זמן עבר

דבר גורר דבר. אני לא יכול להצביע על הנקודה שבה החל המסע שלי אל נבכי העבר. אולי זה יום  ההולדת שלי או יותר נכון תקופת בין שני ימי ההולדת שתמיד מחזירה אותי אחורה.  צריך להבין שהיום הרשמי הוא ערב ראש השנה וזה התאריך על פי הלוח העברי. ניכסתי לי את התאריך המשמעותי בצדק, פשוט בגלל שזה היום שבו נולדתי. חגיגי, מלווה בתחושה של התחדשות ולפעמים בדיוק ההיפך, בתחושה של מלנכוליה. גם בגלל שזה יום הולדת וגם בגלל שכבר סתיו שתמיד מביא איתו שמץ של עצבות. בהמשך, אם התאריכים לא משתלבים- מה שקורה אחת ל-19 שנה- אני חוגג גם את על פי התאריך הלועזי, וכך יוצא שמדובר בתקופה . פרק זמן שבהחלט מתאים לשטף של נוסטלגיה ולחשבון נפש . איפה הייתי ואיפה אהיה. כן, יש גם את הכאן והעכשיו. אבל עם זה אני מתעסק בחיי היום יום. 

בעצם הכל התחיל מהעכברים שכרסמו איזה לילה את המגירה שבה נמצאים  בין היתר גם המכתבים ששלחה לי ה-אקס המיתולוגית כשהיא הייתה בארצות הברית ואני הייתי עדיין תקוע בצבא. נקרא לה ת'. אחרי שלש וחצי שנות חברות שהתחילה בגיל 17 בתיכון- והביאה איתה את הגילויים החדשים והנפלאים שיכולים להיווצר במפגש בוסרי ותמים של בן ובת שעוד לא למדו דבר ומוכנים להכל- היא סיימה את הצבא ונסעה לה לחו"ל. הקשר נמשך במכתבים. במקביל, במהלך תקופת בין  שתי השמשות האחרונה  – שהרי מהי מפת הלידה אם לא צילום המצב הכוכבי ברגע הכניסה שלך לעולם- הסתובב לי הבאז של יוון בראש. טיול ראשון בחיים לחו"ל, רגע לפני הצבא של ת' וחצי שנה לפני הצבא שלי. אוגוסט 83.  זכרתי שיש  איפשהו תמונות שלי ושל ת' ערומים ומאושרים בחוף הנודיסטים של פריסה ביץ' , באי סנטוריני , כשחמורים עוד הילכו בו במעלה ההר מהנמל  לעיר הבירה, חַנִיה.  בכל מקרה, רציתי לראות את התמונות. רציתי לראות שוב את העולם כפי שהוא ניבט אלי מעיניו של מישהו שהוא בן 18 שיוצא בפעם הראשונה אל העולם הגדול.  ורציתי לראות אותי. היה בי געגוע עז לאייל של אז. 

