דמעות אדומות

לא תכננתי לכתוב על ספורט. תכננתי לכתוב על הפירמידה. אבל היה הערב רגע אחד, שניתן להגדיר אותו כתמצית התגלמות הדרמה שבספורט. כל כך חזק היה הרגע הזה שלא יכולתי שלא לכתוב עליו. באופן עקרוני, העולם נחלק למי שאוהב ספורט (רוב העולם הגברי) ולמי שלא אוהב ספורט (רוב העולם הנשי). הנקודה היא שישנם גברים שלא אוהבים ספורט או לא מתחברים לספורט. אני באופן אישי לא יכול לתפוס את זה. לעומת זאת, ישנן נשים(לא המון, למרות שבהחלט ניכרת  דיפוסיה בתחום) שכן מחוברות לעניין הזה, וכל אחת מהן תזכה ממני תמיד למבטי הערכה. אבל לא באתי לדבר על נשים מנוגה וגברים ממאדים או להיפך.למה? כי ספורט זה לא רק ספורט. ספורט זה בעיקר סיפור. ובספורט יש סיפורים טובים.מה זה טובים? לא ייאמנו. סיפורים שיכולים להעמיד לך את השערות על הידיים ולעשות לך עור ברווז גם אם עברו 40 שנה או 50 שנה מהרגע שהם התרחשו. ולי קשה לתפוס , איך אנשים לא מצליחים להתחבר לסיפור.

 קחו את הסיטואציה שהתרחשה הערב. האקסופיזציה: אדום מול צהוב. הפועל נגד מכבי. ירושלים נגד תל אביב. ההר נגד הים. דם מול אש. איזו הנגדה שתרצו, יש כאן. הטובים נגד הרעים. אלו שבארון הגביעים שלהם שוכנות 46 אליפויות ואלו שלא זכו מעולם. הטוענת לכתר מול האלופה הנצחית. קליימקס שנבנה כל העונה. מכבי תל אביב, אריה גזוז מחלפות שקיבל על הראש  מכל מקום אפשרי, והפועל ירושלים, האריה הצעיר שרוצה לעשות את זה בפעם הראשונה, ומרגיש שהפעם זה אפשרי. קורא תיגר על ההגמוניה.

מהרגע הראשון, זה נראה שהדברים עובדים עבור הפועל ירושלים. יש ימים כאלו. הם כבר התפרקו כל כך הרבה פעמים בעבר בדיוק בסיטואציה הזו, שעצם העובדה שהם מובילים 7:2 כבר בפתיחה, מלמדת על הבאות. הכל הולך לה, לירושלים. שלשות שנכנסות. סלים עם עבירות, סלי המשך. הפער גדל לאט לאט, יש תחושה של היסטוריה באוויר. אווירה של "הם יכולים לעשות את זה הפעם". המחנה האדום שר את"תל אביב עולה באש". המחנה הצהוב די שותק. כשהוא מתחיל לשיר, הוא שומע שריקות בוז שמשתיקות אותו. וזה קורה בבית של הצהובים. ברבע השני, העצבים מדברים. כולם לחוצים. הפועל מצליחים לברוח, ומכבי סוגרים. פאוזה: כל מי ששיחק וכל מי שצופה שנים בספורט, יכול לספר לך משהו על המושג הלכאורה ערטילאי שנקרא מומנטום. בספורט כמו בחיים, יש מומנטום. הוא מאוד הפכפך המומנטום הזה. הרגע הזה שצריך לתפוס בו את השור בקרניו. שניה לפני סיום המחצית, טימי באוורס של האדומים קולע  סל ועבירה על הבאזר. המומנטום איתם.  אתה יודע שהיום זה היום של ירושלים. זה מסוג הפעולות שמוריד את היריב שלך עם האף באדמה. וככה הצהובים יורדים לחדרי הלבשה שלהם. עם פחד. 

