תמונות קטנות

החיים בנויים מרצף של תמונות, של סיטואציות, של טקסים, של הרגלים.  עשרות אלפי רגעים שכמובן אין שום דרך לתעד את כולם, למעט דרך העיניים ומשם למוח. וגם כאן כמובן שיש סלקציה.  לכאורה אין שום דרך לזכור את כל הרצף הזה. זה לא הגיוני, שהרי אם ננסה בכל רגע נתון להיזכר במה שקרה לפני  שעה, יום או שבוע, נמצא את עצמנו עסוקים בלופ אין סופי של שיכחה וזיכרון מה שישאיר אותנו בלי זמן להיות בחיים עצמם. אבל הגוף זוכר. והתודעה זוכרת. את הטראומות בוודאי, אבל לא רק. אחד הזיכרונות הקדומים ביותר שלי, אם לא הקדום שבהם זו התמונה הבאה: אני עומד על המדרכה השטופה של רחוב המייסדים בנתניה, השעה היא שעת לילה, אור חזק של המיני-בר שאבא שלי החליט לפתוח מאיר את הסביבה, ואני דורש את ה"תשלום" שלי בגין ניקוי המדרכה. בקבוק קוקה קולה מזכוכית שאני שותה ממנו עם קש. אני בן שנתיים וחצי. זה בערך הגיל של הילד הקטן שלי. זה גם הגיל שהחוקרים סבורים שממנו מתחיל הזיכרון. כלומר, אנחנו לא יכולים לזכור אירועים שקדמו לגיל הזה, למעט אולי בעזרת היפנוזה או "שתילת זיכרון"  שזה להראות לילד תמונה מסוימת ולספר לו את הסיפור שלה ובדרך הזה לשתול אצלו זיכרון שהוא קדום יותר. בכל מקרה מדובר בהתערבות חיצונית. 

 יכול להיות שזה נכון מבחינה קוגנטיבית, אבל עדיין יש כאן משהו שהוא לא הגיוני ואני תיכף אסביר אותו. אין שום ספק שכל ילד חווה אין ספור חוויות עד שהוא מגיע לגיל שנתיים וחצי, חלקם כמובן טראומתייות: חיסונים, נפילות, פרידה ראשונה מההורים, פרידה ראשונה מהציצי, מלחמה על טריטוריות בגן, בקיצור חוויות מעצבות חיים. אם אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שאירועים טראומתיים בהכרח נחרתים בזיכרון, כיצד אנחנו לא זוכרים אותם כל זמן שהם התרחשו לפני שהגענו לגיל שנתיים וחצי. אני מניח שהתשוב לכך תהיה שהמוח עסוק כל הזמן בסליקה של אירועים, ובחלוקת משאבים. מאחר ובגילאים המוקדמים האלו הדגש הוא על לימוד, הקצאת המשאבים לזיכרון היא בבחינת "בזבוז" ולכן הזיכרון יתחיל לשחק תפקיד רק בגיל מאוחר יותר. אבל אין לי שום ספק שהנתונים האלו, שנצברים לאורך השנים לא הולכים לאיבוד הם רק מאוחסנים. אם תרצו, הם מוכנסים להקפאה. אבל הם נמצאים שם, בדטה.

