עד תום האלף

כל יום אני מגלה דברים חדשים. אתמול אמרתי להילה שאני לא רוצה למות. שאני רוצה לחיות 100 שנה, 200 שנה, בעצם 1000 שנה. אני רוצה לחיות עד שנת 3000.  אלף שלם. אני רוצה להיות פה כשימצאו חיים אחרים, אני רוצה להיות כאן כשכדור הארץ אולי לא יהיה פה. אני פשוט רוצה לחיות. כמו מתושלח, אבל לא להיות כל כך זקן. זה לא פרדוקס למרות שזה נשמע ככה. אני רוצה להישאר צעיר לנצח. זו הכוונה. כשמישהו אומר מתושלח זה ישר מצטלצל זקן. אני לעומת זאת, פשוט רוצה להיות פה. 70 או 80 שנה, זה ממש מעט זמן. עוד לא התחלת לחיות וזה כבר נגמר. בוא ניקח לדוגמא את כמות הארצות שעוד לא הספקתי להיות בהן ושאני רוצה להגיע אליהן. יש לפחות איזה עשרים או שלושים כאלו ואני מאלו שאוהבים להישאר הרבה זמן במקום אחד. נגיד חודש או אולי אפילו חודשיים. ככה בעצם אתה באמת לומד להכיר מקום. מרגיש שייך. הקפה בבוקר, החיוך לברמן בלילה. האנשים החדשים שהופכים מהר לחברים ואחרי זה לחברים ותיקים. התחושה שהמקום הוא חלק ממך ואתה חלק ממנו כי השארת שם את הלב שלך לכמה שבועות. 30 פעמים חודש. הנה כבר שנתיים וחצי מהחיים הלכו רק על ביקורים במקומות אחרים.

 האמת היא שזה לא נראה לי פתאום כל כך הרבה, ואני בטח אוכל לעשות את זה בגיל 60. כמובן שיש לזה השלכות. גם אם יוצאים מנקודת הנחה שגיל זה משהו שתקוע לך בראש ולאוו דווקא משהו כרונולוגי , עדיין גיל 60 זה לא גיל 21, פה הפרוסטטה, שם הגב. כאן צריך לקום 5 פעמים להשתין בלילה, קרעכעצן. בקיצור מה שנקרא "עתידך כבר לא לפניך". מצד שני בגיל 60 יש לך זמן פנוי. הרבה זמן פנוי. אבל, וכאן אנחנו חוזרים לנקודה שממנה התחלתי. אם אתה יודע שיש לך 1000 שנה, כל החישובים הקטנים האלו של חודש פה וחודש שם הולכים לאיבוד. אף אחד לא צריך אותם.  . בא לך על קובה, אתה יכול להיות שם חמש שנים ואז  להמשיך לאיזה סיבוב של 40 שנה באיים הקריביים, להשתקע בג'מייקה לעוד איזה 10 שנים, לבדוק איזה אי מתאים לך. התמונה מתבהרת. הזמן לא מהווה פקטור. אין את תחושת המירוץ הזה.

זה לא שחסר לי זמן  פנוי עכשיו אבל עדיין אני לא יכול להשתחרר  מהעובדה שהזמן דוחק כי בסוף יקיץ הקץ. מישהו חכם, איתן ליפשיץ, אמר לי פעם, באיזו פגישה שהייתה לנו באחד הצמתים של החיים שלי שכתוב בפרקי אבות שבין גיל שלושים לחמישים אתה עובד. לא מצאתי את הפסוק הזה, ומכיוון שהייתי עדיין בשלהי שנות ה-20 שלי לא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. ברבות השנים הבנתי. אתה יכול לשבת בביית, בטל ממעש וחופשי מלימודים עם או בלי  נבחן ולקיק ועדיין הראש שלך עובד. שעות נוספות. אין לך שקט. לזה הוא התכוון. יש משהו פנימי שדוחף אותך. משהו שאומר לך שאתה צריך לרדוף, להשיג, לחלק שלל ואתה לא בטוח אם זה אויב או אוהב שאומר  את זה. אבל זה לא רק ברמה הזאת. יש משהו עוד יותר עמוק.

מהרגע שנכנסתי לעשור החמישי בחיי (שזו תחושה מפחידה כשלעצמה), אני עוסק בחישובים שהיו זרים לי עד אז. פתאום אני מחשב בן כמה אני אהיה כשהילד הקטן שלי יהיה בן 18.אני שואל את עצמי בנות כמה תהיינה הבנות כשאני אגיע לגיל גבורות כבר לא כל כך גיבור,  ואם אני אספיק להכיר את הנכדים שלי. אני עסוק בשאלה בת כמה אמא שלי תהיה כשהבן הקטן שלי יגיע לבר מצווה, ואם היא בכלל תהיה. הידיעה שהחיים הם כל כך קצרים, ושהאנשים היקרים לנו, ייעלמו בסופו של דבר בדרך כל בשר, בדיוק כפי שאנחנו נעלם מהחיים של הילדים שלנו, מעוררת בי עצבות תהומית לפעמים. היא זו שגורמת לי לרצות לחיות 1000 שנה.

