המטוס

"Don't pass the yellow line". זו הייתה קבלת הפנים הראשונה שלי באמריקה. פלוס פרצוף חמור סבר של שוטר גבולות במדים. התור היה ארוך, כל מיני פרצופים ששהו איתי על המטוס, התעסקו כל אחד בעניינים שלו. החלקתי עוד פעם את החולצה, מיששתי את הזיפים- שבכל זאת הצליחו לצמוח אחרי 12 שעות טיסה, שקדם להן גילוח מוקפד – וניהלתי בתוך הראש את השיחה שלי עם איש ההגירה. הכל היה מסודר. היה לי מכתב הזמנה מהדוד שלי, אנקל פיל, שגר באפסטייט ניו יורק, אני בא לטיול, יש לי ויזת כניסה. פיס אוף קייק. עכשיו כבר עמדתי ממש על הפס, שניה לפני המפגש עם האיש שיש לו את המפתחות. ישר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות או אחורה  למטוס שיחזיר אותי יחד עם הדיילות הזקנות של TWA את כל הדרך לישראל. אני מולו. מגיש לו את הפספורט. "מה מטרת הביקור שלך?", "טיול". עוד מבט אל הבייבי פייס שלי, ובום, החותמת שפותחת לי את שערי החופש, ניחתת ומשאירה לי אשרת שהייה בצבע כחול על הדרכון. לא כאב. אני לוקח את התיק וממשיך הלאה אל הדלתות שנפתחות אוטומטית. אני באמריקה. שלוש שנים מזויינות של צבא, עוד חודשיים עבודה אצל שייקה בדבורים, ואני ניצב אל מול חבורה של אנשים שלכל אחד יש שלט ביד . אפסטיין, ג'ונס, בלאקסמית', ג'ורדן, באום. איפה השלט שמחכה לי, יכול להיות שהם לא הגיעו, השאלות האלו עוברות במוח שלי בזמן שאני מנסה לחצות את ים המחכים. "אייל, אייל". אני שומע את השם שלי, במבטא אמריקאי עם ניחוחות של ישראליות. אני מפנה את הראש ורואה את חשוּבָה. עקיבא עם השיער הלבן ניצב מאחוריה, מבוייש משהו. היא תמיד מקדימה, עם המשמנים שלה והעיניים הירוקות, שנראות כאילו היא הרגע סיימה לבכות והוא קטן, בשקט ומאחור.

היא מדביקה לי נשיקה רטובה, עקיבא לוחץ לי את היד. "איך הייתה הטיסה?", היא שואלת, "ארוכה", אני עונה. הם לא דודים שלי. הם הדודים של זאביק, אבל הם מכירים טוב גם את אמא שלי, כך שזה בסדר שאני אתארח אצלם עד שאני אתארגן לי בניו יורק. אנחנו שטים, בשברלוט סטיישן להם, באוטוסטרדות הרחבות. השמיים מעוננים. בתים חומים של 10 ו-12 קומות חוצים את השמים. קיבק'ה נוהג, חשובה יושבת על ידו ומלהגת , שואלת מה שלום אח שלה, שמעון,אבא של זאביק. אני לא שומע כלום. אני בעננים. בולע גשרים, מכוניות, מוניות צהובות, משאיות, פרצופים חדשים. בולע את האוקינוס שפתאום מפציע. הכל חדש לי ומצד שני כלכ כך מוכר. מהסיפורים של אבא, מהסרטים של קופולה וסקורסיזה, מהספרים, מהטלביזיה. אני מרגיש שהגעתי הביתה.  

הבית של חשובה ועקיבא נמצא בברוקלין. "בשכונה טובה", כמו שחשובה טורחת להדגיש ומתכוונת שאין בה שחורים. ייקח לי עוד זמן עד שאני אבין את ההבדלים בין האווניוז של ברוקלין.  אני לוקח לי יום להתאוששות וממשיך לדבר האמיתי, למנהטן. ג'ונס ידידי הטוב, שמגיע מרמת השרון, מתארח אצל מישהו שגר באיזו דירה של חבר טוב של ההורים שלו, שני מטר מהסנטרל פארק. וכך בשבת בבוקר, אחרי שכבר הספקתי לישון שם על מזרון, אנחנו חוצים את סטורברי פילדס – כל אחד עם פאק של  של שש פחיות בירה בשקית קרטון – ומתיישבים על הדשא, עם עוד שני חברים שלו שהגיעו שלושה חודשים לפנינו והספיקו לעבוד בשטיפת מכוניות כל החורף.   אנחנו עושים חור בפחית מלמטה, פותחים את הלשונית  ומנסים לשתות במכה אחת חצי ליטר. זה לא הולך, אנחנו נרטבים ומסריחים מבירה מה שלא מפריע לנו להתגלגל על הדשא ולצרוח מאושר. עשינו את זה. לא מתנו בלבנון, אנחנו לא קבורים בקריית שאול. יש לנו ידיים ורגליים שלנו. אנחנו נושמים, מזיעים, אוכלים ומחרבנים. אנחנו בחיים. אנחנו חרמנים. העולם פרוש לרגלינו. יש לנו עיר חדשה לכבוש. היא לא נראית כמו צור, צידון או נבטייה. היא לא נראית כמו שום דבר אחר. זו ניו יורק ואנחנו רוצים לטרוף אותה.  