 ישבתי  במשרד.  שמתי לי את  מוסטאקי  שהוא סיפור בפני עצמו שנכתב כבר, והתחלתי לקרוא.  מילות אהבה, מילות תוכחה,  אינפורמציות, ניתוחים של הווה ושל בדיעבד, מחשבות לגבי העתיד, ובעיקר ניסיון לגשר על אלפי מיילים בלי סלולר  ובלי טלפונים זמינים. מסעה של ת' – פעם ראשונה בלי אייל ויחד עם רונית- ותקיעותו של אייל  על הציר שנע בין רמת הגולן בצפון ומצפה רמון בדרום.  היא  בחווה על יד וושינגטון ואני באוהלי 12 על יד אלרום. היא בטיולים לניו יורק ובולטימור ואני כובש לי עוד פסגות מאובקות בצפון הרמה. היא בדרך למערב , דרך סנטה פה  ואריזונה, ואני בקסרקטין הבטון של מצפה רמון נאבק להיחלץ מהמלתעות הסוגרות של הצבא שעשויות לקפד לי את השחרור המיוחל ולעכב אותו בעוד שנה. מתגעגעת ולא מתגעגעת, מתקרבת ומתרחקת  אוהבת עד כלות , ואלוהים הוא העד שלה  אבל מתקשה לעטוף את זה  במילים הנכונות. סוג של תעתוע, חד צדדי יש לומר, כי לא עמדו לפני מכתבי שלי, רק  תגובות הנגד המילוליות.  התקשרתי לכתומה , חברת ילדות של ת' וחלק מהריבוע הבלתי נשכח של אותם ימים.הכתומה ובילי – שעדיין ביחד- ואני ות'. ביקשתי את הנייד. הכתומה , בילי ות'  עדיין בקשר. בעצם כולנו בסוג של קשר. ת' לא ענתה לי בנייד. המשכתי לקרוא, מחפש את המכתב  שבו היא מספרת לי בנון שאלנט שהיא  הייתה עם מישהו בניו יורק. התחרמנות ראשונה בלי אייל. זכרתי היטב את עוצמת הכאב שפילחה אותי אי שם בחדר 250  בבית הספר להדרכה מס' 1 של צה"ל, בחודש נובמבר 1985. לא מצאתי את המכתב. כן מצאתי את התמונות. לא האמנתי למראה עיני. על חוף האבנים השחורות של פריסה  ששורפות כל כך בשעות הצהריים, עד שאי אפשר ללכת עליהן, ישובים להם נער ונערה. היא בלונדינית והוא מתולתל. לו יש זקן של כמה ימים . שניהם רזים –  הוא אפילו יותר-   ערומים ושזופים. מצד ימין שלהם יש ים כחול איזמרגדי וברקע נראים ההרים. זהו. 24 שנים נעלמו במחי יד. הכל צף. הנעורים,  תחושת החירות,  הביחד- נס שהיה מנת חלקנו. רציתי לחלוק את זה עם מישהו. את  הביחד הזה . את  איך שזה היה פעם. 

  הטלפון צלצל. ת'  חזרה אלי. "מגיע לך מזל טוב", היא אומרת לי. נכון. אני מתחיל לספר לה  על זה  שאני במסע נוסטלגי, על המכתבים, על יום ההולדת שחגגנו לי יחד עם יורגוס על החוף. "וואו" היא אומרת לי , "כל כך הרבה זמן ניסיתי להיזכר בשם שלו. הוא לימד אותנו מה זה אַנַרֲכִיסְטָה". אני מספר לה שכבר כמה זמן אני רוצה להתקשר אליה, כדי לבקש ממנה את התמונות, ולפני שאני מספיק לספר לה שמצאתי אותן, היא אומרת "אולי תבוא אלי". מתאים לי. היא ברמת אביב , אחרי פגישה עם חברה, שהייתה איתה בצבא וגם חלק מהטיול שלה ללונדון ואמריקה, שבו אני נמצא תוך כדי קריאת המכתבים. אני אומר לה שתסמס  לי כשהיא מגיעה הביתה. עניין של 20 דקות מכרכור. עוד כמה פרטים חסרים כדי להשלים את התמונה. הזוגית באותו יום היא בלתי זוגית בעליל. אשת חיקי הנצחית , ירוקת העין ועזת המבט כועסת עלי. יש לה סיבות טובות משלה. ה-אקס היא סוף סוף גם אקסית מבעלה, אחרי 19 שנים.  בגיוק כמספר השנים שבהן הייתי השם שאסור להזכיר אותו. לא שעל זה נסבו כל השיחות ,  וסביב זה התמקדו חיי הנישואין של ת', אבל כשזה הגיע לפרט השולי הזה, זו הייתה ההתייחסות. אגב, לחתונה שלה  לא הגעתי. היינו אז ביוון. אני, הסיסטר והמאמא שלי.  ועוד כמה אנשים.  באיוס.  לחתונה של הכתומה ובילי שהייתה בדיוק חמישה ימים מאוחר יותר , הגענו. שזופים ועם בקבוק וויסקי של 5 ליטר. אחת החתונות הכי טובות שהייתי בחיים שלי. מרוב התרגשות חירבנתי 4 פעמים לפני. היו לי נסיבות מקלות. הוא היה החבר הכי טוב שלי ועוד לא היינו מתורגלים בחתונות. וחוצמזה ידעתי שאני אצטרך לפגוש את ת' כשהיא כבר אשת איש. 

