באור הזרקורים הוירטואלי

מה שיפה בחיים, אלו  הן ההפתעות שהם מספקים לנו. אחת כזו הזדמנה לי היום על הדרך. בלי שום תכנון מוקדם, שהרי בכל זאת מדובר בהפתעה. בערך באחת בצהריים, בעודי יושב מול המחשב החלטתי לבדוק את התנועה בבלוג. סוג של הרגל שפיתחתי לי, כחודשיים לאחר שהבלוג שלי עלה לאוויר. לא שיש לי איזהשהן כוונות מסחריות. ממש לא. מדובר במעין נייר לקמוס שמאפשר לי לראות לאן הרוח נושבת. להפתעתי גיליתי תנועה שהייתה הרבה  יותר ערה מהרגיל, מין אשד של מבקרים שאני לא מורגל בו. לא שאני מרגיש מקופח, אבל במסה כזו עדיין לא נתקלתי. התחקות אחר המקור למעיין המתגבר הזה, הובילה אותי אל הפורום לתמיכה בנשים אחרי לידה, שנמצא בתפוז. האמת היא שלא הבנתי בהתחלה מה הקשר אלי דווקא. אני לא אישה, אני לא אחרי לידה ואם אני זקוק לתמיכה, רוב הסיכויים שאני לא אחפש אותה שם. זה נשאר בגדר מיסתורין עבורי. 

מאחר ואני סקרן, החלטתי לנסות ולהעמיק פנימה. עברתי על חלק מההודעות. מהר מאוד התברר לי שהנשים שם אולי הגיעו אחרי לידה, אבל נשארו בגלל החברות. עיקר העיסוק לפחות בזמן שאני הגעתי לשם התנהל סביב "ענבל30 ", שהיא מהאיזור שלנו (בנימינה), ומגדירה את עצמה כאם יחידנית. ככזו, היא זכתה ללא מעט שאלות מבאות הפורום בעיקר בכל הנוגע לצעדים שהיא עשתה בחיים על מנת לממש את המשאלה שלה להיות אמא, ודווקא בלי בן זוג.

 מהאופן שבו היא ענתה על השאלות שהופנו אליה (שנראו לי די חטטניות למען האמת, ואולי בעצם ככה מתנהלת  שיחת נשים )התגלתה לי ענבל30 כטיפוס שלו להפליא כמו גם שלם. אדם שיודע לעשות בחירות בחיים לצד ויתורים (התחילה בלימודי אדריכלות נוף ולא סיימה, הגם שציינה כי הספיקה ללמוד לא מעט). אותה ענבל, היא אמא מאושרת לילדה אחת , כתוצאה מסטוץ, והיא מתכננת כעת להרות פעם נוספת. והפעם כפי שהיא הגדירה את זה "בצורה יותר מתוכננת ובאמצעות בנק הזרע". האמת היא שהתרשמתי. מהכנות, מהפתיחות, מהביטחון ומהרצון. ועדיין לא מצאתי את קצה החוט שאותו חיפשתי.

דילגתי בין מועדים והודעות. נאדה. זה אולי יראה למישהו מן הצד כאקט די ביזארי, אותו ניסיון להתחקות אחר המקור , אבל להגנתי אני יכול לומר שאני אוהב חידות בלשיות והרגשתי בתוך אחת שכזו. מין סימני דרך, רק בלי חצים בגיר לבן על הכביש. משחק וירטואלי. התברר לי, שכל הכניסות היו כאיש אחד – בעצם, כאישה אחת- לפוסט של "ההגדה על ה-1 באפריל". סיפור שאני מאוד אוהב, על איש אחד שבחר לבלות את שארית חייו לצד גרושה עם ילדה, ויחד הם כתבו לעצמם פרק א' עבורו ופרק ב' עבורה. פתאום קלטתי  בפורום, איזהו משהו שהוגדר כ"שירשור עידוד". מישהי בשם calya התנצלה על זה שהיא "חזירת אנרגיה".  היא פתחה ואמרה "שבזמן האחרון היא חיה בסירופ. קשה לנשום, קשה לזוז, קשה לחיות" (הגדרה די צבעונית ויחד עם זאת מבהירה בצורה ברורה למדי את הסיטואציה),  ובהמשך התבררה גם הסיבה. האיש שאיתה רוצה להתגרש, היא אחוזת בעתה מהסיטואציה והיא מבקשת עידוד והבטחה שעוד יהיה יותר טוב בעתיד או בלשונה "סתם צימר רומנטי עם תה צמחים ומישהו שמחבק אותי ובאמת רוצה להיות שם". הרגשתי כמו במשחק חם-קר (למרות שברור שעבורה לא מדובר בשום משחק), ושאני מתחיל להתקרב. פתחתי  עוד כמה תגובות מחבקות , והופ, הגענו (בשלב הזה צירפתי את הזוגית למסע החיפושים) למחוז חפצי.

