יום כיפורים

הקדמה קצרה: את הסיפור הזה כתבתי לפני חמש שנים. רק הגענו לכרכור. לא היה לי אז בלוג. בדומה לסיפורים אחרים שנכתבו כמו "הברית" או "הצפרדע", עוד קודם שהיה לי בלוג ומצאו את עצמם משתלבים, הגיע זמנו של "יום כיפורים" לשזוף את האור.

יום כיפורים

החלטתי לצום, כחלק ממאמצי הדיאטה ומתוך רצון להתגבר על היצר ולענות את עצמך קצת על חטאי השנה שעברה וזו שעתידה לבוא.יום כיפור או לא יום כיפור, אתה צריך להיות די אידיוט כדי לחשוב שתצליח לא לחטוא בשנה הקרובה, שאחרת בשביל מה נמצא שם יום כיפורים הבא.רציתי לחוש את תחושת ההסתגפות המטהרת. אני מכור למירוק יסורי מצפון. במדרג ההנאות, הסקציה הזו נמצאת בצמוד לחטא עצמו. הכי נעימים הם יסורי המצפון עצמם. כמה שזה כואב, ככה זה נעים. העצב, היגון, ההכאה על חטא. קלאסי. אחר כך מגיע הוידוי, או ההמרה של הוידוי. לא לחינם, מגיעים הבלשים בכל סרטי הרצח להלוויה של הקורבן. הרוצח לא יכול להכיל את החטא, אז מגיע להשתתף בלוויה.זה חלק מהקטרזיס שלו. ההשתחררות מייסורי המצפון הנוראיים שחורכים את ליבו. כואב לו מידי.החלטתי לצום, אבל עד הסוף כמו מקצוען אמיתי, בלי מים, רק עם קטנות מידי פעם. לכאורה הקלה שעוד תתברר כאשליה, פטה מורגאנה, משענת קנה רצוץ.

הילה התעלתה על עצמה ותיקתקה תוך שעה ארוחת חג כמיטב המסורת האידישאית הניו- אייג'ית. מרק עם קנייעדלך עשוי מציר בשר. מרק של עשירים. היה גם סושי לילדות  וצלי בשר, נזיד חריף בטירוף. מאלו שמגבירים את הצמאון. במסגרת האדיקות ששמורה לאחותי בדרך כלל סיימנו את הארוחה שעה לפני הזמן התמוכנן לתחילת הצום, מה שהשאיר זמן לעוד כוס תה וסיגריה אחרונה לפני הצום. בשמונה עשרה עשרים וחמש, צחצחתי שיניים כדי להוציא את שיירי המזון, מתוך ידיעה שמחר בבוקר אני אתעורר עם הריח של המוות. אבל לא היה איכפת לי כי רציתי לצום. באופן חגיגיג משהו הודעתי לגדולה, לקטנה ולבינונית שהחג מתחיל והן מוזמנות למסע האופניים. טור דה כרכור.

הגדולה לא חיכתה לבינונית שמצידה חיכתה כבר יומיים שיום הכיפורים יגיע כדי שאפשר יהיה ליסוע באופניים עם הגדולה. האחת בת 11, השניה בת 4. הן חתול ועכבר רוב הזמן. פער דורי והבדל תהומי באישיות.המשכנו לחברים. היה חם, מאוד חם. שרב. מהימים שגורמים לך לההתגעגע לסיני. לרוח החמה שמלטפת אותך בדיוק אחרי שגמרת להיטהר במקלחות המאולתרות. הגוף מריח, העור חלק, ונעים לך בגוף. השיער המריח של הבחורות אחרי המקלחת יכול להרוג אותי. מזכיר לי תמיד את הצבא או את היאחזות הנח"ל בסיני. את כל הדליות האלו והרינות שפסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות. איזו מילה זו קזוארינה. כמה מצלול יש בה וכמה צל היא עושה.