"אני אהיה בבית ב-10.30". אני מתארגן.  לוקח את "שיער צבוע אדום" של קוסטאס מורסלס, כדי  להשאיר לה אותו, שתקרא על לואיס, שהוא מעין זורבה אבל מודרני. הוא מזכיר לי אותי, אבל זה יותר מורכב ולא בא לי להרוס לכם. לוקח גם את הסיפור על מוסטאקי, שהוא שלי , כדי שתקרא אותו. גם את הדיסק שלו שקניתי בהופעה בפתח תקווה- בה הייתי עם הסיסטר ומאמא-  ושעליו הוא כתב בצרפתית, Pour Eyal.  וחתם.  וכמובן לא שוכח את המכתבים והתמונות. אני בולע את הדרך החשוכה. המחשבות חורכות לי את המוח. עבר , הווה ועתיד מחליפים אחד את השני. ריחות, טעמים, תמונות. צחוק ודמע. פגישות ופרידות. שמות. לוויות. חתונות. הכל נע בסרט רץ. אני לוקח את הסיבוב  המסוכן שליד מגל בזהירות. יותר מידי תאונות בזמן האחרון. כמה דקות אחרי זה אני כבר בפתח המושב. בפעם האחרונה שיצאתי  משם ב-3 בבוקר, השומרים שאלו אותי ברוב חוצפתם אם הייתי אצל ת'. נציגים מטעם עצמם לשמירת תומתם של אזרחיות המושב בעת שבעליהם שוהים בחו"ל לרגל עסקיהם.  לא חשבתי שאירע איזה מקרה שיצדיק את החקירה אז שלחתי אותם לקרוא את מגילת זכויות הפרט. אני תוהה איך אני אצא משם הלילה ובאיזו שעה. מישהו פותח את השער  מבפנים, חוסך לי את הטלפון, משאיר לי את אלמנט ההפתעה כמו שאני אוהב. 

 מגיע, מחנה. ת' על הטלפון, נסערת. אחות של חברה שלה נהרגה על כביש הערבה בתאונה מחרידה  שהרסה שתי משפחות. היא כועסת על עצמה שהיא לא ענתה לטלפון שחיפש אותה. הייתה בטוחה שמדובר בעוד משהו שגרתי. זה ממתן במעט את הפגישה המחודשת שלנו. "אני נוראית", היא שבה וממלמלת בזמן שהיא מנסה להשיג את האחות. אני אומר לה שזה כבר לא משנה, ושיהיה לה זמן מחר. ממילא עדיין לא הייתה ההלוויה. הקטנה שלה לא בבית, הגדולה בת ה-14 מסתכלת עלי בחשדנות עם ניצוצות של עוינות. אני מייחס את זה לגיל ההתבגרות שלה. "היא כל הזמן אומרת לי שטוב שלא התחתנו", צוחקת אלי ה-אקסית. "כנראה שהיא צודקת", אני אומר  בפטרוניות שלא נעלם ממנה שמץ של סרקאזם, "היא בטוח יודעת על מה היא מדברת".  למען האמת אני מופתע  מכך שהשם שלי בכלל עלה בשיחות של אמא-בת. אולי גם קצת מוחמא. ת' נרגעת לאיטה.  אני מנצל את  הזמן להתרשם מהתמונות על  המקרר.  מהרהיטים האפריקאיים, מהסלון המסודר, מהספרים הנכונים שעל השולחן. ג'ק דניאלס בשבילי. סיגריות בשבילה. הגדולה הולכת לראות סרט וגם להראות את הסווטשירט החדש שהיא רכשה בבילבונג. סוף סוף, אנחנו יכולים לשבת ולהיפגש. 

