בין המְצָרים

ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז – היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב – היום שבו חרב בית המקדש. ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן (מתוך אתר ויקיפדיה).

 לאן שאני לא הולך זה מה שאני שומע. בין המצרים, בין המצרים.כמו הד שחוזר ומתגלגל  מעצמו, צובר תאוצה משלו, הולך ומתעצם. תקופה כזו שבה שום דבר, אבל שום דבר לא הולך. קחו לדוגמא את הים. חופש גדול. חופש גדול זה אומר בעיקר ים. אבל עכשיו תקופת בין המצרים. הים סוער, המדוזות עושות את דרכן אל החוף ומה שאמור להיות הבילוי העממי ביותר ואולי הנעים ביותר הופך להיות סיוט. אם פעם חשבתי שלא כדאי ללכת לים בתשעה באב כי הוא סוער במיוחד ומועד לפורענות, אז היום יש לי כבר מחשבות נוספות לאורך כל שלושת השבועות. טוב, לא רק בגלל התקופה אלא  גם בגלל החול ובגלל שהילדות מעדיפות את הבריכה.

 האמת היא שאני לא יכול לראות את הבריכה. אני גם לא יכול לראות יותר את הרחובות של כרכור, את הפרצופים שאני רואה כל יום כמעט. אני מכיר את המכוניות של האנשים שיושבים בתוך המכוניות. אני מכיר את המסלולים שהן עושות. אני יכול לדעת כמעט בוודאות את סדר היום שלהם . של האנשים ושל המכוניות. חמש שנים שאני כאן. חמש שנים מתוך שש שבהן לא ראיתי את נמל התעופה בן גוריון מקרוב. שלא חנכתי בטקס חגיגי את טרמינל היוצאים החדש של נתב"ג 2000.  מבחינתי, בכל יום מתוך דמעה שקופה ממריאים להם מטוסים שנוסעים עם נוסעים לכל מיני יעדים אקזוטיים יותר או פחות, בעוד רק אני נשאר כאן בחושך הגדול. תחושת המצור רק מתחדדת בתקופת בין המצרים.

  תמיד סברתי שקוראים לזה בין המיצרים. אחרי עיון קצר בויקיפדיה התברר לי שהציטוט ממגילת איכה לא כולל את היוד. אם לא הייתי שם את הניקוד, הכותרת בכלל הייתה יכולה להיות  עם משמעות אחרת לחלוטין. בין המֲצרים. כלומר בסיני. סיני האהובה שמיום ליום הופכת להיות פאטה מורגנה. אותו נווה מדבר מזכך נפש שאליו היינו יורדים שלוש וארבע פעמים בשנה. להפיג את המתח,  להוריד הילוך ושניים ושלושה, לקבל תשובות לכל השאלות. מזור   לגוף.  לכל החוליים. סיני שהיא הזולה מכל האפשרויות ואחת הטובות שבהן אם לא הטובה מכולן. בייאושי מהמצור, התחלתי לפנטז על חופשה באקווה סאן. הפחד שיושב חזק מאז הפיגועים הושם הצידה. כבר ראיתי אותנו על החוף, אוכלים אצל בילאל באלכסנדריה, חוזרים לחדרים הממוזגים בשעות עומס החום הקשות, נהנים מהסדינים הלבנים, בסוויטות המעין יווניות. מתעלמים מהסירחון של השירותים ומהמבטים הדו משמעיים של המלצרים. שוכחים לרגע מתלאות היום יום, נזכרים בערגה במי ומה שהיינו. נהנים לראות את הילדים קורעים את היום ואת הים, מצטמררים מרוח הערב החמה שמלטפת את הגוף הרטוב מהמקלחת, באור האדום- ורוד של השקיעה. 

כבר בדקתי את הדרכונים לוודא שלא יקרה לנו שוב מה שקרה לי ולזוגית באחד מחופשי הפסח, עת הגענו עד למעבר הגבול כדי לפגוש קצין מצרי שמן  וזעוף פנים, שלא הסכים לקבל אותנו לארצו בשל העובדה שלפספורט של ה' נותרו רק שבועיים עד פקיעתו. הייאוש מאופציות התיור המאוד לא מגוונות שיש במדינתו הקטנטונת , דחף אותנו כמעט אל זרועות האל קעידה, עד שהתחלנו לעסוק בדימיון מודרך. תחושת חוסר הישע שאפפה אותי אל מול קני הקלאצ'ניקובים של מחסום המוחבאראת בפנייה שממנה ממשיכים ישר לנואייבה וימינה לתעלת סואץ שכנעה אותי סופית, שעדיף מצור במדינת בין המצרים על פני מעצר שווא במדינת המצרים. ויתרתי בלב כבד על האופציה התיירותית הסבירה היחידה עבורינו (6 נפשות) ופניתי אל מרחבי האינטרנט כדי להיגאל.