לפעמים אני מרגיש בדיוק כמו שתומאס הובס אמר שהחיים הם "דלים בהמיים וקצרים", ולפעמים אני מרגיש שזו המתנה הנפלאה ביותר שבן אנוש יכול לקבל. הבעיה לא פעם נעוצה בנקודת ההתייחסות. כשאתה נמצא בבית חולים בגלל שיש לך דלקת ריאות ולא ברור לך מתי אתה משתחרר, אפילו הארובות של חדרה נראות לך ידידותיות. כשמישהו שולל לך את החופש ומרחיק אותך מהאהובים שלך, אתה מוכן לנדור נדר להיות פועל ייצור בעשר השנים הבאות רק כדי שתוכל לשוב ולראות אותם. איייל מגד בסיפרו אשת הקמיקזה מתאר את הגיבור כמי שמוכן לעשות הכל רק כדי לשבת שוב מול הטלויזיה, לפצח גרעינים ולראות משחק כדורגל כשהחברה שלו על ידו. הוא (הגיבור של הרומן) מוכן למחול לה על זה שהיא שואלת  שאלות מטומטמות על צבע המדים של השופט. השיגרה, מהרגע שהיא מוחרבת על ידי גורם זר שמתערב, שיכול להיות בדמותו של חיידק אלים, שפל כלכלי או סתם סיכסוך שכנים, הופכת להיות משאת נפש. אותו מירוץ עכברים סיזיפי, שגורם לך לשאול שאלות מהותייות כמעט יום ביומו, משום שהוא שוחק את נשמתך, הופך להיות מטרה נכספת כשמשהו קטן מאיים על שלמותו השברירית.

 הבלבול הזה מחדד אצלי את ההכרה בדבר הפכפכותם של החיים. יום אחד אני מרגיש על הסוס, חי ובועט ובמשנהו אני מרגיש כמי שאותו סוס חי ובועט הוא זה שדרס אותי עם הפרסות שלו. אני לא יודע אם אלו שנמצאים ממש על האוטוסטרדה, גם בימי השבוע באופן פיזי וגם בשאר ימות השנה באופן מטאפורי, חיים את אותם מנעדים ושואלים את אותן שאלות. ובכלל, אני תמיד שמח בשמחתם של אלו שכבר מצאו את השביל שעליו הם מהלכים במסגרת חייהם הבוגרים. אני חושב לדוגמא על אנשי צבא, שיוצאים לפנסיה בגיל 44, לאחר שכל חייהם הבוגרים כמעט הם רופדו במשמניו של סיר הבשר הצה"לי. יצא לי לפגוש כמה כאלו. אחד מהם שהשתחרר בדרגת סגן אלוף, היה מבסוט מהעובדה שיש לו זיפים בני שלושה ימים, תחושה שהוא לא הכיר מאז גיל 14 עת נבלע בשערי הפנימיה הצבאית. ניסיתי לדמיין מה עבר לו בראש במשך השנים, כשהיה ברור לו שאין לו בעצם לאן להתקדם ולא הצלחתי. אחד אחר, אמר לי לפני שנתיים שהוא מחכה לפנסיה. הוא אמור להשתחרר בגיל 44, ואני עשיתי חישוב שנותרה לו טבלת ייאוש של איזה 1,300 יום. כדי שהייאוש יהיה יותר נוח, הוא קיבל וואן משפחתי, חופשות 4 פעמים בשנה בבתי מלון בארץ, טיפולי שיניים בחינם ועוד איזה גמול השתלמות שייסדר לו 300 ש"ח בנטו, כהוא יגיע למחוזות הפנסיה שהוא כה חפץ בהם. האם הקרבת החיים תמורת הביטחון הכלכלי היו שווים? אני מניח שעבור אלו שבחרו בדרך הזו התשובה היא חיובית וכי הם לא רואים כאן איזשהו קורבן שהם נאלצו להעלות.

עבדתי פעם בעוונותי בעירית תל אביב. בקומת הקרקע היה שעון שצריכים להחתים בו את כרטיס העובד. מאחר שהמישרה שלי הייתה מישרת אמון, פטרו אותי מהמטלה הזו, אבל לא את רוב העובדים בבניין. וכך יצא לי לראות לא פעם עשרות נשים, עומדות ומחכות רבע שעה , עד שתגיע השעה העגולה שאז הן תוכלנה להחתים את הכרטיס ולא להפסיד שעה שלמה שתנוכה מהשכר החודשי שלהן שהיה די קרוב לשכר מינימום. תכפילו רבע שעה ב-200 ימי עבודה  ותגלו שהנשים האלו בזבזו כל שנה, 50 שעות רק על המתנה להתקדמות של מחוגים במעלה הסיבוב. ואנחנו לא מדברים על חיים שלמים שמתבזבזים ממילא במסדרונות הבלתי נגמרים של המצודה האפורה בת 12 הקומות.

