החבר'ה הטובים

ביום שישי האחרון מצאנו את עצמנו בלא פחות ולא יותר מאשר בבאדה בינג!, לא, לא זה שבניו ג'רזי, אלא זה שבבן יהודה שטראסה בתל אביב, מול השופרסל המיתולוגי שבזמנו לפחות נחשב לפיק אפ בר הכי טוב בעיר בעיקר בימי חמישי החל מ-11 ואל תוך הלילה. מסיבת הפתעה לחברה טובה. שלא כמנהגנו, הקדמנו. ה' הייתה מרשימה עם שמלה אה-לה-ביגוד שנראתה עליה ואיתה כמו מיליון דולר. גם הברמנית הוכיחה שיש לה טעם טוב באופנה ובנשים והפציצה במחמאות. התיישבתי על הבר הריק, בדיוק בפינה, וחיכיתי.  ה' עלתה לשירותים(לעשות פיפי בפוליטקלי קורקט כי נשים כידוע לא משתינות) ומצאה שם את כל הסופרנואים מחייכים אליה. תמונה של הסידרה. דומה שהאצילות מחייבת את הבעלים הצעירים של הבר הקטן. באדה בינג עם מקל בייסבול על הוויטרינה ותמונה של טוני והחבר'ה מעל הניגארה.  אני נשארתי לשבת בפינה שלי, בדיוק בקצה הבר, במקום הכי אסטרטגי, ונאנחתי. עשר שנים שאני וה' לא יצאנו ביום שישי לבר בתל אביב. עשר שנים שאני שומע על כך שהעיר הפכה לתואמת סדום, ואני כמו משה רבנו ניצב מנגד. האמת שלא הרגשתי שאני מפסיד משהו, אולי רק מספיד.

הניסיון הנחמד של  הבעלים הצעירים לשוות לבר שלהם איזשהו לוק שיהיה לו קשר לחבורת המאפיוזוס מניו ג'רזי, חידד אצלי את ההכרה שאליה הגעתי  מזמן, לפיה לעולם פושעי על יהוו מוקד משיכה. מעין מגנט. לא משנה כמה ינסו להשחיר אותם, הם כבר ידאגו שהציבור יכתור להם כתרים. זה חובק עולם, וזה נמצא כבר שנים על ציר הזמן. אל קפונה, בגסי סיגל, מאיר לנסקי (גם על שמו יש בר), לאקי לוצ'יאנו. רק השמות עצמם כבר מרמזים על הסקס אפיל, על הכח הנסתר שכל אחת מהדמויות האלו יודעת להפעיל. כמובן שהעיתונות כמו גם הספרות והקולנוע טרחו להאדיר את המיתוס. דיימון ראניון, ידע מה מעניין את הקוראים שלו והיטיב לתאר את הבחורים הטובים שישבו במזללה של מינדי או בכל מקום אחר על פני העיר. מריו פוזו לא היה צריך להתרחק יותר מידי מהשכונה כדי לכתוב את "הסנדק", יצירת המופת שלו, שהפכה לאבן דרך הכי חשובה במסגרת יחסי ההערצה -פחד שתמיד היו ויהיו לציבור עם גבירי העולם התחתון.

פרנסיס פורד קופולה היה האיש שלמעשה תירגם עבור כולם את מה שכל ילד בליטל איטלי או בסיציליה יודע. יש בוס. הוא חי בצללים, כולם יודעים מיהו, וכדאי מאוד שתיתן לו את הכבוד המגיע לו, כי המחיר שאתה עלול לשלם על דיס-ריספקט, עלול להיות יקר. יקר מידי. הדמות הגדולה מהחיים של דון ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו בזיקנתו ורוברט דה נירו בצעירותו), גורמת לי ולעוד רבים אחרים (כך לפחות אני מאמין) לנסות ולבדוק איך זה.  כלומר , איך זה להיות בוס של מאפיה. הנקודה היא שאני מפנטז כמובן על תפקיד קולנועי. לא ממש בא לי להיות בוס של מאפיה בחיים האמיתיים. כי בחיים זה אחרת. בחיים, חבורת המאפיוזי האיטלקית  ותואמיהם על פני הגלובוס הם לא פחות ולא יותר מאשר חלאות אדם, עלוקות שמוצצות כסף מאנשים שעובדים קשה למחייתם. פורעי חוק שימכרו את אמא שלך ואת אחותך לזנות כדי שתחזיר להם חוב שלקחת מהם בשוק האפור. אנשים שלא יהססו להרוג אותך מטווח קצר רק בגלל שאמרת מילה לא נכונה לבוס שלהם. אנשים שיפוצצו לך את האוטו או את הברך בגלל שעמדת במקום הלא נכון, או היה לך את הצבע הלא נכון  בזמן הלא נכון.