 היא מתחילה. יש לה מישהו בן 29. היא משתחררת לאט לאט. אחרי 19 שנות,  עם  זכר דומיננטי היא מרשה לעצמה לחזור  לעצמה. לא הכל ברור לה. עם האקס שלה הגבולות קצת מטושטשים. הוא נוכח- נפקד. לפעמים הוא רוצה להיות יותר נוכח. תלוי במצב הנשים שלו שמסתבר שהיו נוכחות ונפקדות לאורך שנות נישואיה. הוא לא יודע על המאהב הצעיר, גם הילדות לא. היא נהנית מהתחושה , כמו אסיר שמנסה להתרגל לחופש שלו, ולא יודע  לגמרי מה מותר והאם אסור. אני אומר לה, שזו פעם ראשונה שאני בא לפגוש אותה ללא תחושת הפרנויה שליוותה אותי במפגשים הספורים שהיו לנו לאורך השנים.  היא מבינה על מה אני מדבר. איכשהו אנחנו מגיעים לאבא שלי. היא היתה שם כשהוא נפח את נשימותיו האחרונות. יש רק שלושה אנשים שהיו שם. היא , הסיסטר ומאמא. אני חוקר אותה. היא נענית ומספרת. אנחנו קשורים. זה בדיוק המקום שאליו רציתי להגיע. אל מישהי שמכירה אותי משם. מהחיים הקודמים שלי. אנחנו נזכרים ביום הולדת 17. זה היה על הים. תחילת החברות. ערב ראש השנה. קנתה לי את שר הטבעות. כל הלילה הייתי עם החברה הכי טובה שלה. "זה הגורל שלי", היא אומרת ," לא התחתנתי איתך וקיבלתי מישהו בדיוק כמוך". אני מוחה.  אני גבר של אישה אחת. יש לי קבלות. מזכיר לה שגם היא לא בדיוק הטיפוס הכי נאמן בעולם. עולים שמות של חברים. את ג'ים היא פגשה לאחרונה בים. גם הוא נפרד מאישתו. היא פגשה אותו רגע לפני. רגע לפני השיחה עם הילדים או כפי שהיא מגדירה את זה "כל הבלה הבלה שאתה מוכר להם ובעצמך לא מאמין לזה, על זה שאבא ואמא תמיד יאהבו אותם, וישארו חברים". רגע לפני שהחיים שלהם כבר לא יחזרו להיות לעולם אותו דבר.  אני מזכיר לה  את המשיכה הבלתי מוסברת שלה דווקא לחברים שלי. כמה ימים מאוחר יותר , במסגרת המשך הצלילה לחור הכחול של עברי אני אמצא פתק מאחד  האינטליגנטיים שבהם "כוגן, יה זרג זקוף, כבר עברו מספיק חודשים מאז שהתראיתי עם האקס שלך כדי שתוכל להיות רגוע ולהרים טלפון" על החתום י' שהספיק  להיות גם  עם הסיסטר שלי כמה שנים מאוחר יותר. אני חלקתי איתם את  השק שינה והם חלקו איתי את האקסית שלי ואת אחותי. אני לא בטוח שהם היו כל כך טובים במיטה אבל לפחות הם היו אינטליגנטים.