מחצית שניה, משחק החתול והעכבר נמשך. רק שבתפקיד החתול, משחק ג'נקינס, והעכבר נראה כמו וויל ביינום. הטוענת לכתר, מגיעה  כבר ליתרון של 11. ריח של היסטוריה והיסטריה באוויר. הפעם האחרונה שמכבי תל אביב הפסידה אליפות היתה ב-1993. זה היה לפני  המון שנים. יש משהו טוטאלי ברצון הנצחי הזה להיות אלופה ולעשות את זה בכל מחיר, גם במחיר החלשת היריבות שלך. יש משהו טוטיאליטרי בשליטה הבלתי פוסקת הזו בכדורסל הישראלי. כמעט סטאלינסטי. למעשה העובדה שקבוצה אחת מוכתרת כאלופה במשך 13 שנה, מעקרת את כל הרעיון הספורטיבי. שכן מה זה ספורט בעצם? זו תחרות בין שני אנשים או שתי קבוצות על מי ינצח. וכשמישהו כל הזמן מנצח, אז זה לא כוחות. וכשזה לא כוחות כמו שאמרנו בשכונה,אז זה לא מעניין. כי העניין בספורט נובע מזה שלכל אחד יש סיכוי. עם הסיכוי הזה מגיעה התקווה, שהיא זו שמלבה את האהבה  של האוהדים. התקווה הזו היא גם הדלק של השחקנים.  כל אחד רוצה להיות אלוף. כל אחד רוצה לנצח וכל שחקן רוצה להתעלות בדיוק ברגע השיא. זו התמצית המזוקקת של הספורט. לנצח. ואם אפשר להיות גיבור הניצחון, עוד יותר טוב. תשאלו את מוטה גור (בדיוק יש תחקיר בהארץ, על המחיר שגבה המשפט "הר הבית בידינו", שמוגדר ובצדק כאחד מהרגעים המכוננים של ההסטוריה הישראלית החדשה).

רבע אחרון. מאיר טפירו, הקפטן של הפועל ירושלים, נותן את משחק חייו. טפירו, עם הכדרור הלכאורה מסורבל שלו, עם התנועה הגמלונית משהו, עם האין-ניתור שלו, הוא חיית כדורסל. הוא קלאץ' פלייר. שחקן  שכבר הכריע לא מעט משחקים בחיים שלו, עם שלשות משוגעות. הלב של טפירו גדול. טפירו, סובל מ"קללת ההיכל". בכל פעם שהוא מגיע למשחק מכריע מול מכבי תל אביב, הוא נחנק. לא סוחב בעליה ולא סוחב את הקבוצה שלו. הוא רוצה להוריד את תווית "הנחנק" מעל הגב שלו, והערב הוא עושה את זה. הוא מנהל את המשחק כמו גדול. 4 התקפות של טפירו מתחילת הרבע מסדרות להפועל ירושלים, 8 נקודות. טפירו מושך איתו את הקבוצה. זה הערב שלו. מנגד. במכבי תל אביב, ממשיכים לרדוף. אין שם אף שחקן שייקח את האחריות עליו. זה מה שאומר עופר שלח. הפרשן. הוא מספיד את טל בורשטיין.  "הוא לא ייקח עליו את הזריקה", אומר הפרשן. בדיוק באותו רגע, הוא זורק שלשה שנכנסת. המומנטום מתחיל לעבור אליו. הצהובים מצמצמים. לכולם ברור שזה הולך להיות צמוד.