בהומטאון שלי, העולם העברייני לא  היה זר גם לנו, הילדים הטובים. הכרנו את השכונות. שמות כמו שיכון דורה, שכונת בן ציון, שיכון סלע, שיכון ותיקים שכונת מכנס, היוו מעין מפה טופוגרפית  שעבורינו כמו סיירי פלמ"ח מוצלחים, הצמיחה מתוכה שמות די מפחידים שאנחנו גדלנו על המיתולוגיה של המעשים שלהם. הכרנו את ההתחשבנויות הפנימיות. מי ירה במי  כשהוא רכב על סוס ואיפה צריך להיסגר החשבון הבא. כל מוצאי שבת, כשאנחנו היינו מגיעים מהפעולה בצופים כדי לאכול פיתה עם חומוס בפונדק הים, יכולנו להמר רק לפי הפרצופים- שאת חלקם הכרנו מהטריבונות של מגרש הכדורגל – שיהיו מכות. עבורינו, סיפור הפרברים לא היה סרט אלא משהו שראינו בלייב. זה תמיד התחיל מאיזה דיבור קטן, ניצוץ שהדליק את התבערה. וזה נגמר בדרך כלל בדם.

הפעם הראשונה שבה הבנתי שמושג פייר פייט לא חל עבריינים, הייתה בכיתה ח'. גילי, זהר ואני עבדנו בחלוקת סופגניות. גילי היה מכין אותם במטבח של הדוד שלו, ואנחנו מכרנו אותן במלטשות היהלומים מעל השוק. זה היה כסף לא רע ודי מהיר, כי הלוטשים שעבדו קשה כל היום שמחו לגוון את הקפה וסיגריית הטיים עם סופגניה. כדי להגשים את המשאלה הקטנה שלהם , היינו נאלצים לעבור בחדרי מדרגות עם ריח של שתן, מצלמות וכל מיני זמזמים ושערים. בקיצור, החבר'ה האלו שהיו בהחלט אנשי מעמד הפועלים בלי שום הילה של גבורה, קרעו את התחת כל היום, ואנחנו היינו איזושהי אתנחתא בין ליטוש יהלום למשנהו בשביל הבוסים שלהם  שהעבידו אותם תמורת משכורת שלא הצדיקה את כאבי הגב ופריצת הדיסק שלהם.

את הכסף שהרווחנו היינו מבזבזים באופרה. לא לה סקאלה של מילאנו, אלא מועדון משחקי מזל וחלל  שרק החלו לצאת לשוק. עבורינו היו שם הספייס אינווידרס, הפאלקון הדיפנדר והפקמן ואילו עבור החבר'ה הטובים היה בינגו. על כסף כמובן.  באדה בינגו. נקודת ההשקה הייתה על הפליפרים ממהם נהנו כולם. באחת הפעמים, שלא הייתה שונה מפעמים אחרות, התחולל עוד איזה דו קרב מילולי בין רועי, בחור שהכרנו ולמד איתנו, לבין מישהו אחר. מהר מאוד, זה הפך "לבוא למעלה" ו"אני אראה לך מה זה". וכשיש מכות, אז כולם יוצאים לראות. רועי היה בנו של "שוגר", שהיה מתאגרף  וקיבל את הכינוי מכיוון שבדומה לשוגר ריי רובינסון, הוא היה שחור ויפה. הילד במקרה הזה נפל רחוק מהעץ. הוא היה רזה ולא ידע ללכת מכות. הוא חטף. באיזשהו שלב הוא פשוט זז הצידה, ומבלי שהיריב שלו ראה את זה הוציא סכין גילוח ושם אותה בין האמה לאצבע המורה. מגובה בידיעה שיש לו כלי נשק ביד הוא התקיף. הוא הוריד את היד בתנופה על הראש של הבחור השני.  בשנייה הראשונה, הוא לא הרגיש כלום, אחרי זה ראית על הפרצוף שלו שהוא מבין שמשהו לא בסדר ואז הוא נגע בראש, כשהוא הרגיש את הדם מתחיל לזלוג לו לכיוון הפנים, הוא נכנס לפניקה. רועי הסתלק כאילו כלום, כאילו שהוא חתך לחם.

