כשהמוזות שותקות

הרבה זמן עבר מאז "זמן עבר". לשנייה חשבתי לרשום ש"המדור יצא לחופשה" כמו שרבים מהעיתונאים נוהגים לכתוב , אבל אני לא בחופש, ואפילו לא בחופשה. אני בבנאליה של החיים. המצמיתה, המייבשת, הכוחנית. חזרתי ממסעות הנוסטלגיה אל המציאות. ובמציאות הזו המוזות שותקות לעיתים מבלי שהתותחים ירעמו. זה מזכיר לי שבעשור השלישי של חיי – העשור של החלומות אפשר לקרוא לו- הסתובבתי עם המנטרה שאני יורד מהרכבת בגיל 35 עם מיליון דולר ביד. תמים הייתי. מה שהפתיע  אותי לא פחות  שרבים האמינו שזה הולך לקרות. וזה באמת קרה. זה נראה לי מאוד רחוק עכשיו, אבל העובדה היא שלקחנו את עצמנו , ארזנו את מעט המטלטלין שלנו ועברנו לכפר. "פרובאנס אשר בחיבת ציון", קראנו למקום ולתקופה. תשעה חודשים של התאוששות. התאוששות מהעיר. התאוששות מהשכנים שהעדיפו חתולים על פני אנשים וחניות על פני בני אדם. ניסיון להתחבר לאדמה אחרי הרבה שנות בטון. והייתה הרבה אדמה בחִיבַּת , כפי שכינינו את המושב הפיאודלי הזה בחיבה. חמישה דונם. מלוא כל העין רוחבם. והיו גם שכנים. קליין הקמצן שכשמו כן הוא- קטן. ומוישה גרוייס שהיה חסר כל לכאורה והיה לו הכל. מלך הג'אנק . לא סתם יד שניה כמו בשיקשוק, אלא אוטובוסים שלמים. עם אישתו יוכי שלימדה אותנו לזרוק גרעיני עגבניה בכל מקום שנראה כדי שנראה בסוף עגבניה. ועם האמונה היוקדת שלהם בארץ ישראל שהגיעה לשיא עם הדלקת החנוכיה הפרטית שלהם לצלילי "המעוז צור". חנוכיה זה אנדרסטייטמנט. את המנורה שטיטוס לקח מבית המקדש הם הקימו בחצר. רק עם עוד שני קנים. כשמם כן הם – הכל בגדול.

תשעה חודשים, שבהם ירדנו מהרכבת ולא עשינו כלום. רק מסיבות. ימי הולדת. סדר פסח כהלכתו עם כל המשפחה שהופרע על ידי אליהו. לא הנביא, אלא החבר של אמא שטרח לבשר לכולם על הטבח במלון פארק והחריב את אווירת החג וכמובן ל"ג בעומר. נקודת השיא. צריך להבין שעיקר העיסוק שלי במהלך חודשי החורף היה ליבוי האח האימתני שישב לנו בסלון. עוד ועוד עץ שפכתי לתוכו, נהנה מההתעסקות הבלתי פוסקת באש ומהצללים על הקירות. אחרי שנגמר החורף לא הפסקנו לעשת מדורות. אדמה, רוח ואש. בסוף, בעל הבית העיר אותנו מהחלום. נושלנו מגן העדן. האמת שעשה לנו טובה. הרוטינה של הגינה-צרכניה-בית העם יצאה לנו מכל החורים. וכך ירדנו מהרכבת וחזרנו לרכבת הרים. רולר -קוסטר מחוף לחוף. לוליינות על חבל ומעשי קסמים וכמובן שבלי המיליון דולר ביד.

