כשהמוזות שותקות

הרבה זמן עבר מאז "זמן עבר". לשנייה חשבתי לרשום ש"המדור יצא לחופשה" כמו שרבים מהעיתונאים נוהגים לכתוב , אבל אני לא בחופש, ואפילו לא בחופשה. אני בבנאליה של החיים. המצמיתה, המייבשת, הכוחנית. חזרתי ממסעות הנוסטלגיה אל המציאות. ובמציאות הזו המוזות שותקות לעיתים מבלי שהתותחים ירעמו. זה מזכיר לי שבעשור השלישי של חיי – העשור של החלומות אפשר לקרוא לו- הסתובבתי עם המנטרה שאני יורד מהרכבת בגיל 35 עם מיליון דולר ביד. תמים הייתי. מה שהפתיע  אותי לא פחות  שרבים האמינו שזה הולך לקרות. וזה באמת קרה. זה נראה לי מאוד רחוק עכשיו, אבל העובדה היא שלקחנו את עצמנו , ארזנו את מעט המטלטלין שלנו ועברנו לכפר. "פרובאנס אשר בחיבת ציון", קראנו למקום ולתקופה. תשעה חודשים של התאוששות. התאוששות מהעיר. התאוששות מהשכנים שהעדיפו חתולים על פני אנשים וחניות על פני בני אדם. ניסיון להתחבר לאדמה אחרי הרבה שנות בטון. והייתה הרבה אדמה בחִיבַּת , כפי שכינינו את המושב הפיאודלי הזה בחיבה. חמישה דונם. מלוא כל העין רוחבם. והיו גם שכנים. קליין הקמצן שכשמו כן הוא- קטן. ומוישה גרוייס שהיה חסר כל לכאורה והיה לו הכל. מלך הג'אנק . לא סתם יד שניה כמו בשיקשוק, אלא אוטובוסים שלמים. עם אישתו יוכי שלימדה אותנו לזרוק גרעיני עגבניה בכל מקום שנראה כדי שנראה בסוף עגבניה. ועם האמונה היוקדת שלהם בארץ ישראל שהגיעה לשיא עם הדלקת החנוכיה הפרטית שלהם לצלילי "המעוז צור". חנוכיה זה אנדרסטייטמנט. את המנורה שטיטוס לקח מבית המקדש הם הקימו בחצר. רק עם עוד שני קנים. כשמם כן הם – הכל בגדול.

תשעה חודשים, שבהם ירדנו מהרכבת ולא עשינו כלום. רק מסיבות. ימי הולדת. סדר פסח כהלכתו עם כל המשפחה שהופרע על ידי אליהו. לא הנביא, אלא החבר של אמא שטרח לבשר לכולם על הטבח במלון פארק והחריב את אווירת החג וכמובן ל"ג בעומר. נקודת השיא. צריך להבין שעיקר העיסוק שלי במהלך חודשי החורף היה ליבוי האח האימתני שישב לנו בסלון. עוד ועוד עץ שפכתי לתוכו, נהנה מההתעסקות הבלתי פוסקת באש ומהצללים על הקירות. אחרי שנגמר החורף לא הפסקנו לעשת מדורות. אדמה, רוח ואש. בסוף, בעל הבית העיר אותנו מהחלום. נושלנו מגן העדן. האמת שעשה לנו טובה. הרוטינה של הגינה-צרכניה-בית העם יצאה לנו מכל החורים. וכך ירדנו מהרכבת וחזרנו לרכבת הרים. רולר -קוסטר מחוף לחוף. לוליינות על חבל ומעשי קסמים וכמובן שבלי המיליון דולר ביד.

אחד ההבדלים הגדולים בין העשור השלישי של חייך לבין העשור הרביעי הוא ההתפכחות. אם בין גיל 20 לגיל 30 אתה עוד חולם, לוקח את הזמן ולו בשל העובדה שאתה חסר מודעות למירוץ הזוחל שלו, בין גיל 30 ל-40 אתה מבין שחלומות לחוד ומציאות לחוד. הבית על הצוק בספרד לא מחכה לך, וכנראה שגם העורכים הראשיים של הוצאות הספרים לא ממש מתקשרים למזכירה כל בוקר כדי לשאול אם כגן הגיע לחתום על החוזה החדש. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם הנמלה לא באמת יותר חכמה מהצרצר, ולמרות שזה נורא קשה לך להודות בזה, אתה מתחיל להעריך את הדרך הסיזיפית של הצב, שהשכיל לנצח את הארנב השחצן והמתנשא. בקיצור אתה מגלה על בשרך, שאין קפנדריות (קיצורי דרך בשפתו הציורית כל כך של ש"י עגנון) אלא יש דרך ארוכה ומתמשכת. וזה כואב. כואב בעיקר למי שמאמין בקסמים, בקפיצות קוואנטיות ובזה שאלוהי הדרכים אמור לסדר לו משתה בכל תחנה ושטיח אדום בסופה.

