החופש הגדול

"הכל,הכל אני יכול כי זה החופש הגדול"

(מתוך שיר ילדים שנקרא שכתבה נעמי שמר)

"אבא, אני לא אצליח. אני בטוח אפול", אומרת לי ע' הקטנה מבין בנותי. היא כבר לא כל כך קטנה, או-טו-טו 7. "את תצליחי", אני מחזיר לה בבטחון, "את פשוט צריכה לא לחשוב על זה, לשמור על שיווי משקל, להסתכל קדימה ולא לצדדים, וזה יהיה בסדר".  השעה היא  7 הערב,  נעים יחסית, ולמרות זאת מודע לגודל המשימה שניצבת לפני, אני מזיע.  בעיקר מהלחות וגם מהידיעה שאני תיכף הולך לרוץ  והרבה מה שיחמיר את השפשפת שכבר יש לי מאז גל החום הגדול. ניחא. ישנן צרות גדולות יותר. הקטנה, התלבשה כמו שצריך. ג'ינס ("כדי לא לקבל מכות בברכיים"), חולצה ארוכה ("כי אין לי עדיין מגינים") ומגפיים ("כי אני לא מוצאת את הנעליספורט"). היא נראית כמו אופנוענית ורודה. בראצית.

הילדות יצאו לחופש הגדול. כמו כל שנה הוא כבר כאן. וכמו כל שנה אנחנו לא מאורגנים. הפעם יחסית כן. הצלחתי להשחיל אחת מהשתיים לפרוייקט הספרים של בית ספר כדי שאני לא אצטרך למצוא את עצמי במהלך השנה הבאה, נזוף על ידי המורים בגין עוד איזהו ספר שלא היה בחנויות כי הוא כבר לא ברשימות. בעקבות הלחץ הבלתי מתון של הבינונית והקטנה, הן בקייטנה של אליה, הטיינאייג'רית של השכנים. כבר כמה שנים, שהיא מתקתקת את הפרוייקט הזה שמניב לה הון התחלתי לא קטן. היא תצליח בחיים. היא בעניין של כסף. זו עיסקה משתלמת לכל הצדדים. מאחר והגדולה עובדת בעצמה בקייטנה (שזה אומר להתעורר כל יום ב-5 כדי לתפוס את האוטובוס של 6 למושבה, בשביל להספיק להגיע לזכרון ב-7), והקטן ממש, עדיין בגן הפריקי שלו, יוצא מזה שאני והבלתי זוגית , נהנים משקט מדהים בין 8 ל-אחת. פקידים בשירות לליפוף.

זה היום הראשון לחופש, ואני מנסה להתאושש מהסופשבוע שהיה מורט עצבים ולווה בסופות רעמים למרות שהחורף עוד מאוד רחוק. אני בוחר לעשות את זה בנגרייה של רן. הוא התרחק ממני. עבר למשמרות כי זה מה שהרב אמר לו. אז מה אם אוכלים שפנים שם בקיבוץ של מאיר, העיקר שיש מקום לעבוד. עד שהוא עבר, הוא היה שכן שלי. לא הסתדר לו כל כך עם בעלת הבית שלו אז הוא נאלץ לעזוב. אנחנו עובדים לפעמים ביחד אבל אנחנו בעיקר חברים. הכרנו כאן, בכרכור. עכשיו הוא רחוק יחסית ואני כבר לא יכול לקפוץ אליו לשייף איזו דלת או רגליים של כורסא  כשאני רוצה להירגע. כמה ימים קודם, כשאני אגיע מגיע אליו בפעם הראשונה לנגריה החדשה, הוא מסביר לי שעכשיו כשהוא במקום החדש, יש גישה חדשה. "מה הגישה?", אני שואל אותו, "יש לי תוכנה והיא מחשבת לי את המחיר הסופי", הוא אומר לי. וואלה. "נמאס לי להפסיד כסף", הוא נאנח. "סחתיין", אני אומר לו, מפקפק ביכולות שלו להחיל את החוקים החדשים על חברים ישנים ויחד עם זאת מקבל עלי את הדין.