אחד ההבדלים הגדולים בין העשור השלישי של חייך לבין העשור הרביעי הוא ההתפכחות. אם בין גיל 20 לגיל 30 אתה עוד חולם, לוקח את הזמן ולו בשל העובדה שאתה חסר מודעות למירוץ הזוחל שלו, בין גיל 30 ל-40 אתה מבין שחלומות לחוד ומציאות לחוד. הבית על הצוק בספרד לא מחכה לך, וכנראה שגם העורכים הראשיים של הוצאות הספרים לא ממש מתקשרים למזכירה כל בוקר כדי לשאול אם כגן הגיע לחתום על החוזה החדש. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם הנמלה לא באמת יותר חכמה מהצרצר, ולמרות שזה נורא קשה לך להודות בזה, אתה מתחיל להעריך את הדרך הסיזיפית של הצב, שהשכיל לנצח את הארנב השחצן והמתנשא. בקיצור אתה מגלה על בשרך, שאין קפנדריות (קיצורי דרך בשפתו הציורית כל כך של ש"י עגנון) אלא יש דרך ארוכה ומתמשכת. וזה כואב. כואב בעיקר למי שמאמין בקסמים, בקפיצות קוואנטיות ובזה שאלוהי הדרכים אמור לסדר לו משתה בכל תחנה ושטיח אדום בסופה.

אפרופו דרך. בפול מון האחרון, עליתי שוב על הג'ימי של רימסקי ונסענו עם עוד חבר לפֵרוֹד. יש שם אוהל אירוח נחמד שנקרא מסובין. כבר כמה חודשים, כשהלבנה במילואה, אנשים מגיעים לשם, כדי לשבת על המדורה , לעשות מוזיקה ובעיקר לעשות שמייח. התאימה לי היציאה הזו. הייתי על מוּד של שתיקה רוב הדרך וגם בהמשך, עד כדי כך שמצאתי את עצמי שוכב על מזרון וממשיך לקרוא את "ארבעים הימים של מוסה דאג" שאליו נשאבתי בשלושת השבועות האחרונים. בשעה שמסביבי , המו תופי הטמבורין, ומיתרים נענו לידיים מיומנות, כאבתי את כאבו של העם הארמני. למרבה הפתעתי גיליתי שכשאתה שותק(מה שלא קורה לי בדרך כלל), אנשים מדברים. וכך יצא לי להקשיב. מעין כומר מוודה. במקום מסויים, הבנתי שאולי גם הדרך הזו היא כבר לא דרך, משום שאת רוב התשובות לשאלות יכולתי לנחש, ואת רוב הסיטואציות, הכרתי.

 למחרת, מצאתי את עצמי יחד עם זוגתי , וחלק מהילדים בעונג שבת, עם עוד שלוש משפחות חילוניות מרובות ילדים. יום שישי. כל אחד מביא ממיטב מאכליו. לימונצ'לו מעשה ידי בעל הבית. אורז בסגנון אינדונזי מעשה ידי בעל בית אחר. תפוחי אדמה כאלו ואחרים, עוף בסגנון אסאדו עם הרבה לימון, קבבונים. כירה גדולה. שוב אני בין מסובין ורב המרחק בין הבורגנות השבעה הזו להלכים ולמעט ההלכות שפגשתי על הדרך רק ערב קודם לכן.  וגם הדרך הזו דומה והיא לא דרכי. מה לי ולשיחות המעגליות והבלתי הנגמרות על חינוך הילדים, מצב המדינה, עליית מפלס האלימות והשחיתות ושיפור התשתיות והדרכים ביישובינו הקט. נפשי יצאה לריינבו שקורה בימים אלו בקילומטר ה-117 בערבה, ואז נזכרתי שהגעתי מאחד קטן כזה והוא לא היה  עד כדי כך מעניין,שאני אטריח את עצמי  לעוד אחד, ועוד במרחק של 4 שעות נסיעה."זו המציאוּת", אני אומר לעצמי, ו"כנראה שנגמרו המציאוֹת".

 כדי להתנחם אני מזכיר לעצמי שבגיל 45 כל פיסות הפאזל (ושיקפצו לי כל אלו שקוראים לזה תצרף) ייפלו בדיוק למקום. זו הנבואה שלי, שאני מאמין שתגשים את עצמה. נכון שמאז חורבן הבית הנבואה ניתנה לשוטים, אבל נראה לי שעדיף להיות שוטה עם תקווה מאשר חכם ללא אחת כזו.