 אפרת12(כך במקור) היא זו שהעלתה אותי, כלומר אותי ואת הזוגית כדוגמא למי שהצליחו להרים פרק ב'  תוך שהיא מפנה ל"הגדה על ה-1 באפריל". היא  נתנה לזה כותרת "ההיכרות של אייל כגן ואישתו", ואף ציינה כי" היא מכירה את הזוג (כלומר אותנו), למרות שכבר שנים לא בקשר איתם". התחושה הכי חזקה שלי באותו רגע הייתה של מישהו שעומד עירום בכיכר העיר וכולם עוברים ומצביעים עליו. לא רק שלא ידעתי מי זו האפרת הזו שמכירה אותנו, אלא שלמעלה מ-30 מחברותיה לפורום הפכו תוך כמה שעות  לשותפות לסיפור החיים לכאורה שלי ושל הזוגית. יכולתי להבין מה מרגיש מישהו שמתחבא עמוק בארון ופתאום עושים לו אאוטינג (כמובן בפרופורציה. אני לא זמר מפורסם, והפורום הספציפי הואן לא עיתון "העיר" בימיו הטובים). הרגשתי באור הזרקורים. כאלו שמאירים עליך ומסנוורים. יותר כמו בחקירה של השב"כ, מאשר על הבמה.

החשיפה המוגברת הזו חידדה אצלי את המתח המתמיד שקיים עבורי  ואני מניח שעבור רבים אחרים בעצם כתיבת בלוג.  מדובר בחשיפה, שכן מלכתחילה בחרתי שלא להסתתר מאחורי כינוי או משהו מעורפל. מחד, החשיפה הזו לא תמיד קלה. אנשים שאתה לא מכיר, ואת רובם גם לעולם לא תכיר הופכים להיות שותפים לאותו חלק מהחיים שלך שאותו אתה חושף.  שותפים פאסיבים או אקטיביים (אלו שמגיבים) לצורת ההסתכלות והמחשבה שלך על דברים, מבלי שיש לך כל שליטה על זה מהרגע שפירסמת  את הגיגיך. ויחד עם זאת, וזה הצד השני, לחשיפה הזו יש גם תמורה. תמורה ראשונית, בעצם קבלת הפיד בק לדברים שאתה כותב, ותמורה שניתן להסתכל עליה כתמורה במעגל המשני וזו האפשרות – ולו הקטנה ביותר- לעזור. שכן אם אותה calya תצא מעודדת ולו במעט מ"ההגדה על ה-1 באפריל", דייני. 

במאמר מוסגר אני יכול לומר  שישנם עוד דברים רבים אחרים שהבלוג מספק, אבל זה לא המקום להיכנס אליהם, והאמת היא שאלמלא האינסידנט המקרי הזה, אולי גם לא הייתי נכנס לניתוח הנוכחי, שכן מדובר – באם תרצו- בחשיפה שמאחורי החשיפה.

אחרי חיתוכים נוספים התברר לזוגית שלי, שאותה אפרת12 היא בעצם הבת דודה שלה ועוד התברר שיש לה בלוג משלה. אולי עצם ההגעה אליה תוביל לחידוש הקשר שנפסק מעצמו ללא כל סיבה מיוחדת. אם יש דבר אחד שמעצבן אותי בכל הסיפור הזה , זו החירות שהיא נטלה לעצמה, לקשור באופן ישיר בין ההגדה על ה-1 באפריל , לבין החיים שלי ושל הזוגית. זה לא שאני מנסה לטשטש את הגבולות בכח. במקומות שאני ממש רוצה לעשות את זה, לא ניתן לזהות את הדמויות שעליהן אני כותב (למעט אולי מי שמשמשים כמושאי הכתיבה שיכולים לזהות את עצמם), אלא שאני חושב שזה בכלל לא משנה. עבור calya או כל קורא/ת אחר/ת זה ממש לא משנה אם מדובר בי ובזוגית או לחילופין בהנרי וג'ון שהרי מה שחשוב זה הסיפור עצמו ולאוו דווקא המקור לאותו סיפור. למה בכל זאת אנשים (כולל אנוכי) מתעקשים לחבר בין המקור לסיפור? כי זה הטבע האנושי, לחפש משהו מוכר. לחפש חום ואהבה. את זה – ועל כך הייתה עיקר הפתעתי- ניתן לקבל בכמויות באותו פורום תמיכה. פה, בינתיים אפשר להישאר עם הסיפורים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על באור הזרקורים הוירטואלי

  1. דניאלה הגיב:

    🙂 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s