 אין שום ספק שהשיטוט במרחב הוירטואלי הוא בחלט אחד מהיתרונות שהביאה איתה הקידמה והמאה ה-21. מצאתי את עצמי מנסה להימלט מאימת מדינות היורו אל קפריסין השכנה. ניחוחות של יוון,  מספיק קרוב ומספיק רחוק.  הצלחתי למצוא איזשהו מלון שלשמחתי לא נכבש עדיין על ידי גדודי אנגלים לבנבנים, ואז התחלתי לחפש טיסות.  למרבה תדהמתי לא הצלחתי למצוא כרטיסי טיסה שתואמים את המועדים שבהם ביקשתי לברוח. כל קומבינציה שניסיתי נתקלה אחרי שהות , בתשובה "מצטערים, אין טיסות שתואמות את בקשתך, אנא נסה מועדים אחרים". על תחושות  קשות של מצור כבר דיברתי?

זהו, ששום דבר לא ישכנע אותי לשנע את עצמי לאיזשהו צימר בגליל שתקוע על יד הלול. הכנרת תמיד נראתה לי כמו שלולית עם קצת ירוקת. בירדן ההררי כל הזולות כבר תפוסות, הן על ידי בני אדם והן על ידי יתושים. בכל הלונה גלים למיניהם צריך להתחכך שעות באנשים שמנים ושעירים כמוני כדי להגיע לאיזושהי תחנה שעליה תיאלץ לוותר כי הבת שלך לא בגובה המתאים. שחרות,שיטים ועזוז (לה אקדיש פוסט משלה), הם תחליפים חיוורים לסיני, מה גם שכולם נעדרי ים. ים המלח עבורי (עם השפשפת) הוא בהחלט ים המוות. וים תיכון ברצועה הישראלית  -עם כל הכבוד למספר חופים לא רעים  ששיכים בעיקר לקיבוצים ולצבא- נטל קב אחד של יופי  והותיר תשעה לחופי יוון ומרוקו.  בקיצור, לאן שאני יכול אני לא רוצה ולאן שאני רוצה אני לא יכול.

כדי להפיג במקצת את תחשות הקלסטרופוביה שסוגרת עלי במיוחד בתקופות כאלו פלוס תקופות החגים, נדברתי עם הוראס לצאת לפ'צולי. כבר כמה שבועות שיפתח  משביע אותי להגע לליין מסיבות הקיץ שלו. כל שבוע ביום חמישי אני מרים טלפון להוראס ושואל "אולי היום?". בדרך כלל זה נגמר בזה שהוא נרדם ליד הטלפון בערך ב-10 ומוצא את עצמו למחרת עם שלוש שיחות ממני שלא נענו. אתמול זה דווקא היה הפוך. הוא היה עירני ואני התעוררתי ב-11.30 למשמע הטלפון השני שלו. "בסדר, תן לי להתארגן ואני אגיע", הודעתי לו. "אני כבר בפרדס חנה, אני אחכה לך בפנים", הוא סיכם.

אחרי מקלחת מהירה שהפיגה את שרידי העייפות, וצפייה תוך כדי בטוני סופראנו (התחילו את הסדרה מהתחלה) מצחק אותה(ותודה למאיר'קה) עם מלפי הפסיכולוגית  ועם השכנים שמעריצים-לועגים לו, הצלחתי איכשהו לצאת מהבית. סימנתי לעצמי וי רציני ותהיתי מתי אני אפגוש את הניידת הראשונה. זה קרה ליד הבנק. טוב, גם שוטרים צריכים להוציא כסף. המשכתי לכיוון הפצ'ולי. כבר מרחוק יכולתי לראות את האורות של ניידות שתיים ושלוש. " את מי כבר הספיקו לרצוח", שאלתי את עצמי בסרקאזם  נוכח המפגן המרשים של שישה שוטרים בכחול. לשמחתי התברר לי שאת אף אחד. החבר'ה  אימצו להם את הכניסה לבר כנקודת משען ארכימדית ופשוט השתקעו שם. מקום לא רע להעביר את המשמרת.