אני יודע שאני לא אהיה פה בעוד 1000 שנה ואני גם לא מתכוון להקפיא את עצמי בחנקן נוזלי, כדי לחזור כשהטכניקות יאפשרו את זה. ג'ון לנון אמר פעם :"שהחיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות", ואורי הגיס שלי אמר לי פעם בסיני שיום שעובר לא חוזר. אני מוותר על 1000 שנה, אבל אני רוצה למצות את החיים עד תום.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על עד תום האלף

  1. ועכשיו נשארת עם השאלה: איך ממצים את החיים עד תום?

  2. eyalkagan הגיב:

    מפסיקים לפחד, אני מניח.

  3. shin הגיב:

    למרות שאני צעיר ממך (ממש טיפה), הייתי יכול להישבע שאלה המחשבות שלי.

    להפסיק לפחד, אתה אומר?

  4. omertene הגיב:

    אוי אוי – ה-50 שעות האלה מול השעון. זה נורא. (הייתי צריך לחשב כמה פעמים כדי לראות שאתה צודק… )
    בעיה הקטע הזה עם המורטליות. אבל נראה לי אחת המסקנות ממה שאתה אומר זה שהכל עניין של פרספקטיווה/ קנה מידה, לא? (כלומר: ממבט מכוכב בגלקסיית סיריוס234, אתה לא מספיק להידלק לפני שאתה נכבה; אבל מפרספקטיווה של עש לילה שעובר את כל הגלגול בפחות מ-24 שעות, אתה נהנה מחיי נצח). וגם שזה לא כל כך כמות הזמן אלא איכות הזמן. זה אובוויוס מה שאני מסיק כאן? טיים טו גו. 😳

  5. יעלה הגיב:

    לחיות חיי נצח בכל רגע ולחיות את הרגע בנצח
    בגיל 20 כשאתה מטייל ההורמונים מסתירים את הנוף- נוף הגבעות אגב נראה נפלא
    בגיל 50 יש קרעחצים אבל אתה מעדיף לא להתעסק עם עצמך ולראות את האחרים
    האמת שגם הם מעדיפים לראות אחרים ויש בכך כנראה מידה של תסכול
    אגב – ובסוד- הביוגראפיה נמשכת בין מוות ללידה ואם אתה והילה לא תסגרו ענינים קרמאטיים עד הסוף וגם אתה וכל השאר יש סיכו יו נוואו אור יודונט- שתחזרו יחד שוב
    אם אתה לא בטוח בעניין – אפשר לדון על כך בפרלמנט- אגב ???

  6. רונית הגיב:

    כגן, אני יכולה להבטיח לך שלא תמות. גם לא עוד אלף שנה. פשוט תעבור מצב תודעה (וצבירה). בגילגול הנוכחי אני מאחלת לך שיבה טובה והגשמה מלאה, בריאות, אושר ועושר ואהבה ועוד הרבה עצים לטפס עליהם (יש לי כרגע דה ז'וו) ניפגש מחר בבוקר. (הא הא!) 💡

  7. נהגת מונית הגיב:

    שמת יפה כמה אספקטים של החיים על השולחן.
    האמת שרוב האנשים די מדחיקים את העובדה שאנחנו אורחים לזמן קצר על הכדור, חיים במרוץ עכברים עד שאותות הקץ מגיעים במיני חוליים שונים ומשונים…מה גם שהחיים הקפיטילסטיים במערב די מדחיקים מאיתנו את המחשבות על העובדה היחידה שהיא ידועה לכל המין האנושי…
    בסך הכל אתה די אמיץ בכתיבה שלך שנון כהרגלך ותמיד מעלה חיוך בזוית הפה….

  8. eyalkagan הגיב:

    יעלה- בגיל 20 הגבעות היחידות שאתה רואה אלו הגבעות שהמ"כ שלך אמר לך להסתער עליהן. בגיל 50, הגבעות היחידות שאתה רואה, אלו הן הגבעות של בנות ה-20, שאתה רק רוצה לעגוב עליהן (ואני מכיר את התיאוריה שלך בדבר ריסון הייצר שמגיעה יחד עם הגיל ולא מקבל אותה). בכל מקרה, אני אשמח לחזור עם הילה לעוד סיבוב.

    רוניתה- אפשר לקבל את ההבטחה הזו בכתב? בעצם קיבלתי אותה כבר בכתב. אני אשמח לטפס על עצים ואפילו על אילנות יותר גבוהים השאלה היא איך אני ארד מהם?