 ואז מתחילה הדרמה: טפירו עושה את העבירה הרביעית שלו. שארפ, הקפטן התל אביבי, שחקן נשמה בפני עצמו, קולע שלוש נקודות. זה 70:66. טפירו, עולה להתקפה עם הקבוצה שלו, הוא גם עולה על שארפ. סמי בכר, השופט הראשי (שעוד קודם לכן הולבש עליו מיקרופון של ערוץ 1), שורק נגדו עבירת תוקף. עבירה חמישית. היה או לא היה. טפירו מתקשה להאמין. הוא צורח על השופט, וכולם שומעים בגלל המיקרופון :"איך אתה לא מתבייש. קריירה שלמה אני מחכה למשחק הזה". השחקו הכי טוב של הפועל ירושלים, שרוצה יותר מכולם לנצח, מורחק מהמגרש בשל עבירה מפוקפקת. המצלמה מתמקדת על הפנים של סמי בכר. השופט.  הפנים שלו מאובנות. ספינקס. מה עובר לו בראש? האם הוא יכול להבין את הההשלכות של השריקה שלו. על טפירו השחקן? על הפועל ירושלים? על הכדורסל הישראלי? על הספורט הישראלי?. פאוזה: יש רגעים כאלו בהיסטוריה שבא לך לשחק ב"מה היה קורה אילו?". מה היה קורה אם ניסיון ההתנקשות בהיטלר היה מצליח? מה היה קורה אם לרבין היה שכפ"צ? שאלות שמנסות להקפיא רגע אחד, לעשות לו פריז, ואז לתת סיום חדש או מהלך חדש  ולראות את התוצאות בהתאם. משחק לא מציאותי, אבל מהנה. לז'וז'ה סאראמגו הגדול יש ספר כזה, "תולדות המצור על ליסבון". נחזור למגרש. הרגע הזה שבו בכר הרחיק את טפירו על לא עוול בכפו, הוא בדיוק מסוג הרגעים שאוהדי הפועל ירושלים, ועוד רבים וטובים ימשיכו לשאול את עצמם, "מה היה קורה אילו". טפירו יורד אל הספסל. הוא מתיישב, מליט את פניו במגבת, ובוכה. בוכה את נשמתו.  עשרת אלפים אנשים בהיכל , ועוד מאות אלפים בבית רואים גבר בוכה כמו ילד קטן. לא יכול לעצור את הדמעות. והלב שלך בוכה איתו. בוכה איתו, כי זה לב הספורט. טפירו בוכה כי שופט אחד לא נתן לו לסיים את משחק חייו. שופט אטום שכנראה לא היה ספורטאי מימיו, אלא טכנוקרט, לא נתן לספורטאי גדול, לעשות את מה שהוא אוהב יותר מהכל: לשחק כדורסל  ולנצח. העלבון הזה שצורב את נשמתו, הוא אותו עלבון שכל אחד מאיתנו חש כשמענישים אותו על לא עוול בכפו. אני זוכר את הפעם האחרונה שבה בכיתי בבית ספר ונשבעתי גם שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אדמע  בפני כל סוג של ממסד. זה היה בכיתה ד' וגם אותי הענישו בגלל מישהו אחר.  זה אמנם רחוק, אבל את הצריבה הזו אי אפשר לשכוח.שארפ עשה הצגה , והשופט קנה אותה על חשבונו של טפירו. מאותו רגע, שבו הוא יצא, המומנטום עבר לצד של הצהובים. יכולת להרגיש את זה. 48 שניות לסיום, הצהובים הישוו. 2.2 שניות לסיום הם קלעו את סל הניצחון. היתרון הראשון שלהם במשחק, היה גם היתרון האחרון שלהם. זה הספיק. גנבו אליפות.

 הקלישאה אומרת, שההיסטוריה לא זוכרת מי היה הסגן של בר כוכבא. רוצה לומר: אף אחד לא זוכר מי היה במקום שני. ההיסטוריה של הספורט מוכיחה את ההיפך. יש לא מעט אנשים שזוכרים את נבחרת הולנד של 74  וסבורים שהיא האלופה האמיתית של משחקי גביע העולם באותה שנה. באותה מידה יש כאלו שזוכרים את נבחרת הפלא ההונגרית מ-54, וסבורים שהיא הייתה אלופת העולם האמיתית. בשני המקרים האלופה הרשמית הייתה מערב גרמניה. הלילה הזה שבו זכתה מכבי תל אביב בעוד אליפות, לא ייזכר בגלל האליפות הזו, הוא ייזכר בגלל שחקן אחד, מאיר טפירו שמו, שנשבר לו הלב, וירדו לו ים של דמעות. דמעות אדומות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ספורט. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על דמעות אדומות

  1. גדי הגיב:

    הסתכלנו למפלצת הצהובה בלבן של העיניים וכמו בסרטי מערבונים ישנים היא כרעה ברך לפנינו והתחננה שלא נלחץ עד הסוף והכריזה שהיא תשתפר, שתשנה את דרכיה הנלוזות ואנחנו תמימים שכמותנו שיחררנו לאט לאט את האחיזה מהצוואר. לקחנו צעד אחורה וחייכנו . ובאותו הרגע היא שלחה את שיני הארס שלה… רק שבניגוד למערבונים הקלאסיים במציאות המדכדכת שלנו בסוף המפלצת הורגת את הגיבור. ואומרת תודה לג'נקינס בדרך.

  2. רותות הגיב:

    איזה סיפור מרתק גם בשביל מישהי שספורט רחוק מלהיות גולת הכותרת של קיומה (אומר להגנתי שספורט גם לא דוחה אותי…)
    כגן, הצלחת לסחוט ממני אנקת רווחה כשראיתי רשימה חדשה באמתחתך way to go, mate

  3. אומאומה הגיב:

    אם יש מישהו שיכול לגרום לנו- הנשים
    לאהוב יותר ספורט זה אתה!
    אני גם כבר התגעגעתי לסיפורים שלך

  4. eyalkagan הגיב:

    גדי, יפה כתבת. השאלה היא אם לא היית משחרר את האחיזה מהצוואר לא היית הופך למפלצת בעצמך?