ועדיין, אין יום שלא מספרים לנו בעיתון על על מעלליהם של ראשי משפחות הפשע. עוד זה מדבר בראיון בלעדי לערוץ 10 וזה בא עם כתבה שבה הוא מצהיר על כך שהוא שיה תמימה שנטפלים אליה ושאין לו שום מושג למה. פה מדברים על ועידת פסגה ושם על המרצדס המשוריינת של ההוא שהצליח לחמוק כבר חמש פעמים בחסות המשטרה מהמארבים שחיכו לו.  אבל פה ושם גם מתפלק. פתאום ראש משפחת פשע מוצא את עצמו באיזה לובי של מלון, והופ תוך שנייה כמו אחרון העבריינים בשוק הוא כבר חותך את  העבריין הבכיר מהמשפחה היריבה.  והנה אתה מבין שלא משנה כמה המשטרה תדבר על פשע מאורגן, בסופו של דבר מדובר בסכסוכים של כבוד בדיוק כמו בשכונה. כל אחד מנסה להראות שהוא השולט ואם אתה קטן ואין לך כוח להתמודד עם מי שיותר חזק ממך אז תמיד יש סכין גילוח, סכין חיתוך, סכין קצבים, קרש, לום, אקדח. הכל הולך. רק לא פייר פייט אמיתי.

אז נכון שבסרטים זה נראה שונה. דון קורליאונה לא צריך להרים את הקול וכולם מנשקים לו את היד והוא נראה בכלל כמו סבא טוב. אבל במציאות כשהשכן של ג'ון גוטי (הבוס של כל הבוסים של משפחות הפשע האיטלקיות בניו יורק) דרס לו את הילד בטעות והרג אותו, הוא נאלץ לברוח מהשכונה ולהסתכל אחורה כל יום כדי לא לגמור את החיים שלו בתור מזון לדגים או לחתולים באתר האשפה הקרוב למקום מגוריו. כשקוקי  שמשתייך למשפחה של פיל ליאוטרדו מעז לעבור את הקו, ולשלח רמיזות מיניות בוטות לכיוון של מדו, בתו של טוני סופרנו, זה ברור שזה ייגמר רע עבורו. את השיניים של קוקי שנתקעו לו בקפל של המכנס (אחרי הטיפול המיוחד), טוני אמנם  מקפיד להסתיר תוך כדי שיחה עם הפסיכיאטר של הבן שלו שניסה להתאבד, אבל את האדרנלין שזורם בך למראה הסצינה קשה לעצור. זה נראה טבעי, הדרך שבה הוא מגן על הבת שלו.והפצצה שהוא מוריד לפנים של האידיוט שהעז לחצות את הגבול, היא לא פעם הפצצה שאתה רוצה להוריד למניאק שעקף אותך בלי לאותת וסיכן את המשפחה שלך.

כי זה בעצם שורש ההיפוך. החבר'ה הטובים (wise guys), שהם בעצם החבר'ה הרעים הופכים באמצעות המדיה לבחורים הטובים. אתה לא יכול לשנוא את טוני סופראנו למרות שהוא רוצח, שקרן, בוגדני, מניפולטיבי, מהמר כפייתי וחרא לא קטן. אתה לא יכול לשנוא אותו כי מי שברא את דמותו הטלויזיונית, גורם לך לאהוב אותו. הוא מראה לך שהוא רגיש, נדיב, עמוק  ובן אדם שרוצה להיות טוב יותר כמה שזה נשמע מופרך. שיקום מישהו אחד באולם שלא אוהב את הסנדק, שלא חרד לגורלו כשהוא שכוב לו לבד בבית החולים ורק בנו מייקל (שעושה את צעדיו הראשונים במאפיה בניגוד לרצון אביו) והאופה, שומרים עליו (ללא אקדחים) על גרם המדרגות שמוביל לבית החולים. זה ממש לא משנה לך שחייליו של אותו סנדק יסחטו לך את הביצים או יכרתו את הראש של הסוס האהוב שלך אם רק תעיז לסרב להצעה שמוצעת לך.

 אני לא יודע מה הולך לעלות בגורלו של טוני סופרנו, אם כי נדמה לי שהכתובת כבר מתנוצצת על הקירות של דאון טאון ניו ג'רזי. מה שברור זה שאת דמותו הטלויזיונית המגולמת על ידי ג'יימס גנדולפיני הוא לא יישכח וגם אנחנו לא נשכח. כשמישהו יצטרך להיכנס שוב פעם לתפקיד של בוס של משפחת פשע כי סביר להניח שסדרות על משפחות פשע יהיו כאן תמיד, הוא ייקח איתו שני תפקידים. את דון קורליאונה ואת טוני סופרנו.  מה שאני כן יודע זה שכל הניסיונות לשוות לעבריינים הישראלים שהפכו בשנים האחרונות לראשי ארגונים ומשפחות, איזושהי הילה סופרנואית או קורליאונית, נדון מראש לכישלון, ולא משנה כמה כתבות יכתבו עליהם. מדובר בהעתק דהוי של הדבר האמיתי, שהמרחק בינו לבין משפחות הפשע של ניו יורק על מעלליהן הוא בדיוק כמו המרחק שבין הבאדה בינג בבן יהודה למקבילו בניו ג'רזי.  