יעל אמרה שהיא צמה, אבל שותה. היא גם אוהבת את הסיגוף. אני אמרתי בגאווה שאני לא שותה ולא הפסקתי להסתכל על הקומקום עם התה. עזים הם ייסורי הגוף אך עוד יותר סוערת הנשמה. כולה ארבע שעות לא שתיתי והרגשתי כמו הלך שחזר מחמישה ימים במדבר. בערוץ 8 יש את כל הסיפורים על אלו שחצו את הקוטב בשמונים יום ונאלצו לאכול בסוף את הכלבים הנאמנים שלהם. ככה הרגשתי. לא שתיתי את התה. יכולתי לדמיין את הטעם שלו. עישנו ביחד עוד שתי סיגריות והגרון שלי הרגיש כמו ניר זכוכית מהצד של הזכוכית.

התחלנו לחזור הביתה. הבינונית נזכרה שהיא צמאה כבר אחרי חמישים מטר כשחיכתה לנו דרך של קילומטר עד הבית. חם כבר אמרנו. קשה היה להסביר לה שאנשים צמים ביום כיפור ושאין בשום מקום מים או קיוסק. "אני רוצה לשתות", היא אמרה בקול הטרונייתי והמעצבן שהיא סיגלה לעצמה. המשכנו, הדרך נראתה ארוכה וכל פסיעה הזכירה לי שאני צמא לא פחות ממנה, שגרוני ניחר  ושאני צם. זאת אומרת שגם כאשר נגיע למים הקרים שפיכו באלפים הצרפתים וששוכבים אצלי עכשיו במקרר, אני עדיין לא אוכל לשתות אותם כי החלטתי שאני מתגבר על היצר, מסתגף ולא נותן לשום דבר לשבור אותי. לקראת הסוף, כשכבר ראינו את הבית בתום האודיסיאה הקטנה שלנו ונשארו לנו עוד מאתיים מטר, נגמר לה הכוח והיא לא רצתה ליסוע יותר. הדבר היחיד שמניע ילדים במצב כזה הוא סיפור שמשכיח מהם את הסיטואציה בה הם נמצאים. היסח דעת קוראים לזה. פעולת הסחה פשוטה. הזכרתי לה את היום ההוא ביוון שבו עזבנו את סיקינוס והגענו לסנטוריני  והסתובבנו, רעבים, עייפים ומותשים במשך שלוש שעות כדי למצוא מקום להניח את הראש ולישון. מצאנו את המקום. הוא עלה מאה וחמישים דולר ללילה, אבל כבר לא היה איכפת לנו. לי, לפחות. הילה המשיכה לבכות את המחיר . היו לה סיבות טובות. היא לא הצליחה להירדם כי עקצו אותה יתושים כל הלילה למרות ששילמנו מאה וחמישים דולר. בכל מקרה, אחרי כל היום הארוך ההוא, ואחרי שבועיים שבהם התקלחנו בסיקינוס אצל סיגאלאס במי ים והתנגבנו עם מגבות מטבח שהקמצן טרח לנפק לנו, ירדנו כל החמישייה למסעדת זורבה כדי לאכול את אחת מארוחות הבשרים הכי טובות שאכלנו בחיים. הילדות היו יפות בטירוף. כולנו היינו עייפים ויפים וזה די התקרב לחלום שלי שקרם עור וגידים בבנגקוק, כשעוד הייתי רווק וראיתי משפחה צועדת במין גאווה עם גו זקוף וידעתי שככה אני רוצה להיראות. . סיפרתי לילדה שלי, איך האיטלקייה שישבה במסעדה עם העור השזוף והחוטיני מעור שהציץ דרך החצאית אמרה כל הזמן "קֶה בֶּלָה", וכל הסיפור גרם לה לשכוח את הדרך שנותרה, ולהגיע הביתה עם עוד ביטוי שיישאר איתה לאורך כל החיים. בדיוק כמו שאני שמרתי לי את "קה  בלה רגאצה", שאבא שלי היה אומר לאחותי. רק אחרי שראיתי קצת סרטים של פליני הבנתי שרגאצה זו בחורה, אבל הביטוי כבר הלך איתי.