אפרופו דרך. בפול מון האחרון, עליתי שוב על הג'ימי של רימסקי ונסענו עם עוד חבר לפֵרוֹד. יש שם אוהל אירוח נחמד שנקרא מסובין. כבר כמה חודשים, כשהלבנה במילואה, אנשים מגיעים לשם, כדי לשבת על המדורה , לעשות מוזיקה ובעיקר לעשות שמייח. התאימה לי היציאה הזו. הייתי על מוּד של שתיקה רוב הדרך וגם בהמשך, עד כדי כך שמצאתי את עצמי שוכב על מזרון וממשיך לקרוא את "ארבעים הימים של מוסה דאג" שאליו נשאבתי בשלושת השבועות האחרונים. בשעה שמסביבי , המו תופי הטמבורין, ומיתרים נענו לידיים מיומנות, כאבתי את כאבו של העם הארמני. למרבה הפתעתי גיליתי שכשאתה שותק(מה שלא קורה לי בדרך כלל), אנשים מדברים. וכך יצא לי להקשיב. מעין כומר מוודה. במקום מסויים, הבנתי שאולי גם הדרך הזו היא כבר לא דרך, משום שאת רוב התשובות לשאלות יכולתי לנחש, ואת רוב הסיטואציות, הכרתי.

 למחרת, מצאתי את עצמי יחד עם זוגתי , וחלק מהילדים בעונג שבת, עם עוד שלוש משפחות חילוניות מרובות ילדים. יום שישי. כל אחד מביא ממיטב מאכליו. לימונצ'לו מעשה ידי בעל הבית. אורז בסגנון אינדונזי מעשה ידי בעל בית אחר. תפוחי אדמה כאלו ואחרים, עוף בסגנון אסאדו עם הרבה לימון, קבבונים. כירה גדולה. שוב אני בין מסובין ורב המרחק בין הבורגנות השבעה הזו להלכים ולמעט ההלכות שפגשתי על הדרך רק ערב קודם לכן.  וגם הדרך הזו דומה והיא לא דרכי. מה לי ולשיחות המעגליות והבלתי הנגמרות על חינוך הילדים, מצב המדינה, עליית מפלס האלימות והשחיתות ושיפור התשתיות והדרכים ביישובינו הקט. נפשי יצאה לריינבו שקורה בימים אלו בקילומטר ה-117 בערבה, ואז נזכרתי שהגעתי מאחד קטן כזה והוא לא היה  עד כדי כך מעניין,שאני אטריח את עצמי  לעוד אחד, ועוד במרחק של 4 שעות נסיעה."זו המציאוּת", אני אומר לעצמי, ו"כנראה שנגמרו המציאוֹת".

 כדי להתנחם אני מזכיר לעצמי שבגיל 45 כל פיסות הפאזל (ושיקפצו לי כל אלו שקוראים לזה תצרף) ייפלו בדיוק למקום. זו הנבואה שלי, שאני מאמין שתגשים את עצמה. נכון שמאז חורבן הבית הנבואה ניתנה לשוטים, אבל נראה לי שעדיף להיות שוטה עם תקווה מאשר חכם ללא אחת כזו. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על כשהמוזות שותקות

  1. עומר הגיב:

    בשעה טובה מרכגן. בשעה טובה.

  2. גילי הגיב:

    כגן, מה המלנכוליה הזו לך. צא מזה ואל תפסיק לחלום.
    גם אם לפעמים לא יוצא מזה כלום, זה מעביר את הזמן בכייף

  3. נתי הגיב:

    טקסט יפה ומרגש.
    עצוב לגלות שאין קיצורי דרך.
    בתקופה האחרונה אני מתחיל להרגיש שאני רוצה שינוי בחיים. נדמה לי שכשיש שינוי אמיתי זה סוג של "ריסטרט" שמאפשר לכל החלומות הישנים לתפוס פרופרציה נכונה, ולאתגרים חדשים להיכנס לחיים.

  4. eyalkagan הגיב:

    תודה, נתי, גילי עומר.

    אכן ריסטארט זו המילה. פגשתי לא מזמן מישהו שאמר לי שכשאתה לא מרגיש טוב – הגוף שלך מסמן לך שהוא צריך איזה ריסטארט. זה נכון גם לנפש ולראש.

  5. עינת הגיב:

    מאד מאד יפה.
    מנגד – לא ממש מאמינה בשינויים. אנחנו זה אנחנו, ואנחנו לוקחים אותנו איתנו לכל מקום.
    על סף גיל 40 אני מופתעת לגלות איך תסביכי ילדות שבים ותוקפים אותי בכל מיני סיטואציות, וכמה לא השתניתי למרות עבודה עצמית אינטנסיבית.
    המטאפורה של הריסטארסט היא מעולם המחשבים, והיא כובשת, אבל אנחנו לא מתוכנתים כמותו.
    מה שכן אפשר לשנות זה את הלך הרוח והפרשנות שניתנת לחוויות שאנחנו עוברים.
    על רקע הפרידה התקשורתית מפולי מהגששים שמעתי ברדיו את השיר הבא [לא מתחייבת על דיוק הציטוט]:
    "הימים חולפים, שנה גוועת – ורק המנגינה היא שקובעת"… המנגינה, המנגינה בידינו – ועדיין כל כך לא פשוט למצוא את התדר הנכון.