 יום הולדת 18. זו התחנה הבאה. חוף הים . אני היא ויורגוס חולקים בקבוק יין. יורגוס בן 26. לומד כבר 8 שנים לתואר ראשון. בין מאי לאוקטובר הוא באיים. זו הדרך שלו להתחמק מהצבא היווני. מחכה לגיל 29 ואז ישוחרר סופית. פיאות לחיים. יוונית מתגלגלת. אנרכיסטה. אחד מיני רבים שחברו לחוף ההוא. צוענים, גרמנים, יוונים ואנחנו א' ות' הישראליטוס. הצעירים והמאושרים שבחבורה. זה מדהים לראות איך אנחנו משלימים אחד את הזיכרונות של השני. היא לא זכרה את השם של יורגו אבל שנינו זכרנו איך היא נתקעה בבר בשירותים ואני הייתי בטוח שהיא כבר עושה את זה עם מישהו.  זה היה הברמן שחשב שהיא אישה  מפגרת שלא יודעת לפתוח דלתות, והוא לעומתה יעשה את זה בשניה.  כמובן שהוא נעל את שניהם., בזמן שאני הייתי באמצע משחק שש –בש עם השותף שלו  בערב שבו הקוביות מכושפות לך ביד.  אף אחד לא שם לב לחסרונו של הברמן מהסיבה הפשוטה שסגרו את הבר במיוחד בשבילנו, יום לפי שעזבנו את סנטוריני.  "אז עוד לא הזדיינו בשירותים", היא אומרת ואנחנו צוחקים.  זכרנו  ביחד גם את ניקוס  והמשאית שלו , שהגיע באמצע הלילה לתא שלנו ובדיעבד גם שלו – שהיה לגברים בלבד –  ולא עשה עניין מזה שאנחנו שם ואחרי זה עוד הוביל אותנו בטרמפ מברינדיזי לפירנצה.  וגם את יניב אסולין אח של ירדנה ,  שהופיע פתאום בדיוק ברגע שהגענו לפירנצה, מאובקים מהדרך  והוא לעומת זאת  חמוש בפצצה עם עיניים ירוקות ובמעיל עור. שנים אחרי זה הוא ייהרג בתאונת אופנוע בלוס אנג'לס , משאיר אחריו אמא ואחות ירוקות עיניים ושבורות לב. הוא אמר לנו שאין סיכוי שנמצא חדר, וכדאי שנישן בתחנת רכבת עד הבוקר. זה מה שעשינו, שם, ואחרי זה גם ברומא ולימים גם בפורט אוטורוטי בניו יורק. ככה הרווחנו את טוד, שחלק את המדרכה איתנו עד שהקרביניירי העירו אותנו בעדינות ב-6 ושלחו אותנו לשתות קפה. טוד שעוד ימלא את חלקו בסיפור חיי בצורה מפתיעה אבל בשלב הזה נעזוב אותו.

   "תשמעי, אני אומר לת' , בתוך רצף הזיכרונות שפורץ מאיתנו כמו אשד, "את זוכרת שהתחלתי לספר לך שאני מחפש תמונות  מהטיול שלנו , אז זהו שמצאתי אותן". אני הולך לאוטו להביא אותן, יחד עם המכתבים שהיא שלחה. אני מראה לה אותן. היא לא מאמינה. "וואו תראה אותך, אי אפשר היה לא לאהוב אותך". אנחנו זורמים לנו במחול המילים. חלק מהדברים היא משלימה, למרות שאני נחשב בין שנינו כאבי הזיכרון הקולקטיבי.  בין לבין היא עונה לאס.אמ.אסים מ"התינוק" כפי שהיא מגדירה אותו. סטלן, תפרן, חסר בית משלו, לא ממש אינטלקטואל, אך רזה וצעיר. זה בערך התמונה שאני קולט ממה שת' מציירת לי. ממש כמו בסרט מונטנגרו של מקבייב, אני אומר לה, שם הגיבורה העשירה והבורגנית עושה את זה עם בן מיעוטים יוגוסלבי שלוקח אותה לפסגות של אושר ושיאים של מיניות בלתי מרוסנת. זה נגמר רע בסוף.   אני מזכיר לה שאף פעם לא פגשתי אותו. את האקס שלה. את האיש שאיתה היא חלקה כמעט כל חייה הבוגרים. היא מזכירה לי שאת הפעם הראשונה שבה היא ראתה אותי עם ה' . זה היה בחתונה של אחיה של הכתומה. "הייתי כבר בהריון עם הקטנה שלי, ועדיין החסרתי פעימה".

 באיזשהו שלב , אנחנו נכנסים הביתה. אני שם את  הדיסק של מוסטאקי, נותן לה לקרוא את הסיפור וצולל לתוך ספר שירים של רוני סומק. אוסף. אף פעם לא ממש קראתי אותו. תמיד חשבתי שהוא נהנה מיחסי ציבור לא רעים. ברנז'איסט. אני מופתע . הוא כותב טוב. אמיתי. תמונות מהחיים. שדיים. פטמות. געגועים . לסבא. לאהבות ישנות. היא מסיימת לקרוא את הסיפור שלי.אין שם פטמות אבל יש שם געגוע  לאבא. ואהבה. אהבה לה'. מוסטאקי שר על הבדידות שלו. היא אוהבת אותו, ואת הסיפור  וגם את רוני סומק. "יש שם שיר שגזרתי פעם מהעיתון ורציתי לרשום אותו על ההזמנות לבת המצווה של הקטנה, אבל בילי של הכתומה אמר לי שזו הבת מצווה שלה ולא שלי". התינוק שלה לא מפסיק לנג'ס. "כדאי שאני אדבר איתו". היא פורשת לחדר אחר ואני מוצא את ליאונרד כהן, מביט אלי. יותר נוסטלגי מזה כבר לא יכול להיות. פשוט חיכה שם עם  סוזן שלו. השיר שלנו. היא מגיעה בדיוק לצלילים הראשונים שלו. אנחנו יושבים על הספה. אני נשען אחורה. עוצם עיניים. כשאני פותח אותן, אני לא מבין לאן נעלמו 25 שנה. 