    ואתן, אומאומה (שם גדול)ורותות (אומלבנה) השייכות למין היפה והנערץ עלינו כל כך, תודה על הגעגוע.

  5. רונית הגיב:

    פשש אייל, למגרשים אתה גם הולך?

    פוסט מצויין.

  6. גילי דה קיד הגיב:

    כגן,
    הכל טוב ויפה, אבל תזכיר לי על מה בדיוק בכית בכיתה ז' אצל הדסה, ולמה אתה חושב שלא היית אשם?

  7. eyalkagan הגיב:

    היי גילי,

    כקורא על המחזיק אצלו את העותק הנדיר של "כתובת קעקע", אני מצפה ממך להבין שאם אני לא כותב בגלל מה בכיתי, אני עושה את זה כי אני לא חושב שזה מעניין את הקוראים.  על מה בכיתי ? על זה נסב כל הפוסט. בדיוק על מה שטפירו בכה. על העובדה שנעשה איתו חוסר צדק. לעצם חווית הבכי בשל עלבון, כל קורא יכול להתחבר גם אם הוא לא למד איתי בכיתה ד' אצל הדסה קלפוס, כמוך.

  8. omertene הגיב:

    היה להפועל משהו כזה עם מייק לארגי (נדמה לי זה היה השם) לפני איזה 20 שנה. העיפו אותו סתם על איזה צ'פחה לארואסטי במשחק שני בגמר אחרי שהפועל לקחו אחד באוסישקין (אולי אני קצת מזייף – אבל רק קצת). מצד שני גילי לנדאו נתן איזה אחד מנבדל נגד חיפה, מחזור אחרון, דקה אחרונה בבלומפילד, כשהפועל חייבים ניצחון ולחיפה מספיק תיקו. והיה גם את הגול שלו ביד בגמר גביע נגד מכבי. אה כן, ומרדונה. ומנצ'סטר שהכניסו לבאיירן 2 גולים בהארכת זמן. ובירד. וג'ורדן.

  9. אוי כגן, יפה כתבת.
    ועכשיו למחאות – מי שלא אוהב לצפות בכדורסל ובכדורגל לא אוהב ספורט????? 👿
    אני אוהבת לראות תחרויות אגרוף, קרבות קרטה, אגרוף תאילנדי, קרבות קונג-פו (לא בהכרח בסדר הזה, הקרטה והקונג-פו כמובן שולטתתתת) – זה לא ספורט?
    אתלטיקה מעניינת אותי ( מודה שלא בהיסטריה), זוהר בהלול מעניין אותי – זה לא לאהוב ספורט?
    הלאה עם האתנו-כדורסל/רגל- צנטריות!!!!!!

  10. eyalkagan הגיב:

    אתון, הולד יור פייר.

    תיכנסי שוב לפוסט ותראי בהקדמה שלא אמרתי מילה על אהבת כדורגל/כדורסל. דיברתי על אהבת ספורט. לא רק זו, אלא שציינתי בפירוש שישנן נשים שאוהבות ספורט (לא הרבה),ואני מצטט: "כל אחת מהן תזכה ממני למבטי הערכה"😯. האמת היא שלא חשבתי כלל על האופציה שמישהי אוהבת : תחרויות אגרוף, קרטה, קונג-פו ואגרוף תאילנדי (אפשר גם להוסיף בושידו וקרבות סומו). מישהי כזו זכאית לעיטור לצד מבטי ההערכה. עכשיו גם ברור לי הצורך לשלוף ולירות מבטים רושפים, למרות לא עוול בכפי. את בטוחה שלא היית בן, אפעם?

  11. כן, הייתה לי גם תקופה של בושידו שעברה (אין לנו כבלים) וגם סומו מעניין.
    בגלגול הקודם בטוח הייתי בן.
    אתה כאן שואל בתמימות, אבל תאר לעצמך שאתה יוצא עם מישהי לדייט והיא נראית נשית כזו, הכל בסדר, ואז היא מבקשת שלא תצאו כדי שהיא תוכל לצפות בקרבות אגרוף.
    הוא לא יכול היה להתאושש מהחוויה. צפיתי בקרבות, אני אפילו לא זוכרת מה זה היה, כשהוא כל הזמן מפריע לי עם "האני לא מאמין שאני יושב כאן איתך וצופה בקרבות אגרוף" שלו.
    זה הכל בגלל אבא שלי שאהב אגרוף וגם אהבת אומנויות הלחימה שאיתה נולדתי ואיתה כנראה אמות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s