מינורו יאמאזאקי

הפעם הלפני אחרונה שבה נתקלתי בשם יאמזאקי, הייתה כשצפיתי בקרבות הבושידו בערוץ 5 יחד עם הגיס שלי אורי. יכול להיות שאני בכלל מתבלבל עם  יאמאזאקי החתול  שאולי היה המורה של פטריק קים האגדתי והמסוקס או שמא הוא היה היריב שלו. בכל מקרה יאמאזאקי היה  גמיש, זו גם הסיבה שהוא קיבל את הכינוי. יש בי חולשה לכל מה שקשור ליפן. עצם המשפט הזה טומן בחובו סוג של סתירה, כי אחד הדברים שאני הכי מזדהה איתם זה החוזק של התרבות היפנית. זה מתחיל מהדגל  שהוא בעיני נפלא. עיגול אדום על רקע לבן. כמה פשוט וכמה אדיר כוח. ארץ השמש העולה. זה ממשיך עם הסמוראים. לוחמים אגדתיים וצנועים רוב הזמן, שמוכנים לשרת עד המוות את האדונים שלהם. המוות מבחינתם הוא אמנם המוצא האחרון, אך הם הולכים אליו בעיניים פקוחות  ומי שמסרב למות לאחר שהפר את קוד הכבוד, ראוי לבוז. חאראקירי הוא עניין שבשיגרה עבור הסמוראים. בן אדם שמפשל לוקח על עצמו את האחריות והולך איתה עד הסוף, תרתי משמע. למעשה, אחת הסיבות  שהאמריקאים הטילו את שתי הפצצות הנוראיות על הירושימה ונאגאסקי הייתה בגלל העובדה שהיה ברור להם שהעם היפני לא ייכנע. רק כאשר אנשי ארץ השמש העולה חוו על בשרם את הפצצה שמייצרת אלף שמשות, הם(יותר נכון הקיסר  הירוהיטו) הגישו את כתב הכניעה. עד אז חלק מהחיילים היפנים, אכלו את בשרם של יריביהם האוסטרלים והאנגלים.

 אבל זה לא רק הכבוד, המלחמתיות  וההדר היפני שעושים לי את זה. הארכיטקטורה היפנית  מרתקת אותי לא פחות. המינימאליזם, הבניה מעץ. המבנה של הבית שמקיף פטיו שבדרך כלל מלא צמחיה.דלתות ההזזה החרישיות, מחצלות הטטאמי על הרצפה שכמובן מסודרות בסדר מסויים, מזרוני הפוטון שמאוחסנים בארונות, מייד לאחר השינה. השקט החרישי הזה שמתלווה לטיפוף הבהונות הקטנות על רצפות העץ. האור המיוחד שחודר דרך נייר האורז. בבית מערבי רגיל שבנוי מקירות של 20 ס"מ, אם אתה סוגר את הדלת וצורח השכנים צריכים להתאמץ כדי לשמוע אותך. בבית יפני מסורתי אם אתה צורח אתה יכול לקרוע את הקירות, אז אתה חייב להיות שקט ומאופק. האיפוק הזה שמעיד על שליטה עצמית שרוי בקול. אז נכון שהיום כבר לא בונים ככה גם ביפן, הבנייה המודרנית החליפה את הבנייה המסורתית ועדיין כשאני אבנה את הבית שלי הוא יהיה בית יפני. מסורתי.

