כיף.

    אני בטוח שתדעו להתמודד אם וכאשר. בסופו של יום, כמו בכל דבר אחר, זו החלטה שהיא בינך ובין אלוהיך ולא משנה אם הוא נברא בצלמנו או שאנחנו נבראנו בצלמו.

    בכל מקרה אני שמח שאתה פה ,קורא ומשתף. תודה.

    אתון- כבר חששתי לשניה שסיפורי פרדס חנה וכרכור הפסיקו לעניין אותך. אני שמח לראות שהתבדיתי.

  6. נהפוך הוא. לולא הבןזוג שבגלל העבודה זקוק לצמידות לגוש דן😦 הייתי כבר עכשיו הופכת לתושבת כרכור בזכות הבלוגים שלך ושל רונית. רק הרעיון שאתם תהיו השכנים שלי – כבר עושה לי את זה.

  7. רונית הגיב:

    תודה לך אתון, גם הבלוג שלך עושה לי את זה.
    ואייל ראית מה זה – אנחנו ושכמותנו אחראים להשתוללות הנדל"ן האזורית (מבטיחה לא לדבר על זה יותר).

  8. דויד הגיב:

    יפה, מרגש ומעורר מחשבה.
    נהניתי מאוד.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s