יאסו

אחותי התקשרה אלי הבוקר (חמישי) להגיד מזל טוב באיחור של יום. לא נטרתי לה לינה על זה. "הייתי עסוקה אתמול ולא רציתי להגיד לך סתם מזל טוב על הדרך", היא אומרת לי , "חשבתי שהיום זה יום יותר טוב. בן כמה אתה anyway" ? היא שואלת אותי. אני יושב במשרד, על האינטרנט, מתעדכן. ישראל סגל מת. זה עצוב. "ארבעים וְשתיים", אני אומר. "למען האמת, אם לדייק אז ארבעים וּשתיים", אני מדגיש את השורוק, נאמן לכללי הספירה שלימדו איתנו אולי בכיתה ד' והולכים איתי עד היום." נשמע לי אחלה גיל", היא אומרת. " לפי האנתרופוסופים, אני מסיים מחזור של 7 שנים. 6 תקופות של 7 שנים כל אחת  ומתחיל חדשה". אני מחפש איזשוהי סימבוליות בגיל הזה. זה בעצם היום הראשון שאני מרגיש קצת יותר טוב." אני תמיד חולה ביום הולדת שלי, ובאזכרה של אבא", אני אומר לה. "אשכרה", היא עונה. פעם בכמה זמן, יש לנו את השיחות האלו . המעגליות. אנחנו חולקים בינינו הרבה אהבות. אחת מהן היא יוון. שעה לפני  שיחת הטלפון ,סיימתי לקרוא את "מידלסקס" של ג'פרי יואנידיס, ואני נמצא תחת ההשפעה של הספר. המחלה , כמו מחלה טובה גרמה לי להיות חלש פיזית וחזק מנטלית. סוג של יכולת לראות דברים בצורה אחרת. אין לך הרבה  אנרגיה ולכן היא מרוכזת. אחותי ערה לזה."אז מה אתה יותר לייט עכשיו"?, היא שואלת. "אני יותר אינלייטד", אני עונה. שנינו צוחקים.  השיחה שלנו מקפצת. מדלגת. אני  מספר לה על יואנידיס והיא מספרת לי על מישל וולבק, סופר צרפתי "שאני חייב לקרוא". אנחנו מדברים על פול אוסטר ועל דון דלילו, ועל הרצון לקרוא ספרים בשפת המקור. זו עוד אהבה משותפת. הספרים והסופרים. אני מספר לה שטליה הביאה לי את קורות הציפור המכנית של מוראקאמי. זו בדיחה פנימית. כבר חצי שנה שאני מחפש את הספר. מי שהביאה לי אותו במתנה הייתה אחותי. אחרי זה הוא נעלם לי. שאלתי את טליה, את רות, את עודי, את שירה, את כל מי שיכול היה לשאול את הספר. הוא לא היה אצל אף אחד. שאלתי כמובן את אחותי שידועה בזו שהיא מקבלת ממני ספרים ומעבירה אותם הלאה והיא כמובן הכחישה נמרצות שהוא אצלה. לפני כמה ימים, אני מקבל ממנה אס.אם.אס "נמצאה הציפור המיכנית. ציף ציף…". אני מרים טלפון. מסתבר שהיא נסעה לברלין יחד עם ענבל שהחזירה אותה עכשיו. טו לייט. יש לי עכשיו שניים. "אז אני יכולה להשאיר אותה אצלי עכשיו"?, היא שואלת אותי, "כן, עשתה את כל הסיבוב רק בשביל להגיע אלייך בסוף". אננחו צוחקים.

"אתה חייב לשמוע", היא אומרת לי, "ראיתי בחנות ספרים, את מסעותי עם צ'ארלי של ג'ון סטיינבק , אבל לא היה לי לב להוציא את ה-64 שקלים ולקנות אותו". אני אוהב את סטיינבק. אני חושב ש"ענבי זעם" הוא אחד מהספרים הכי טובים שנכתבו. סטיינבק תמיד אהב את האנשים הפשוטים. בגיל חמישים ושמונה הוא יצא למסע באמריקה. למרות שהוא כבר היה סופר מוכר ובעל שם. האנשים ברחוב לא הכירו אותו מה שאיפשר לו לראות את אמריקה על באמת, כמו שהוא תמיד ראה אותה בעצם. "זה בעצם המסע  שהוא רצה לעשות מאז שהוא היה ילד", היא מספרת לי, "רק שאף פעם זה לא התאפשר לו, אז הוא יוצא בתור  איש מבוגר. בקיצור, אני מגיעה הביתה, לפורקת את אחד הארגזים האחרונים שנשארו לי ומה אני מוצאת שם. אני מוצאת את הספר באנגלית. צהוב מיושן".  חיכה לך. אני אומר לה.

"אפרופו מסע", אני אומר לה, "אתמול בערב, ראיתי בערוץ 1 תוכנית של שמעון פרנס שאירח את ירון אנוש, שהוא שדרן רדין או משהו כזה. הם ישבו על הגג של הגלריה של הוראס ריכטר ביפו . ממול הים של יפו. היה חם. שניהם היו לבושים בשחור והזיעו. בקיצור, שניהם הסבירו למה הם אוהבים את יוון ושילבו בתוך זה שירים שהם אוהבים. "נו", היא אומרת. "מסתבר שירון אנוש, בתור ילד, אהב להרים כל אבן שהוא ראה ולאסוף נחשים, ואז הוא קרא על ילד דומה לו שעשה את את אותו דבר ביוון, בקורפו. "משפחתי וחיות אחרות", היא קופצת. "נכון", אני אומר וממשיך, "בעקבות הספר הזה תמיד היה לו חלום להגיע ליוון ואז הוא הגשים אותו, הוא נסע לקורפו והתיישב שם. מה שכן בהתחלה היה לו קשה עם המוזיקה היוונית, והוא פשוט היה יוצא החוצה באמצע ההופעה. אחרי זה הוא התאהב".