 "עשה טובה, בחיאת, סדר לי את המדפסת", הוא אומר לי איך שאני עובר את מפתן הכניסה. הוא חותץ עץ. יורם הצבעי הראסטפריי שלו, מנקה את המאוורר של הצבע, ודיוויד איש הפרגולות שגם קפץ לביקור, מכין קפה. "שמעתי שהיית במלחמה", אני אומר לו, מתכוון למלחמת החופש הגדול הקודם. "הנה, חזרתי", הוא צוחק.אנחנו מנסים לסדר לרן את המדפסת.  אבא שלי היה אומר שבארה"ב נהוג לומר "שאף פעם אל תקנה מכונית שעשו אותה ביום שני". זה תקף שבעתיים, כשמדובר ביום הראשון לחופש הגדול שנופל על היום הראשון בשבוע. זה לא הולך. חם בנגרייה. אני מתייאש. דיויד מראה לי בתמונות את הדק שהוא בנה ליד בריכת מים כחולה מאוד באיזו וילה. הוא מתמקד בעץ, אני מתמקד במים. "חופש גדול", אני אומר להם, "היה מתאים לי להעלם לאיזה חודשיים בקריביים". "לך על זה", אומר לי דיויד, ואני אומר לו שזה הדבר הכי טוב ששמעתי בזמן האחרון. "מתאים לי לשכב על החוף, לשתות איזה שייק, שמעתי פעם ממישהי שהגיעה לשם לצילומי דוגמנות שהיא עישנה משהו ונעלמה לשלושה ימים, נמחקה", אני מפליג בתיאורים, נסחף עם הדימיון. יורם ורן מוחים את הזיעה. "חופש גדול", אני אומר להם. "כן, בטח", הם עונים לי.

חמש אחרי הצהריים. אני קופץ לחפש גלגלים לשתי רגליים של כורסא שאני משפץ. האופניים הכחולות הקטנות של הבינונית, נמצאות אצלי בבגאז' כבר מהבוקר. אני רוצה לעשות הפתעה לקטן. ביום שישי , יום סיום הלימודים קניתי לבינונית אופניים חדשים, עם הילוכים ומנעול מספרים. שם התחילה הסערה שנישבה בעוז כל הסופשבוע. 48 שעות אחרי, מרגיש כמו אחרי הקתרינה, אני הולך לתקן את הפנצ'ר של הכחולות. אני שוקע בשיחה נוסטלגית עם המתקנים. היום זה אופני הרים שצריך לתקן להם ברקס הידראולי, פעם זה היה שרגא השמן, עם פיילת נחושת ובעבוע של המים. הריח של הגלגלים והפנימיות נשאר אותו דבר. ריח משכר וממכר.  אורי המתקן שכבר הרבה זמן לא ראה פנצ'ר מתקשה למצוא את הדבק. הוא מספר לי על הפנצ'רמאכער של חדרה שהיה לו צריף ובנו מעליו גורד שחקים של 12 קומות. "נו, וסילקו אותו משם" אני שואל, "כן, רק שהוא קיבל שתי דירות עבור הצריף". אנחנו צוחקים, ונזכרים במבוגרים שהיו נוסעים על אופניים עם אטב כביסה , כדי שמכנסי החאקי לא ייתפסו בשרשרת. האטבים עוד היו מעץ,  אבל האנשים מברזל. כולם נסעו באופניים, בדיוק כמו היום, רק שאז לא היה כסף למכונית והיום יש אופניים שעולים כמו מכונית. הוא מנקה את האופנים באהבה, מרגיש את הרצון שלי לשמח את הבנדיט. תם ונשלם. האופניים בחזרה בבגאז'.