 זה לא רק הארכיטקטורה והאיפוק. זה גם אקירה קוראסאווה, אחד משלושת הגדולים באמת (לצד ברגמן ופליני). הגאון היפני הזקן שאחראי ל"שומר היערות" (דארסו אוזולה) ול"דודס-קאדן", "לשבעת הסמוראים" ,ל"ראן" ול"קאגאמושה", וזה הרוקי מורקאמי שהספר שלו "קורות הציפור המכנית", הוא בעיני אחת מיצירות המופת שקראתי בשנים האחרונות. אם מישהו רוצה להבין את המורכבות של יפן, את הסכסוך שלה עם עברה, את  הקודים החברתיים שנהוגים בה, את המיסטיקה ואת צורת החשיבה היפנית הרי שהספר רחב היריעה הזה מאפשר הצצה לשם. ויש כמובן את טושירו מיפונה, הכוכב הבלתי מעורער של קוראסאווה ואת טאקאשי קיטאנו הבמאי ההרבה יותר צעיר ויחד עם זאת המאוד עמוק שבהחלט מהווה יורש ראוי למאסטר.  ועוד לא דיברנו על טוקיו, שנראית לי כמו עיר חלל ועל היאקוזה ומעמדה בקרב החברה היפנית, ועל גני הזן ועל גיישות, קיסרים, הוקאידו, סושי מאסטרס , סוני ו-NTT דוקומו (שמעבר לעובדה שהיא מקדימה את זמנה, אני פשוט לא יכול לעמוד בפני ה-N שמסמלת את ניפון, השם של יפן בפי היפנים). לא דיברנו גם על קאראטה, ג'ודו וטירוף הבייסבול. המון דברים לא ראו עיני, אולי בגלל שזו לא היאחזות הנח"ל בסיני.

הפעם האחרונה שבה נתקלתי בשם ימאזאקי, לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הייתה בעקבות קריסת מגדלי התאומים. כן, גם אני זוכר כמו כולם, את המקום שבו הייתי כשזה קרה. ברמזור ליד רמת אביב. היינו בדרך לצאת קצת מהעיר. חברים שלנו התנחלו בחוף הבונים לשבוע והזמינו אותנו לשבת קצת על המים במעין תחליף חיוור לסיני, שממנה נעדרנו מאז פרוץ האינתפידה השנייה. ניר, אח של הילה התקשר וסיפר שהוא רואה בטלויזיה מטוס שנכנס באחד המגדלים בלייב. עשינו יו טרן  ועוד הספקנו להגיע הביתה ולראות אותם נופלים כמו מגדלי קלפים. כמה שעות קודם לכן בזמן השלאף-שטונדה היומי שלי, חלמתי חלום מאוד מוזר. הייתי בסוג של קניון כשפתאום הייתה הפסקת חשמל והכל השחיר, המדרגות הנעות הפסיקו לפעול, ואני התרוצצתי כדי לנסות ולארגן את כל חלקי המשפחה שלי. הילדות היו במקום אחד, אמא שלהם הייתה במקום אחר, המעליות לא עבדו, עשן כיסה את הכל. בקיצור סיוט. רק בלילה, כשהאבק – סביב האירוע ששינה את פני העיר ניו יורק לתמיד – שקע,  נזכרתי בחלום. זה לא שאני מתיימר להיות בעל תחושות נבואיות, אבל אני מוכן להישבע שמשהו מהדרמה הגדולה שהתרחשה בחוץ  או שהייתה עתידה להתרחש שם בחוץ חילחל לחלום שלי בצורה כזו או אחרת. אבל מאחר שמדובר רק באנקדוטה, נתקדם לדבר המרכזי.

 בכל ההמולה הזו סביב המגדלים, קריסתם, סיפורי הגבורה של כבאי ניו יורק מחד, התיכנון המדהים של אנשי אל קעידה מאידך  והסיפורים המצמררים של אלו שאיתרע  גורלם להילכד שם בתווך, נשכח איש אחד. מינורו יאמאזאקי. הארכיטקט של המגדלים. משום מה, זה היה השם שדיבר אלי בכל הסיפור הזה (לצד סיפורו של דניאל לוין מאקאמאי). האיש שהיה אחראי על תכנונם של המגדלים האלו. היוצר. הבורא. האיש שעל פי חזונו ותיכנונו הוקמו שני גורדי השחקים, שאמנם אף פעם לא היו יפים כמו האמפייר סטייט בילדינג, אבל בשיאו, היה המגדל  הצפוני , זה עם האנטנה, הבנין הכי גבוה בעולם (למשך שנתיים), עד שהבכורה  עברה למגדל סירס בשיקאגו. כבר אז בסמוך לאירועים, רציתי לדבר עם יאמאזאקי, לשאול אותו איך הוא מרגיש לגבי העובדה ששניים מפירות יצירתו הושמדו. חשבתי שזה יהיה ראיון בלעדי ומעניין.