הגענו הביתה, ואני כמו קדוש, מזגתי להילה ולבנות הקטנות מים קרים כמו קרח. הגדולה חתכה עוד קודם. הזהרתי אותן שלמים יהיה טעם של גן עדן ואז הבינונית שאלה מה זה גן עדן. אמרתי לה שזה מקום שנמצא בתנ"ך והיא שאלה אותי אם יש לי את הספר. אמרתי לה שכן, אבל היא החליטה שהיא מעדיפה בסופו של דבר, ספר של הדרדסים לפני השינה. אחרי שהם נרגעו מהצמא, הילה הופיעה עם מנגו בצבע כתום בוהק, חתוך לחתיכות. "אנחנו נאהב אותך גם אם לא תצום", היא אמרה. "אני רוצה להתגבר על היצר", אמרתי, מרגיש איך קווי ההגנה שלי נסדקים למראה המנגו. "אז לפחות תשתה", היא אמרה, "ממילא לא בריא לא לשתות ויהיה לך כאב ראש". שתיתי. בז'לוק אחד. למים היה טעם של גן עדן. חומת ברלין נפלה. עברתי למנגו. היה לו טעם של פרי עץ הדעת ואני יכול להגיד בבודאות שהעיניים שלי בהחלט נפקחו באותו רגע לראות כמה זה אידיוטי לצום כשאין ממש סיבה אמיתית. אמרתי לעצמי שעוד יהיו מספיק הזדמנויות להסתגף. עברתי למטבח, טחנתי שתי עוגיות סומסום כחלק מהמאנצ'יז, עברתי לסיר השעועית הירוקה ברוטב עגבניות, המשכתי למעדן, קינחתי בצלי בשר ונרגעתי רק אחרי עוד שני אפרסקים. החלטתי שביום כיפור הזה אני אוכל טוב ונהנה. את ייסורי המצפון אני משאיר לדברים הרציניים באמת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על יום כיפורים

  1. shin הגיב:

    זה יופי של סיפור. הפיסקה האחרונה, ממש בסוף, הצחיקה אותי מאוד מאוד.
    השנה אני מתכוון לצום. מעניין איך זה ייגמר (אולי כמו הסיפור שלך. אולי אחרת).

  2. eyalkagan הגיב:

    תודה שין. לא משנה איך זה ייגמר, אני מאחל לך הנאה בכל אחת מהדרכים שתבחר.

  3. דניאלה הגיב:

    משעשע מאוד איך שהחלטות משנות כיוון, ….
    מסכימה לחלוטין עם ההחלטה לא לבזבז את ייסורי המצפון על כיפור….:mrgreen:

  4. ג'ונס הגיב:

    נקרענו מצחוק
    😆😆

  5. Miss v הגיב:

    כפרות, האדיקות עבדה גם הפעם. יש לי בית וחבר והולך להיות לי בית קפה.
    התפילות שלי נענות ואני נהנית להתענות.

  6. רונית הגיב:

    קרעת אותי. ביחוד בבז'לוק מים. אתה פשוט ברנש מדויק.
    ואני ראיתי ביום כיפור הזה פעמיים את צ'רלי והשוקולדה וכל הזמן התענתי בניסיון לזכור את מי הילד הזה מזכיר לי, עד שבסוף הבנתי שאת עמנואל.

  7. eyalkagan הגיב:

    תודה. אני מודה לכולכם. זה מעשיר אותי לדעת שאנשים צוחקים ממה שאני כותב. ניכר בכולכם שנהניתם להתענות, מי בצום ובמי בממלכת השוקולדה.

  8. רונית הגיב:

    זה לא עינוי הסרט הזה, אם כי יש בו מוטיבים סדיסטיים.

  9. eyalkagan הגיב:

    הסרט הזה הוא הנאה צרופה. אני מניח שמי שצם ביום כיפור עשוי להתענות כשהוא רואה את זה, וכן אין ספק שיש בו כמה מוטיבים סאדיסטיים -חינוכיים. עשיתי שימוש בפועל "התענה", משוםש את עשית בו שימוש כמו גם מיס V.

    בלי כל קשר ואולי בעצם עם קשר, הילד צ'ראלי שיחק עם ג'וני דפ בסרט מופלא אחר על היוצר של פיטר פן, ג'יימס מתיו ברי, שנקרא "למצוא את ארץ לעולם לא". ג'וני דפ ההורס התלהב כל כך ממשחקו של הילד פרדי היימור ושכנע את הבמאי טים ברטון ללהלק אותו לצ'ארלי בממלכת השוקולדה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s