שלושה שבועות אחרי שאני נע על הקן שבין ברוקלין למנהטן בקנרסי ליין או ה- L Train , הידועה לשימצה, לאחר שאני מכיר כבר את כל התחנות בדרך- כולל ווילסון אווניו, בושוויק אווניו ואטלנטיק אווניו- תחנות שבהן לא עולה אף לבן אחד ואני כמעט היחידי בקרון, אני אומר שלום לברוקלין ולא להתראות. יש שני דברים שאני מצטער שאני לא לוקח אותם איתי, את הלחם של הרוסים שקיבק'ה הולך להביא כל יום ראשון בבוקר מקוני איילנד ואת הפיצה מהתחנה הסופית בקנרסי רוקאווי פארק. 3 סלייסים בכל פעם שאני עובר שם. הפיצה הכי טובה בעולם ללא ספק. חשובה שיוצאת מברוקלין פעמיים בשנה- וגם זה לכיוון אטלנטיק סיטי, כדי להמר קצת – מופתעת מהצעד שלי. היא לא מבינה מה יש לי לחפש במנהטן מה גם שהיא בונה על זה שאני אולי אקח את הבת שלה כשידוך, מה שלא כל כך מתאים לי בשלב הזה של חיי בעיקר בגלל פלומת השיער העדינה בצבע בלונדיני שנמצאת על השפה עליונה שלה לצד שומה או שתיים.    

ג'ונס ממשיך עם ברזובסקי וליאור , לאיזה טיול לכיוון מערב ואני מוצא את עצמי לראשונה בחיי, בדירה משלי שממוקמת בספאניש הארלם. 102 על ברודווי, ליתר דיוק. אמנם עם שותף, אבל הוא חותך כעבור שבוע לארץ לחופשת מולדת. אני לא ממש בררן ולא עושה עניין מהריח של הלוויתנים המתים שעולה מהקומה הראשונה בכל פעם שאני רץ לי במעלה המדרגות בלי לנשום. יש לי פוטון משלי, ושכנה ממול שיושבת וכותבת על מכונת כתיבה כמעט כל היום והלילה מאחורי תריס גלילה, שלא מאפשר לי לראות לגמרי אם היא באמת ערומה או שאני רק מדמיין. אז אני בעיקר מדמיין למרות שאני די בטוח שהיא כן ערומה. אני מתעלם מהצעקות של השכנים בחלון ליד,  ואני מנסה להתעלם מההאנג אוברים בבוקר, כשאני צריך להתקין וילונות בבתים של כל מיני סטודנטיות שעברו לעיר או זקנות עשירות שלא מבינות למה העלינו את האתיופים לארץ שהרי כושים יש מספיק באמריקה וכולם יודעים איזו צרה צרורה הם. הכל מסתדר לי. אני נע בקצב של העיר. העיר מחבקת אותי כמו בן אובד ששב הביתה מן הדרך. זו אולי הסיבה ששנים מהחברים של זה שהשכיר לי את הדירה בסאבלט, מציעים לי להצטרף ל-מטוס, כשאנו רוכנים מעל סטייק טי בון עסיסי באחת המאכליות בשכונה שלי.