 ת' מספרת לי שביום הכיפורים האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צמה, היא וויתרה על הבריכה של השכנים שנסעו והשאירו להם אותה. היא הייתה עם הילדות. היה להן טוב. האקס שלה התבאס שלא הזמינו אותו להיות חלק מהתמונה. אני עושה לה אנלוגיה מהירה  ומזכיר גם את ג'ים. "תראי", אני אומר לה, "כולנו אוהבים נשים. אבל גם האקס שלך וגם ג'ים הלכו צעד אחד רחוק מידי. הם הלכו אחרי הזין שלהם, במקום לקשור אותו. הם דפקו את עצמם. הם פירקו את המשפחה שלהם". "בדיוק" היא אומרת, "הוא פשוט דפק את עצמו, טוב , לא רק את עצמו , גם אותנו, אז למה אני צריכה לשבת איתו פה בחג , כאילו כלום לא קרה". השעה מתקרבת ל-3.30 , ואני מרגיש את הפיה הטובה נושפת לי בעורף. ת' מוטרדת מזה שהגדולה שלה עדיין לא חזרה. אני אומר לה שהיא בטח לא רוצה לחזור כי לא נעים לה לתפוס את אמא שלה והאקס עושים את זה, היא צוחקת. היא כבר הודיעה לבנות שביום חמישי הקרוב ילכו לישון אצל אבא שלהם. יש לה תוכניות לגבי התינוק והיא רוצה לממש אותן מבלי שיפריעו להם. 

  אני אוסף את המכתבים ואת התמונות, את מוסטאקי הדיסק ומוסטאקי הסיפור. בדרך למכונית  היא אומרת לי "אתה יודע שיש בינינו כמה דברים שהם לא פתורים שלא הספקנו לדבר עליהם".  "ככה זה יהיה גם בעשרים, שלושים השנים הבאות" אני עונה לה. "למה בעצם נפרדנו", היא שואלת אותי, רגע לפני שאני נכנס לאוטו, "לא שהייתי מתחתנת איתך", היא אומרת וממשיכה " "כי אני כמו שאתה יודע, בורגנית" , "ואני", אני אומר ממשיך את השאלה-תשובה שלה, "אנרכיסט". אנחנו לא מתחבקים. אני לא איש של חיבוקים ונשיקות. אני עושה את דרכי החוצה.  רואה  את הגדולה שלה,  בדרך הביתה.  "ראית אותה?", היא שואלת אותי כשאני מבקש ממנה לפתוח לי את השער, "כן" , אני אומר לה, "היא בדרך, מישהו מלווה אותה , יש ביניהם מרחק של שני מטר, אז את יכולה להיות רגועה. בינתיים". עד שהמסע שלה יתחיל.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על זמן עבר

  1. galit הגיב:

    וואו איילי,זרקת אותי אחורה…ולחשוב שהייתי שם לאורך כל הזמן הזה ואפילו הבאתי לך את שיער צבוע אדום… אז עכשיו אני בדרך ליומולדת 40 של האקס המיתולוגי שלי-המוזיקאי, ויש לי ספר מצוין שרק לך אני יכולה להמליץ עליו- צילה של הרוח.לא זוכרת כרגע את המחבר,טיפה אפלולי אבל משובח.נדבר…

  2. eyalkagan הגיב:

    כן גליתה, אין ספק שהיית שם.

    היינו שם ועכשיו אנחנו פה. 

  3. ה. הגיב:

    גם אני מאד אותך

    ה.

