מסיבת סיום

היה לי עצוב היום על חוף הים. והיה לי גם שמח. היה לי עצוב כי זו הייתה מסיבת הסיום של הגן של דניאלה. הגן של אָדרי ושל סהרונה ושל אוּמה ושל מעייני ושל יה -יו. הגן שהתחיל לו בתחילת הרחוב ובתחילת החופש הגדול של שנה שעברה, בעיקר בגלל חזון של  אישה אחת. אשתי. גן שנולד מתוך צורך. גן שתכננו לו בערך חודשיים.  גן שפשוט קרם עור וגידים תוך כדי, בגלל שהזמני הוא בסופו של דבר, הקבוע.

היה לי עצוב כי ככל שהתארכו השעות, והילדים נהנו עוד ועוד מהחברותא, ידעתי שמתמעטות גם הדקות שבהן הביחד הזה יישאר. הגרעין היסודי היה משולש: סהר, אומה ואדר. אחרי זה הצטרפו גם יה- יו ומעייני. באופן סימבולי, מסיבות כאלו ואחרות שנלוות לפעמים להתפרקות של גן, היינו היום על הים, בדיוק אותו שילוש של הורים. אנחנו, ארי וטליה ואלכסיס. והייתה  כמובן דניאלה שרוח של עצבות שרתה על עיניה הירוקות. היא הרגישה אולי יותר מכולנו  את חבלי הפרידה מהפעוטות שבאיזשהו מקום הפכו להיות גם הבייביס שלה.

הם הגיעו לגן עדיין עם חיתולים, ממלמלים ג'יבריש. הם הפכו להיות חברים, לא לפני שכל אחד ואחת טעם לא רק את נחת זרועו של חברתו, אלא גם את הבשר שלו. הם העבירו את הקיץ רוב הזמן ערומים. הם העבירו את החורף כמעט בתנאי שדה, והם חיכו לקיץ. הם נגמלו בגן הקטן הזה מהחיתולים, הם למדו לאכול טחינה עם הרבה שום, לביבות ב-ט-ט-ה עם יוגרוט, מלפופנים שבוכים כי אוכלים את הבטטה לפניהם, עגבניות שרי שגדלות בגינה. אדריק למד לאכול בצל חי. הם התפלשו בבוץ, הכינו יצירות, ובעיקר גדלו. גדלו בתוך סוג של הרמוניה שהשרתה דניאלה.

 היה עצוב על חוף הים כי בכל פרידה יש טעם מן המוות וכי הדבר היפה הזה שנוצר כמעט יש מאין , התפרק לו. אמנם אחרי שנה וחודשיים במקום  חודשיים, אבל זה רק הגביר את כאב הפרידה. נער הייתי וגם זקנתי ועדיין לא התגברתי על הצריבה הזו בגרון שנלווית למסיבות סיום ופרידות בכלל. כזו הייתה המסיבה הגדולה שעשינו לגדולה בקיבוץ של סבא וסבתא, בחופש הגדול של לפני שש שנים. את כולם הצלחנו לסחוב מתל אביב עד לקיבוץ גבים שהוא היום יישוב ספר  באמצע מדינת ישראל שמופצץ בקסאמים. בדיעבד התברר שמסיבת יום הולדת 10, הפכה למסיבת פרידה מהחברים והחברות מתל אביב. עברנו לכפר. רק כדי לסגור מעגל, הגענו למסיבת הסיום של אותם חבר'ה כשהם נפרדו מבית הספר המיתולגי שלהם בדרך לתיכון, אבל זה כבר לא היה זה. כי כשעוזבים, משהו נשבר.

 כזו גם הייתה מסיבת הסיום של הבינונית מהגן שלה בקיבוץ גבעת חיים. ידענו שבגן כזה כבר לא נהיה. באותו רגע, הלב בוכה והשפתיים שנואמות את ברכות הפרידה רועדות, אבל החיים ממשיכים, ועוד גן ועוד גן ועוד מסיבות סיום ועוד פרידות. והעצב קיים. הוא לא התפוגג גם כשנפרדנו מאילנה המיתולוגית לא פחות,  שגידלה את הקטנה, בגן העדן הקסום שמסתתר בחצר ביתה. במובנים מסויימים, הפרידה הנוכחית די דומה לפרידה ההיא. גם שם וגם עכשיו התפרקה לה פתאום קבוצה וכל אחד ואחת הלכו לדרכם. מה שמנחם, זו העובדה שהקשרים שנוצרו בגיל  שנתיים נותרו חזקים עד היום. החברות היא חברות אמת.

והיה גם שמח. האחיות הגדולות שיחקו עם הקטנים. בקבוק היין עבר מפה לפה בלי כוסות. הלחם שטליה הכינה היה טעים להפליא. אפילו לנקניקייות – שבדרך כלל אף אחד מההורים לא אוכל- היה טעם מיוחד, אולי בגלל שארי שרף אותן כמו שצריך על האש.  אותה האש פיזזה לה בעליצות, מחממת את הילדים שלא רצו להיפרד מהים. הגלים הגבוהים הזכירו לי את נתניה. סיפרתי לילדות את מה שסיפרו לי כשהייתי ב"זבולון", שאסור לשרוק בים, כי אז פוסידון מתעצבן. הוא חושב שמנסים להתחיל עם אשתו ושולח גלים עוד יותר גדולים. הן לא ממש התרשמו וביקשו שאני אשרוק עוד יותר חזק.  את העליצות שלהן שהייתה מהולה בפחד מהגלים אפשר היה לשמוע עד החוף.

וצילמתי. את השקיעה המרהיבה שהרטיטה לבבות בצבע הכתום עז שלה. את ארי נכנס לים לבד. את אלכסיס  מרביצה בבנות שיעור יוגה ונראית כמו דג ששוחה באוויר. ובעיקר את הילדים שנראים בדיוק כמו שהם נראו כל השנה וחודשיים האלו בגן, ילדים הִיפים. כי זה מה שהיה יפה בגן. הוא היה גן טבעי, גן שזרם בלי הרבה תיאוריות ובלי הרבה חנדעלך להורים. גן שעבד על פי אינטאיציות. ולא שלא היו קשיים. לא שלא היו עליות ומורדות. אבל תראו לי מקום אחד שפועלות בו מספר נפשות שמקימות ביחד משהו משותף ושאין בו בעיות והתחבטויות. והיו ואולי ישנם גם קצת צלילים צורמים וחבל.

ובסוף, אחרי החיבוקים והנשיקות ואיחולי ההצלחה לעתיד, והידיעה שעוד ניפגש, דניאלה נשארה לבד. מול הים. מכל התמונות שצילמתי דווקא זו שלא צילמתי, תישאר חרוטה אצלי לעד. בדיוק כמו שבאבא קלאס פעם אמר לי : העיניים שלך הן מצלמת הוידאו הטובה ביותר. מול הגלים הגדולים, מול הקצף הלבן שישטוף את החול וייסוג. לבד עם העצב, עם ההתרגשות , עם צער הפרידה ועם שמחת המפגש והעשייה. ומחר היא תקום ליום חדש וגם אנחנו, כי בכל סיום יש התחלה חדשה כמו ששרים "בנזין", וכל קלישאה היא בסופו של דבר אמיתית .