"לֵמַה?" , אני שואל אותם, לא מבין בדיוק על מה הם מדברים, ולא בגלל שיש להם תפוח אדמה לוהט בפה. "למטוס, למטוס" הם עונים לי במקהלה מתוזמרת. "אני רק הגעתי לפה לפני חודש, ויש לי תוכניות להישאר ולעבוד עד שאני אחסוך את הכסף שאני צריך לדרום אמריקה, אז על איזה מטוס בדיוק אתם מדברים", אני שואל אותם. "תראה, זה נורא פשוט", אומר לי אחד מהם ומתחיל לצייר על מפית. "פה בראש יושב הטייס, הפיילוט. מתחת, יושבים שני טייסי המשנה ה-קוׁ- פיילוטס, מתחתם, יש ארבעה אנשי צוות, כלומר הקרוּ, ובבסיס של כל המגדל הזה, יושבים שמונת הנוסעים, הפאסנג'רס". אני מהנהן בראשי ולא מבין שני הליצנים רוצים ממני. "עכשיו", ממשיך השני, "כל אחד מהנוסעים משלם 1,500 דולר כדי להיכנס למטוס, הוא בעצם משלם את זה לטייס, ברגע שהטייס מקבל את הכסף שלו מכל שמונת הנוסעים, הוא יוצא , עוזב את המטוס ואז הקו-פיילוט הופך לטייס , והנוסע עולה שלב  והופך לקרוּ, כשמתחתיו יש כבר נוסעים חדשים. כשאלו ישלמו את הכסף לטייס החדש גם הוא יעזוב, ואתה תעלה עוד שלב, תיהפך לטייס משנה ובסוף תהפוך לטייס בעצמך".  "ואז מה יקרה"?,אני שואל, מנסה להתחיל להבין את התמונה, "אז, אתה מתחיל לקבל את הכסף משמונת הנוסעים".

הם עושים עבורי חשבון מהיר. "אתה משקיע 1,500 דולר, ואז ברגע שהמטוס שלך מתמלא אתה מקבל 12,000 דולר. תוריד את הכסף שהשקעת והופ יש לך 10,500 דולר, תוך חודשיים גג.  פיס אוף קייק. כל מה שאתה צריך לעשות ברגע שאתה נכנס פנימה זה  להביא עוד שני חברים,שהם בעתיד יביאו – כל אחד מהם- עוד שני חברים. כמה שיותר חברים, המטוס מתמלא יותר מהר, ואתה רואה את הכסף יותר מהר". אני עושה  חישוב מהיר בראש. אני צריך משהו כמו  4,500 דולר לדרום אמריקה. יש לי 2,000 שהבאתי איתי, תכננתי לעבוד איזה חצי שנה, לחסוך ואז לעוף. כל הסיפור הזה עם המטוס יקצר לי את התהליכים. מצד שני, זה כמעט כל הכסף שיש לי. זה לא יהיה נכון להשקיע את כולו. "באיזה מצב אתם נמצאים במטוס?", אני שואל אותם. "אני בקרו, והוא רוצה להצטרף עכשיו", אומר לי אחד מהם ומצביע על השני. "או קי", אני אומר, אני אכנס בחצי מושב, 750 דולר". "הולך" אומר לי איש הצוות," יום שלישי הקרוב יש פגישה בברוקלין, ניסע ביחד".

    אני בחזרה בברוקלין. יותר מהר ממה שחשבתי. הפעם אני נמצא בצד החרדי של הרובע. אין לי מושג בדיוק איפה אני. מה שאני רואה כשאני מגיע זו ערבוביה של ישראלים שלא מפסיקים לעשן, כשאת העסק מנהלים כמה חרדים עבדקנים שיוצאים ונכנסים כל הזמן. אני מסתכל על החובב ויובב שהגיעו איתי. אני לא פינוקיו. ואולי בעצם אני כן. בכל מקרה, כנראה שבאותו ערב כל פעמוני האזהרה הפסיקו לצלצל, או שהם כן צלצלו אבל אני לא הצלחתי לשמוע.  הם מסמנים לי להיות רגוע. כל מה שאני שומע מסביב, ובכניסה לבית זה פיילוט, קו פיילוט, קרו, פאסנג'רס. אנשים עסוקים בלבדוק את המיקומים שלהם בתוך המטוסים, מחשבים את הרווחים העתידיים שמצפים להם. אני נותן את הכסף לשותף שלי למושב הנוסעים. נותן לו את זה במזומן ויוצא החוצה לעשן סיגריה, שם אני פוגש מישהי שנראית טוב, מאיזה  קיבוץ ליד באר יעקב. היא ואחיה מושקעים כבר בסיפור. מסתבר שהיא גרה לא רחוק ממני במנהטן, עניין של כמה רחובות, שלילה אחד אני אחצה אותם כדי להגיע אליה.