הבנדיט מתקשה להבין רגע את ההפתעה שניחתה עליו. "אלו האופניים של בלצ'יק" הוא אומר, ומתכוון לכך שהאופניים הם של ע'. "עכשיו הם שלך", אני מסביר לו את שרשרת המזון. הבינונית קיבלה חדשות, הקטנה מקבלת את הבורדו של הבינונית ביחד  עם ה"בייבי בראץ התינוקת עם השערות האמיתיות" והוא מקבל את הכחולות. ומה איתי? אני מקבל על הראש עקב היותי צרצר שמתעקש לא ללכת אל הנמלה וללמוד את דרכיה.   אנחנו שוב בדרך לנגריה. הפעם בשלישיה. מסתבר שהמדפסת החדשה עושה לרן בעיות. המסך הלך לו. סמטוחה. אני מבטיח לע' שאיך שאנחנו מסיימים אנחנו נתאמן בנסיעה בלי גלגלי עזר. הם אוהבים את הנגרייה. הבנדיט נוגע בכל כפתור אפשרי, הם קופצים על העגלה, ואני מתרוצץ בינם לבין המחשב. לתת לקטנה לשמור על הקטן, עשוי להיתפס בעיני רבים כמחדל ביטחוני, אבל אני הולך עם זה. אני מתעסק עם המחשב, ושוב לא מצליח. הילדים יושבים לי על הראש. בדרך החוצה, אני אומר לרן שאני אחייב אותו לפי הגישה החדשה. "120 ש"ח לשעת עבודה ועוד 60 ש"ח על המפצל  ביחד זה 180 ש"ח", אני מציין באירוניה שלא נעלמת מאוזניו של רן. הוא צוחק. "כוס אוחתק" אני אומר לו, "את הגישה שלך תשאיר ללקוחות, לא לחברים. מצד שני בכרכור כולם חברים". אני זז.

"תחזיקי חזק. לא כל כך מהר, תשלטי באופניים ואל תתני להם לשלוט בך". אני מתנשף, מזיע את נשמתי."בואי נעצור", אני אומר לקטנה, "תני לנשום". זו הפעם השלישית שאני מלמד את הילדות שלי לרכב. הגדולה, עשתה את זה בגיל 10, הבינונית  כמעט בגיל 6 ועכשיו אני עם הקטנה. הרבה סבלנות. אני סקפטי בהתחלה. אני רץ אחריה,  משחרר טיפ טיפה, רק כדי שהיא תוכל להרגיש שהיא באמת עושה את זה. היא נוטה הצידה. אני תופס. עוד לא הגיע הזמן לשחרר. ממשיכים. הכי חשוב זה לשדר ביטחון ואמונה. זה עובר גם לקטנה. השמש יורדת. הבינונית מגיעה עם האופניים שלה. היא כבר מקצוענית. היא גם רוצה לאמן. היא מפריעה לי. זה לא הולך בשניים. היא נשארת באוטו. אני ממשיך לרוץ אחרי הקטנה. אני מרגיש שהגיע הזמן לשחרר, אני עושה את זה. היא נוסעת כמה מטרים, ועוצרת. היא יורדת מהאופניים, כולה פליאה. "זה לא אני" היא אומרת. "זו את, מותק זו את", אני אומר לה. שותים מים. היא צוברת ביטחון, ואנחנו צובירים תאוצה. אני מחזיק, נותן דחיפה קטנה, משלח אותה וזהו, היא עושה את זה. נוסעת בעצמה. הבינונית מצטרפת. מלמדת אותה ללעשות סיבוב. הקטנה מתרסקת. יחסית, לא הרבה. מידי פעם היא בקוצים, אבל היא לא מתייאשת. היא אדומה כולה. תוך כדי, עובר אבא אחר, שמסיע את התאומות שלו על עגלה, מנסה להרדים. "אין כמו ללמד את הילדה שלך ליסוע על אופניים", אני אומר לו, לא יכול להסתיר את  גאוותי. הוא מחייך בחזרה. כבר תשע. השפשפת שלי בשיאה. נשאר לי רק ללמד אותה להתחיל ליסוע בעצמה. זה כבר יהיה מחר. יש לנו עוד לא מעט חופש. גדול. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על החופש הגדול

  1. דייב הגיב:

    סופסוף אני מופיע בבלוג……………………..
    כבוד
    דייב
    יש לך את זה "לך על זה"

    8)

  2. eyalkagan הגיב:

    תנק'ס דייב. אני הולך על זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s