  4. רונית הגיב:

    אוחח אוחח אייל כגן, אתה איש אמיץ עם אישה אמיצה וזה מרגש לראות שאתה הולך אחרי הלב ולא עוצר את הסקרנות של המסע, ולא פוחד, ונאמן לעצמך ולפייה הטובה. פשוט סיפור מדהים לגמרי. תודה.

  5. miss v הגיב:

    איך אתה הופך נוסטלגיה לאידיאולוגיה… אלוף. מקסים הסיפור. אני טובעת בים של תמונות, בעקבות המעבר ,כל כך הרבה חיים כל כך קצת זמן… יפה לך

  6. eyalkagan הגיב:

    תודה לכולכן.

    ואפרופו חיים קצרים, אתמול הייתי בטקס פתיחת השנה של הצופים. רק שלשום הייתי שם וקיבלתי עניבה צהובה בטקס העופרים ואתמול היתה זו הילדה שלי. ראש השבט שזה מין צופה נצחי כזה, שנראה כמוני רק עם חאקי חאקי עניבה, ציין שזה ה-6 לאוקטובר, והתכוון לכך שזה התאריך בו השנה נפתחת . ואני נזכרתי שזה התאריך בו פרצה מלחמת יום הכיפורים , תאריך שעבור בני דור מסויים ייזכר לדראון עולם. דור שהשאיר שם את עלומיו ואת הטובים שבחבריו.

  7. רונית הגיב:

    ואני רק אתמול הייתי עם אמא שלי אצל יפה פרנק הסמינריסטית, הן עבדו ביחד בבי"ס שלום עליכם. הן שתו קפה נס והיו עוגיות, ואני התעסקתי עם עטיפה של קרמבו – או גומיה – או משהו נוצץ אחר – ועשיתי מזה טבעת. (נזכרתי הרגע, זה היה עטיפה פנימית של מסטיק!).
    יפה פרנק היתה רווקה עם שיער שחור חלק מאבועגלה וצללית כחולה ושוקיים עבים וחצאית פרחונית והיא נראתה כמו דוגמנית מחוברת סריגה. היא חשבה שאני חמודה והזמינה אותי לשבת גם עליה, לא רק על אמא, אז באתי לרגע ומייד קמתי כי היו לה קוצים ברגליים! היא היתה דוקרת!

    נזכרתי בה כשינאי עשה לי בפעם הראשונה את אותו דבר.

    רגע מתלבש על רגע וביניהם לרגע אין שום זמן.

  8. עומר הגיב:

    כן אבל נוסטלגיה זה געגוע לבית – ואיל, אתה תמיד בבית, לא? טוב בעצם זה מה שיפה. אתה גם שם וגם לא שם. בו זמנית בעבר בעתיד וגם מאוד בהווה. גם נזיר וגם מרקיז דה סאד. מונוגמיסט פוליגמיסט. אבא ילד. בכל אופן – אני עם מיס V (כמובן). אלוף. מקסים הסיפור. יפה לך. (ואשמח לשמוע עוד פרטים).

  9. רונית הגיב:

    הזמן עובר, אני מרפרשת, ואין פוסט חדש. נו מה?

  10. זר לא מבין הגיב:

    חיפשתי בגוגל משהו אחר לגמרי ונחתתי על הראש שלך. עבר קצת זמן מאז שזה נכתב ואין לי מושג אם אתה בכלל עוקב אחרי זה אבל לא ממש אכפת לי, אהבתי את הסיפור וזה דיגדג בקופסא השחורה.
    אני לא יודע אם להאמין לך ולומר שאתה גיבור במימדים תנכי"ם או לא, שאז זה נשמע יותר כבן אנוש. ומתוך נקודת הנחה שאתה אכן גיבור הכובש את יצרו -איך (לעזאזל) שומרים על איפוק כשבא פרץ כזה של נוסטלגיה/אהבה עתיקה שעדיין לא נס ליחה?!?! אתה נשמע כמתהלך בסיפור כזן בודהיסטי ממש.. שלא תבין לא נכון, אני אומר את זה מתוך הערצה גלויה. לצערי/שמחתי עמדתי במספר נסיונות בעבר (אני אב נשוי בסמי-אושר) והצלחתי לעמוד בהם רק בגלל שורה של חסמים מוסריים על סף קריסה, ולא מתוך שלווה סטואית. אולי אני מפרש אותך לא נכון. אולי מה שנותר מהאהבה הגדולה זה רסיסים שאבד עליהם הקלח ואולי זו פשוט הדחקה. מהקצת שעולה מסיפורך, ת' נשמעת כסיפור מעניין בפני עצמה שמתאים יותר לטיפוס של "סקס והעיר הגדולה" (והיא תסלח לי על ההצגה השטחית).לפני כמה חודשים נתקלתי בהרגשה שדחקה בי למצוא את האקסית המיתולוגית שלי. לא היינו בקשר מאז נפרדנו לפני שנים רבות והרגשתי חובה לראות איך ארגיש היום לראות אותה-קיוותי לאדישות. התלבטתי רבות ובסוף נסעתי אליה. היא היתה מופתעת ושמחה ורצתה שניפגש ואני הרגשתי שהבטן שלי עוברת להתעמלות אומנותית-היא עדיין עם אותן תכונות שעשו אותה כה אהובה ונראית אף טוב יותר. הלכתי משם. הבנתי שטעיתי. הצטערתי על כך אך גם שמחתי על ההבהרה. והיום מספר הטלפון שלה מחכה לי. לא טוב. תאמר שאפשר להיות ידידים – אני לא מאמין בזה אחרי קשר מאד דומיננטי וחזק (תוסיף לזה אישה קנאית מאד – שלא נתתי לה מעולם סיבה לקנא, גם אני עדיין במגזר נאמן עם קבלות).
    כשאני חושב על זה, לנו (לא אתה..), הנשואים שלא באושר אך מרגישים מחוייבות לשלומם ורווחתם של אלו בביתם ולא רוצים לפגוע בילדים, אין הרבה ברירות. לא נפרק את הבית אך גם לא נהנה מהחיים. דילמת הדילמות. לפעמים אני חושב שצריך לפתוח את ערוץ הסקס החופשי בתוך הנישואין..לפחות שיהיה פורקן. ואז אפשר להשתחרר ולחזור לתלם עם כוחות מחודשים.
    ואולי הגישה של ת' היא הנכונה? לפרק ולחזור להנות לאט?
    החיים כדילמה.
    בקיצור, וסליחה שהארכתי, הקנאה מתפרצת לאור יכולתך ההרואית ומאחר שאני משער שגם זוגתך קראה את זה, אז אשריך. מכל הלב – שיהיו לך חיים טובים ושהפיתוי לא ידור באהלך.

  11. eyalkagan הגיב:

    וואו. תגובה כזו אמיתית ממישהו שאני בכלל לא מכיר לא קיבלתי מזמן.אני לא אלאה אותך, אבל אני יכול להבטיח לך שאני לא גיבור או יותר נכון כבר לא גיבור,וזן בודהיזם היא בהחלט אחת המתנות הכי גדולות שבן אדם יכול לקבל בחיים האלו (לא שאני שם, רק שזו נראית לי מתנה).

    אין לך מושג לאיזו דלת אתה מתפרץ. שאלות של נישואים, נאמנות, סקס חופשי בתוך הנישואין, דילמות, פיתוי, הן עתיקות כמניין ימי בראשית ומצד שני מתחדשות ללא הרף, כי נדמה לי שאין ממש שוני בין בני האדם.

    בכל מקרה, שמחתי עד למאוד מהתגובה הארוכה והיוצאת מן הלב שלך,שפרקה איזשהו משא שאתה הולך איתו במסע שלך (כך לפחות הרגשתי). אם אני יכול לומר משהו מבלי ליפול לתוך בור הקלישאות, אז פשוט תשתדל להנות. סימפל אז דט או כמו שאומר אמיר קוסטריצה: life is a miracle ואכן אשרי שזכיתי ועדיין זוכה.

  12. eyalkagan הגיב:

    ועוד משהו. אני חושב שאתה הוא הגיבור. לי פשוט לא הייתה דילמה במקרה הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s