    נהגת מונית- תודה.

  9. y1313 הגיב:

    אין לי תאוריה בדבר ריסון היצר בגיל ,יש לי אינפורמציה שעדיין לא חוויתי אבל אני שומעת עליה מכאילו שחצו את הקו עדיין מזדיינים אבל בעיקר עושים מעשים של אינטימיות ואהבה כשהזיון און דה האוס (או און דה טרי)והם שולטים ביצר , יש כאלה שהביטוי של זה הוא שליטה ווירטואוזיות באורגזמות , כל מני הפרדות בין אורגזמה לשפיכה ועוד הפרדות כאילו ואחרות ולא היצר שולט בהם כשאגיע לשלב הזה עוד שבעיוןציק , אדווח לך – אם הזכרון לטווח ארוך ישאר יציב…
    אותה תמונה של החמישימציק שממש מסרב להתנתק מהאימג שלו שהבהב לו בגיל 40 וחמק לנצח נראה גם כך – גבר בן חמישים עוגב על גבעות עשרוניות וזקוק למפית על מנת לנגב את הריר.
    בדרך כלל מנגבת לו המטרוניא שהתעוררה לידו בבוקר עם הסיוט שעוד רגע הפרוסטטה שלו תגיע לרתיחה. או נערה שיש לה בעיה עם דמות האב או עם תזרים המזומנים שלה.
    "גבר בן חמישים" זו דמות פיקטיבית של – גבר אפור צדעיים עם ריח של דיוטי פרי
    חולצות כותנה משובחות עם שרוול מקופל נונשלט(בכוונה) מעל לשעון הזה מהקטלוגים שהם מקבלים עם גלובס , קול שקט , ששולט במטריה ובמיטהעד אין סוף (הההא תפסתי אותך) ומסוגל לענג כמו שאותה עשרונית לא חלמה (כי בגיל הזה יש פוטנציאל לראות את האחר ולא את התכווצות השרירים המסוקסים שלך בבטן בשעה ש"אתה עושה את זה" ו" אוי לא יכולתי להתאפק , גמרת? לא נורא בפעם הבאה אני אראה לך מה זה…" ), הוא אנין מכיר את המסעדות הכי מיוחדות מלונות בוטיק יין בוטיק ותקציב לבוטיק בפריז מילאנו וניויורק, איש העולם הגדול תאטרון מוסיקה ספרות קולנוע – הכל!!! הוא יודע להקשיב הוא מביט לך ישר בעיניים ואומר את המשפט הנכון המדויק החכם וההורס ביותר. אגב , הוא לא מפליצצ ולא מחטט בשיניים.
    הוא עשיר אבל אריסטוקראט, סלף מייד אבל עסקייו מנוהלים בנונשלט (שוב בכוונה)
    ויש לו את כל הזמן בעולם לכל הסטיילינג הזה, יש לו בית מדהים על ראש ההר ודירת סטודיו עם נוף פנורמי במקום הכי שווה בעיר (בדרך כלל יש לו גרושה שחיה אי שם ומגדלת איזה ילד שניים והיום הוא לא יכול כי הוא לוקח את הילדים לסושי/ספארי באפריקה/או לקניות בקניון וגלידה")
    זה "גבר בן חמישים" . יש וראציות אני מודה .
    אני מכירה אחת – לא מכאן , שנשואה לאחד הגברים המצליחים ביותר בתחומו , והוא עונה על 80% או יותר מהתמונה כולל הצק.
    אבל היא מוכנה לעזוב אותו עכשיו בשביל החמישיסט שתארתי.
    החמישיסט שלי גם 80%, אגב, רק הצק -דחוי, אני מקווה להיות ה"בת חמישים" סטייל גקלין קנדי אונאסיס רק יותר ווילד- יו נואו, , ובשליטה על ה20% שחסרים.

    מה שקצת מצחיק אותי בהמשך לרונית שיש רואה את הדברים מהזוית הברוניסטית הזו – שבעוד 1000 שנה יהיה לנו אחלה פרלמנט ביחד , כי זה הזמן שיקח לנו להקים אותו, ובלוג שבו נתכתב בלילות עם חישנים ירוקים ועיניים ורודות

    בנתיים – אל תשתנה גם לארבעים+ יש את הקסם שלהם רק שהם עסוקיםבלחפש אותו במקום הלא נכון..
    בוקר טוב

  10. eyalkagan הגיב:

    הפצצת. תפתחי בלוג כבר.

    ה-40 + פשוט עסוקים בלחפש. נכון/לא נכון, זה אני אדע כשאני אמצא. אני דווקא רואה את עצמי בגיל 50 במקום אחר לגמרי, ואני עוד ארחיב.

  11. רונית הגיב:

    גם בעוד 1000 שנה יהיה לנו פרלמנט, אני מתכוונת,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s