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על החבר'ה הטובים

  1. רותות הגיב:

    אייל, תראה את "הבורר". אחלה סדרה, למרות שמדובר בעולם הפשע הישראלי ולא האיטלקי-אמריקאי. לא נופלת ברמה

  2. eyalkagan הגיב:

    רותה, עם כל הכבוד לאיבגי, אני אשאר נאמן למקור.

  3. omertene הגיב:

    מרכגן, אני רוצה רק להזכיר את טרנטינו. קצת אחר אבל בכ"ז – כלבי אשמורת… מיסטר ווייט (הרווי קייטל), מיסטר פינק (בושמי), מיסטר בלונד (הפסיכי), נייס גיי אדי, וכמובן מיסטר אורנג' (טים רות'). ראה כמה ציטוטים טובים כאן. ואם כבר טרנטינו, תמיד נעים להזכיר את מיה וואלאס. ואת הרווי קייטל בתור ה"וולף", המומחה לסילוק-גופות-תוך-ניקיון-המכונית-בשבע-בבוקר-מיד-אחרי-חזרה-ממה-שנראה-כמסיבת-קוקטייל.

  4. eyalkagan הגיב:

    מר טנא, אני מקבל את הערתך בהסתייגות קלה. כאן מדובר יותר בפושעים שהתארגנו חלקם אד הוק לצורך המשימה הספציפית, לאוו דווקא פשע מאורגן דוגמת ה"קוזה נוסטרה".
    והאמת היא שאם כבר מדברים על זה הרי שבפוסט שלי , התעלמתי שלא בצדק ומבלי לתת את הכבוד  ממרטין סקורסזה שהוא בעצם אולי החוט המקשר שבין קופולה והסופרנוס. למעשה על סמך הסרט שלו,Goodfellas נבנתה הסופרנוס. יש 2 אלמנטים מרכזיים ב"חבר'ה הטובים", שתפסו אותי. האחד, הבוסים לא רוצים להזדקן בכלא. הם כמובן גם לא ממש מוכנים למות אבל זה כבר סיפור אחר. הם לא רוצים לגמור מאחורי סורג ובריח וזה הקו המנחה שלהם . כדי להשיג אותו הם יתחמנו, יהרגו ויתחננו. זה לא עוזר להם. בגלל הפחד המטורף שלהם מהאפ.בי.איי וכאן אנחנו מגיעים לאלמנט השני, הם בטוחים שאחד מהחיילים הוא מלשן. מהרגע שהוא סומן ככזה הוא יודע שימיו ספורים עובדה  שמובילה אותו בהכרח לידיים של האפ.בי.איי, להפללה של שאר החברים ולסגירתם של הבוסים מאחורי סורג ובריח. כך שלמעשה אם מסתכלים על זה ברמה הפילופוסית, הבריחה מהפחד הכי גדול שלך היא זו שמובילה אותך בסופו של דבר אל הפחד הכי גדול שלך.

    ו2 הערות אגב: 1. הסרט "החבר'ה הטובים" מבוסס על סיפור אמיתי. מי שעבר צד (ריי ליוטה משחק מצוין), עדיין חי איפשהו במסגרת התוכנית להגנת עדים.2. כלבי אשמורת מבוסס על סרט משנות ה-70 המוקדמות נדמה לי, שבו חבורה של מקצוענים ששודדת את הרכבת התחתית. גם שם הם מכונים בשמות של צבעים.

  5. רותות הגיב:

    כגן, ראיתי את כל הסרטים המצויינים האלה, ועדיין אני מתעקשת על "הבורר". איבגי מעולה, ולא רק😈

  6. eyalkagan הגיב:

    מסתבר שעל טעם ועל ריח כן אפשר להתווכח.

  7. omertene הגיב:

    צודק. סקורסזי. ואם כבר – אז זאת הרי שנה מיוחדת בשבילו. זכה סופסוף באוסקר. ובצדק (לא בצדק שלא קרה עד עכשיו: נהג מונית, השור הזועם, החבר'ה הטובים, ועוד ועוד). השתולים סרט מצויין – בדיוק על הנקודה שהזכרת (לא לא, זה לא ספויילר – קוראים לו "השתולים" פור-גוד'ס-סייק). עם קאסט של ניקולסון-דיקפריו-דיימון-שין-וולברג-בולדווין קשה להתווכח. כולם במיטבם. ויש כמובן את האישה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s