כן. באותו זמן לא ידעתי את זה, אבל בעצם נכנסתי בעיניים עצומות לרווחה לאחד הטריקים הכי ישנים בעיר. פעם בכמה שנים, מופיעה לה הפירמידה, ככה קוראים לזה. כל פעם היא מקבלת שם שונה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. יש כמה חבר'ה שמתחילם להריץ את הסיפור, בדרך כלל הם מגיעים מבורו פארק. הם נמצאים בראש הפירמידה. קצת להטוטנות של מספרים, עוד קצת שכנוע, הרבה תאוות בצע והופ, הסאקרים נכנסים למשחק. מאחר והבוסים הדוסים במקרה הזה פותחים כמה מטוסים או פירמידות במקביל, הם כמובן גורפים את הכסף על ההתחלה. מי שנכנסים כמוני, בשלב שהמטוסים כבר התחילו להמריא,  ובעצם נמצאים בתחתית הפירמידה עם שאיפה להגיע לצמרת, מוצאים את עצמם מקורקעים די מהר. מהרבה סיבות, שהעיקרית שבהן היא שהראשונים יוצאים עם הכסף ואלו שבאים בהמשך נתקעים ומוותרים. יש כמובן את אלו שלא מוותרים וממשיכים להאמין, אבל מי שיש לו קצת שכל מבין די מהר שהמשחק נגמר. אפשר לאמר  שעמדו לזכותי שני דברים בתור סאקר מתחיל:  קלטתי כבר מהפגישה השניה והאחרונה  שאני תקוע במטוס שלא ימריא לשום מקום, וכפועל יוצא מכך וזה הדבר השני,  למרות ניסיונות הדירבון של יובב וחובב,  לא הסכמתי להכניס חברים נוספים שהתחילו להגיע מהארץ לתוך הסיפור. מספיק שאני אכלתי אותה, ולשמחתי רק בחצי מושב.

כמובן שלא ראיתי יותר את הכסף. לא את ה-750 דולר, ובטח שלא את הכסף שהובטח לי בתור טייס. אולי בגלל שהייתי בצנחנים ואני לא בדיוק הטיפוס של טייס, מקסימום קפטן. של אוניה.  אני לא אגיד ששמחתי לשלם את הרבֱּה- געאלט. זה היה כסף שקרעתי את התחת בעבורו, ושאחרי זה המשכתי לרדוף אחריו לאורך כל המסע שלי באמריקה שהסתיים בסופו של דבר באופן הכי לא צפוי שאפשר. ועדיין – וזה מה שטוב בכל העניין- בעקבות אותו תשלום שכר לימוד, נשבעתי שמאותו יום, אני לא אכנס לעולם לשום דבר שמזכיר, בצורה כזו או אחרת, פירמידה גם אם יבטיחו לי שבסופו של יום אני אקבל  את האוצרות של תות אנך עמון. עברו אמנם כמעט עשרים שנה, והיו כאלו שניסו על הדרך  להבטיח לי שאהיה קברניט על והנה הכסף זורם אלי בנהרות, אבל את אותה שבועה לא הפרתי. אגב, את השם של אותה בחורה,שהייתה הדבר הטוב השני שיצא לי מ-המטוס, אני לא זוכר. אני גם לא זוכר שנדרתי איזשהו נדר שקשור אליה.  גם אם היה כזה, אז הוא מזמן הותר. הותר לפרסום.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על המטוס

  1. rutut הגיב:

    horay Cagan, feel the same. common sense wins

  2. Miss v הגיב:

    חכם לא ניכנס לצרה שנבון ידע לצאת ממנה. כמעט הכי טוב שלך,אהבתי מאד.

  3. רונית הגיב:

    ואני, בגיל 18, אחרי שהחבר הראשון שלי התרסק ישר לתוך עמוד חשמל, ואז הכיר בשיקום תל השומר את אשתו לעתיד והתחתן איתה מיד כשהתאחתה לו הרגל, נדרתי שלעולם לא אתאהב שוב.
    מזל ש, בשורה התחתונה(כתבת בעצמך!)נדרים ניתנים להתרה..

  4. eyalkagan הגיב:

    כן. יש תפילה כזו , מאוד אהובה עלי. היא די קרובה. " דאינדרנא לא נדרין, שבועתנא לא שבועות', לא שרירין ולא קיימין". אני שומע אותה מתנגנת. יש לי גם פוסט מיוחד ליום הכיפורים. שווה לחכות. ועדיין, יש שבועות שהולכות איתך דרך ארוכה ולא בכדי שכן מתברר שאין קיצורי דרך. החבר שלך נתקל בתוך עמוד וראה את האור, אני נתקלתי בקיר, כאב לי והבנתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s