עכשיו בואו נגיד את זה בעדינות. הקהל של פצ'ולי הוא לא בדיוק הקהל שתמצא אותו מקבל תעודות הוקרה ביום השוטר.מהמקום האסטרטגי שבו ישבנו, הוראס ואני, יכולנו לראות את אורגן האורות של הניידת מתנצנץ לו בכחול ובכתום. הנוכחות המתמדת של  חובשי במדים השפיעה מן הסתם על הרגלי השתייה של שנינו, ושל עוד כמה אנשים שלא ממש רצו למצוא את עצמם נושפים לתוך קשית  מייד ביציאה מהבילוי. השארנו את נציגי החוק בירכתי המוח ושקענו לתוך שיחה שעירבבה נוסטלגיה תל אביבית, עם אקזיסטנציאליזם נוכחי. דיברנו גם על ביזנס, ואז כבמטה קסם, הופיעה לה מתוך החשיכה מישהי  שכל מה שהיה לה להגיד זה- נכון, ניחשתם נכון – "בין המצרים, בין המצרים". לא האמנתי למשמע אוזני. היא אמנם אמרה את זה בטון מעין הומוריסטי אבל לא היה ספק שהיא בהחלט מתכוונת לזה ותאמינו לי שלא היה עליה שום סממן שיכול היה להעיד שהיא חובשת כיפה בשעות הפנאי. הגופייה השחורה  והג'ינס הצמוד שהחמיאו לגוף שלה לא הסגירו אורח חיים חרדי במיוחד. אולי היו אלו התלתלים ששיבה זרקה בהם שיכלו להעיד על כך שהיא יודעת על מה היא מדברת, ואולי זו הייתה השעה והאלכוהול שהיא כבר הערתה לתוכה. מאחר ואנשי כוחות החוק, לא הראו איזשהו רצון להעלם, החלטתי לקרוע את הרחבה ולהצדיק את היציאה. הדי. ג'י כמו שמע את רחשי ליבי והחליט לפנק אותנו בכמה טרקים שפוגגו את תחושת "האי אפשר לצאת עד שהם יסתלקו".

בשתיים וחצי בבוקר, כשכבר לא הייתה ברירה, כי כבר לא נשארו אנשים, יצאנו החוצה. המחזה היה די סוראליסטי. ליד כל המכוניות עמדו אנשים ודיברו, מסרבים במופגן ובמכוון להיכנס לאוטו וליסוע, כשברקע עומדים השוטרים מדברים ביניהם ומסרבים להיפרד מהנקודה הידידיותית ששימשה אותם במהלך השלוש שעות האחרונות.  הוראס ואני העברנו עוד חצי שעה של דיבורים על תוכניות עתידיות מבלי ש אף אחת תלחש לנו את המנטרה שהדהדה זה מכבר בתוך ראשי. בסופו של דבר חתכתי לכיוון האוטו שלי, נכנסתי , התנעתי ונסעתי. כחולי המדים הפגינו אדישות. הרגשתי כמו במשחק "קדרים באים". אני עברתי את התופסים, נשאר לחכות ולראות מה יעלה בגורלו של הוראס שעוד הספיק להוריד בירה וצ'ייסר בזמן שאני התעוררתי. הגעתי הביתה והרמתי לו טלפון. "נו, עברת אותם?", אני שואל אותו, "נסעתי הביתה דרך השדות", הוא עונה לי, "לא חושב שהייתה לי בעיה לעבור אותם, הבעיה היא שתמיד בפנייה שלי לכיוון הבית מחכה ניידת ואותם לא הייתי עובר, אז החלטתי ליסוע יותר לאט אבל יותר בטוח". צחקתי. ממש דרך בורמה.  עד שמצליחים לצאת מבית צריך גם לחשב את הדרך חזרה. זו פשוט תקופה כזו. בין המצרים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בין המְצָרים

  1. y1313 הגיב:

    יש אופציות: פרלמנט ?!
    , שההילה הקדושה תבשל שוב יותר מדי,
    או סתם תגיעו לשכשוך בבריכונת ואם תסתכל בזוית הנכונה תראה סקי ליין עם דקל וזה הכי קרוב למשהו

  2. eyalkagan הגיב:

    זה מזכיר או אולי מזקיר לי את הבדיחה על ההוא שעשה ביד באמבטיה תוך כדי שהוא שותה סודה וממלמל לעצמו:"נשים ושמפניה".

    נו אופנס.

    רשמתי לפני את האופציות המוצעות, הן בהחלט נראות לי משובבות נפש עד כדי ביצוע.

  3. galit הגיב:

    אני כבר הגעתי למצב דומה ממש והחלטתי,לא יודעת אם יהיה לי האומץ לבצע, שאני זורקת זין על כולם ונוסעת לסיני…אולי אולי אולי…. זה פשוט לא יתכן שלקחו לנו כך את סיני, מה גם שחצי מהורי הגן של מעיין אשכרה נוסעים לשם כל חופש. אז ניתן לפחד הזה לשלוט לנו בחיים ולקחת לנו את הדבר הכי טוב שיש להם להציע? לא יודעת. שאלה…?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s