  6. eyalkagan הגיב:

    שלום עינת, וולקום.

    תודה על התגובה המחכימה.

    מתוך הטקסט שלך עלתה בי מחשבה שלצד הריסטארט שקצת מפריע לך אפשר להתייחס לדברים בצורת "ריטראסט", קרי אמון מחודש. אמון מחדש בדיוק באותם כוחות שהביאונו עד הלום וימשיכו לשאת אותנו הלאה. אמון באותו מצפן- פנס שלאורו אנחנו הולכים ואיתו מנווטים.

  7. galit הגיב:

    זה הזמן אולי לחלוםעל תכניות מגניבות לפנסיה…משהו שנותן קצת אויר להסתכל הלאה אל מעבר ליום יום ולפנטז על איזה קראוון משופצר או חווה נידחת…זה כיף! תמיד ראיתי את עצמי כסבתא על אופנוע עם בגדי עור. היום זה נראה לי קצת פתטי או פטתי(איך שכותבים את זה)אבל מי יודע, זה לפחות כיף לחלום…

  8. נתי הגיב:

    אהבתי את ה"ריטראסט" – המצאת מילה. (בעברית לפחות:-) – ולענין הריסטארט – זה נכון שאי אפשר ךלעשות את זה באמת.
    אבל הכוונה שלי הייתה בעיקר ביחס לאותם "חלומות של פעם". שלפעמים יכולים להיתקע בראש כמו עטלף בעליית גג. וכשעושים איזושהי התכוונות לשינוי, לפעמים החלומות האלו, שלפעמים סתם מעלים חלודה ומפריעים להתקדם, תופסים את המקום שלהם כפנטזיות של פעם. פנטזיות שלא באמת יכלו להתגשם. וזה בסדר פתאום לשחרר אותם…

  9. eyalkagan הגיב:

    גליתה- חזק, הסבתא על אופנוע עם בגדי עור. מעבר לזה, קשה לי להסתכל כל כך רחוק, כלומר לגיל הפנסיה. זה עוד מושג שאני לא יכול להתחבר אליו (ולחשוב שאני עוד מגיע מתחום דיני העבודה).

    נתי- אני איתך לגמרי בעניין הזה של לשחרר חלומות ישנים ופנטזיות. אני מדמה לאת זה למישהו שעף עם כדור פורח וצריך לזרוק שקי חול כדי להתרומם. כמה שיותר שקים שמכבידים שנזרקים למטה משלחים את הכדור יותר למעלה.

  10. דויד הגיב:

    כגן שלום,

    מתישהוא הפכתי לאחד מקוראיך הקבועים והשקטים וההפסקה הזאת הוציאה אותי החוצה. חסרת לי.

    חסרת לי, גם כי הכתיבה שלך מתגלגלת ומושכת וגם כי החוויה שלך מודעת לעצמה, כך שבמקום לדבר במיתרים בודדים אתה מדבר באקורדים, בכמה קולות, מבלי לזייף.
    ובחיבור לקטע האחרון, למשל, יש חלום של פעם, והתפכחות, והגעגוע והרצון לשוב ולחלום והראיה של כל זה מבחוץ… וזה רגיש, אנושי, אמיתי ונוגע.

    כל לחי, ברוך השב

  11. eyalkagan הגיב:

    וואו, תודה רבה.

    אני חייב לרגע התנצלות לך ו"לשלושת הקוראים הקבועים שלי" (בפרפראזה לדן בן אמוץ ז"ל שהיה כותב ל"ששת הקוראים הקבועים שלו" בחדשות ז"ל ).

    ההפסקה הזו לא הייתה מתוכננת, היא פשוט קרתה. לא לחינם קראתי לפוסט הזה " כשהמוזות שותקות".

    התגובה שלך מחממת לי את הלב. באמת. ובמיוחד שזה הגיע מכמה כיוונים בו זמנית.

    ברוכים הנמצאים.

  12. רוביק הגיב:

    שלום לך ידידי
    ברוך שובך אל היד הרושמת. מתוך דבריך, שכרגיל כתובים בחן היאה רק לך, הרגשתי את התנועה שלך, תזוזה ממקום למקום, חיפוש אחרי כרית נעימה להניח עליה את התחת או את הלב או אולי את הכוונה. כמו סוג של כריש (שאני לא זוכר כרגע את שם מינו), שאם לרגע אחד יעצור, יגווע. כל זמן שתנועה זו לא תיפסק היעד שלך יוסג. המשך לנוע, המשך לרשום, בטח לחלום… מה נשאר לנו אם לא לחלום?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s