היום, במסגרת שיטוט אקראי באינטרנט, התברר לי למה הראיון לא יצא בסופו של דבר אל הפועל. יאמאזאקי מת. הוא מת כבר די הרבה זמן. למעשה הוא נפטר מסרטן ב-6 לפברואר 1986, 15 שנה לפני שהמגדלים קרסו . זו גם הסיבהשהוא  לא נאלץ לראות את הקריסה ובטח לא להתראיין אחרי זה. בכלל מתברר שהוא היה טיפוס לא פשוט.  הוא התחתן לראשונה ב-1941 , בגיל 29, הספיק להתחתן עם עוד שתי נשים, ובשנת 1969, הוא התחתן פעם נוספת עם לא אחרת מאשר אישתו הראשונה. מה שעוד התברר לי למרבה תדהמתי, שזה לא היה המבנה הראשון של יאמאזאקי שנהרס. ב-1951, תכנן יאמאזאקי את הפרוייקט המשמעותי הראשון שלו: כ-2,780  יחידות של דיור ציבורי לאוכלוסיות חלשות בסנט לואיס מיזורי ב-33 מגדלים של 11 קומות. הפרוייקט שנקרא  Pruitt-Igoe , נהרס בשנת 1972 ונחשב עד היום כדוגמא לכישלון של תיכנון אורבאני. היום בו הוחרב  הפרוייקט כונה על ידי  צ'ארלס ג'נקס "כיום בו המודרניזם מת". חמישים שנה אחרי זה, בן לאדן שאף אחד לא יכול לחשוד בנטיות הפוסט מודרניסטיות שלו, סבר ככל הנראה שגם האומים מהווים סוג של כשל אורבאני, ושילח אותם בתמרות עשן אל ההיסטוריה. אגב, עד כמה שזה יישמע פרדוקסאלי, ימאזאקי עצמו, סבל מפחד גבהים. 

מעבר לעובדה שיאמאזאקי מת, שבסופו של דבר הביאה לכך שהראיון לא יצא אל הפועל (תוסיפו לכך כמובן את העצלנות שלי, רק שבמקרה הזה גם חריצות יתר לא הייתה עוזרת), התחוורה לי עוד עובדה משמעותית: ב-2001 לא הייתה ויקיפדיה. כלומר, הייתה ויקיפדיה באנגלית שהוקמה בפברואר 2001, ובספטמבר אותה שנה מנתה 10,000 ערכים בסך הכל, אבל בעברית עוד לא היה זכר למיזם הזה, ובכלל אני בספק אם הערך של יאמאזאקי כבר הופיע אז. כלומר, לא הייתה לי אפשרות בלחיצת כפתור לעלות על העובדה שהאיש לא נמצא בחיים ועוד כל מיני פרטים ביוגראפיים שאת חלקם העליתי כאן.

עבורי, כילד שלא הפסיק לקרוא אנציקלופדיות, האינטרנט על מנועי החיפוש שלו ומקורות האינפורמציה הבלתי נדלים שלו התלבש כמו כפפה ליד. יותר מזה, כמו קסדה שניתן להלביש אותה על המוח (בדומה לקסדות טייסים) שברגע שהיא מתיישבת, נפתחים לך עוד מיליוני אפיקים חדשים. אתה רואה את האור. בדומה למכשירי ראיית לילה שמאפשרים לך לראות בלילה כמעט כמו באור יום , רק עם צבע ירוק. אני מרגיש באוקינוסים האלו של הידע שרק הולכים ומעמיקים מחד והופכים להיות יותר נגישים מאידך, בבית. יאמאזאקי לעומת זאת, הגם שנולד באמריקה, כבן להורים יפנים, ספק אם הרגיש בבית. במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהם נתפסו היפנים כבוגדים. ויחד עם זאת הוא בנה בתים. יכול להיות שהוא היה צריך להתרכז דווקא בארכיטקטורה יפנית, אבל הוא כמו בן מהגרים טיפוסי הלך דווקא על הארכיטקטורה הגותית. הכל בגדול. וככה גם המגדלים שלו נפלו. בגדול.