" אבל אני לא הרגשתי ככה", אני מממשיך במונולוג שלי, יודע שהיא מקשיבה, "מהרגע הראשון שהגעתי ליוון, הרגשתי בבית. אהבתי את המוזיקה, את האוכל, את האנשים, את הים שהוא אמנם הים התיכון, אבל משום מה המים שם תמיד זוהרים". "גם אני" היא אומרת. היא מבינה על מה אני מדבר. אני אמנם הייתי החלוץ, כשהגעתי לסנטוריני לפני 25 שנה, אבל היא הספיקה לאורך השנים לעקוף אותי. אם לי יצא להיות חמש פעמים ביוון יחד עם הפעם המיתולוגית ההיא , היא הייתה שם 10 פעמים . בשנים האחרונות כמעט כל קיץ, כל הקיץ. אני מזכיר לה את הבית המדהים ההוא בחיוס, על צלע ההר, שפינטזנו מה היינו עושים בו אם הוא היה שלנו. היא נזכרת בליקורגה , שרצה לבנות איתה בר באיוס, ונסע לחכות לה בפריס.  היא לא הגיעה. אני נזכר ביורגוס , שחגג איתי ועם תמר, על החוף בפריסה ביץ', יום הולדת 18. שנה אחרי זה כבר הייתי בצידון, חוגג יום הולדת 19 עם יין פטישים ופטור מהשמירה. יוון של סאקיס וננה שכבר לא איתנו, של מיקיס תיאודורקיס בבריכת הסולטן , אמנם לא בשיאו אבל עדיין אריה, של חאריס אלכסיו בקיסריה עם אמא ועוד  3,000 איש . של דיוניסיס סאבופולוס שקניתי את הדיסק שלו בסנטוריני לפני כמה שנים ואחרי זה ראיתי אותו  במקרה ב-2 בלילה , בשידור חוזר של טקס הסיום של האולימפיאדה  מופיע לפני 80,000 איש ששואגים איתו את  השיר הכי אהוב עלי, של קוסטאס מורסלאס ולואיס שלו, גיבור "שיער צבוע אדום" שאחותי קראה באמורגוס ולא יכלה שלא לחשוב עלי ולהביא לי אותו, של קאזאנצידיס ויאניס ציצריס, של קאזאנצאקיס וזורבה שלו. יוון של אוזו מטקסה, תמנונים בחומץ, טזאציקי, פטה ודולמטס. יוון של סופלאקי – 6 חתיכות לאחותי שתמיד מגזימה- ושל המוסקה הכי טובה בעולם, שלא השתנתה ב-30 השנה האחרונות ונמצאת ממש מעבר לסיבוב של רחוב פרגמנון בנאה- סמירנה.

"הוא סיפר שכל פעם שהוא לא מוצא את עצמו ונמאס לו מהכל. הוא עולה על מטוס לאתונה, משם הוא יורד לפיראוס לרציף 8 א' , ששם עומדות כל המעבורות, ואז הוא עולה על המעבורות הראשונה שמגיעה  בלי לדעת לאן היא נוסעת. נוסע ולא אכפת לו לאן", אני ממשיך לספר לה על התוכנית. "ואז פרנס אומר לו, אני מפחד מנפילות  וירון אנוש אומר לו.." שאין נפילות", היא קוטעת אותי באמצע המשפט. "נכון", אני אומר. "זה ברור, כי אי אפשר ליפול", היא אומרת, "כי לאן שלא תגיע זו יוון". אני אומר לה שהקטע הזה שאני והילה ראינו ביחד, עשה לנו משהו. " יאללה סעו", היא אומרת, "אני אשמור על הילדות". " הילה רוצה ליסוע בחורף, זה משהו שהולך איתה כבר הרבה זמן, להיות על אי יווני בחורף", אני אומר לה , "עם הגלים, עם כל האפור, עם סוודר גולף לבן, כשבחוץ יש סערה". אני חושב שיכול היה להיות נחמד לקחת חדר ביוון לאיזה חודשיים ולכתוב. "אתה צריך לקחת לפ-טופ, לשכור לך חדר ולכתוב", אומרת לי אחותי וקוראת את המחשבות שלי, "אין מה לעשות. צריכים לבחור בסוף, הכתיבה או המשפחה". " אפשר גם וגם", אני אומר,  "לא חייבים או- או". אנחננו מסיימים את השיחה. קובעים להיפגש.

בערב, אני מגיע הביתה. השארתי את הסלולארי בבית. אני בודק ומוצא הודעה . " סע לקיסריה לשמוע  את דאלארס". אחותי. אני תופס את הראש. דלאראס בקיסריה היה מתיישב לי בדיוק במקום. מאוחר מידי. ההודעה מ-7 בערב, עכשיו כבר עשר וחצי. אני מתיישב ליד המחשב, פותח את רדיו יאסו וכותב את הפוסט הזה לצלילי הרבטיקו. אראפּימוּ הֳלַאס.