היתה לי שיחה לא מזמן על שפת מדורה עם חברה שחזרה מסיני. אנחנו חולקים אהבה משותפת לשפה הערבית.  כאמור, היא חזרה מסיני שם היא תרגלה את הערבית שלה. אביה שהוא יליד מצרים, דיבר בבית, בשנות ילדותה, ערבית מצרית והקשיב למוזיקה ערבית. הוא לא דיבר איתה ערבית ולמרות זאת כשהיא התחילה לדבר בסיני ערבית שאת חלקה רכשה בבית הספר ואף שיפרה בקורס במרכז היהודי- ערבי לשלום בגבעת חביבה, היא הרגישה לאט לאט שיוצאות ממנה מילים "שישבו" שם, כחלק מאותו זיכרון קדום, ממה שהיא שמעה בבית. את אותה תחושה שלה, אני הרגשתי לגבי הצרפתית. אבא שלי שדיבר צרפתית רהוטה, נהג לדבר עם אמא שלו כי זו השפה שהיא שלטה בה (היא אף פעם לא התרגלה לעברית ואני בספק אם יכלה לחבר משפט אחד קוהרנטי), או עם אמא שלי כשהם לא רצו שנבין על מה הם מדברים. איתנו- כלומר איתי ועם אחותי- הוא לא דיבר. וחבל. אבל מעבר לתחושת ההחמצה, בשעה שטיילתי עם דוברי צרפתית , מצאתי את עצמי מתגלגל בתוך השפה די בטבעיות. אמנם עם טעויות אבל עם איזושהי תחושה ש"אני מכיר את המילים". כלומר הזיכרון הקדום, אותו בסיס נתונים, שב והתעורר לחיים. הוא יושב כל כך חזק עד שלפעמים כשאני שומע שיר בצרפתית, או רואה סרט, יש לי תחושה שעוד מעט ואני  אצליח ללפרוץ את מחסום השפה ולהבין ולדבר אותה בצורה שוטפת כאילו שדיברתי אותה מאז ומעולם. כמו מישהו עם קביים, שפתאום מרגיש שהוא יכול ללכת או לפחות מדמיין לעצמו שהוא יכול לשוב וללכת עד שהוא מתרסק.

אבל הזיכרון יכול להיות מתעתע. ישבתי לפני כמה ימים עם חברה אחרת לשתות קפה. היא ידעה על המסעות הנוסטלגיים שעשיתי לאחרונה. סיפרתי לה שקיבלתי ארגז עם מאות מכתבים. שלה דווקא נשרפו , כולל פתקים שהיא שמרה מכיתה ו'. סיפרתי לה על אחד מהמכתבים שנראה לי מוזר, משום שהכתב נראה כמו כתב היד שלה אבל משהו לא הסתדר לי משום שהדוברת במכתב ציינה גם את שמה . היא אמרה משהו כמו "ת' א' וג' השתזפו בלי חלק עליון , ואתה היית כמובן נהנה מזה". בסוף המכתב, הדברים התבהרו לי. מי שכתבה אותו היתה בת דודתה שבחרה לעזוב את העולם הזה , לפני משהו כמו 12 שנה. "מה שמשגע אותי " אמרה לי אותה חברה, "שלאט לאט ,ככל שחולפות השנים, היא הולכת ומתרחקת ממני, מהחיים שלי. אני בקושי זוכרת איך היא נראית". הבנתי אותה. ולמרות שבאותו רגע , תוך כדי העלאתה באוב יכולנו לראות אותה, התחושה הזו שהתמונה הולכת ומטשטשת, היתה מאוד ברורה.

  הצלילה הזו אל מחוזות הזיכרון שמאוד אהובה עלי היא כמו הפשרה של קפסולות שנמצאות בדיפ- פריז. יש את הסצינה הזו , ביפהפיה הנרדמת, שבה כולם קופאים על עומדם ברגע שהיא נדקרת מהכישור. מגיע הנסיך, אחרי 100 שנה, נותן לה נשיקה ואז כולם חוזרים לחיים בדיוק מהנקודה בה הם עצרו. גם כאן יש משהו קטן שלא מסתדר: אם הכל קפא , אז איך זה שהחצר המלכותית התכסתה בכיסוס שצמח פרא והסתיר את הכניסה, שהרי אם הכל קפא, גם הצמחים היו צריכים לעצור מגדילתם, אבל בוא נעזוב את זה בצד, הרי אנחנו לא מחריבי שמחות. בכל מקרה,  ברגע שהוצאת את התמונה שחקוקה במוחך מההפשרה, הכל פתאום שב לחיים. התחושות, המראות, האינטונציות, לפעמים אפילו הריחות. אני לדוגמא יכול  לשמוע בבהירות את הקולות של התהלוכה הספוטנטנית שהתארגנה ברחובה הראשי של נתניה לאחר שנודעו התוצאות של מבצע אנטבה. "הוא הא מה קרה אידי אמין אכל אותה", צעקו עשרות אנשים שהלכו אחרי עגלה עם סוס.  מי ישב על העגלה, מאיפה הגיעו כל האנשים האלו, מה אני עשיתי שם כצופה, למה לא הייתי בבית ספר, על כל השאלות האלו אין לי תשובה, אבל את תחושת האקסטזה ושיכרון הניצחון, שאפפה את הרחוב וגם אותי, אף אחד לא יוכל לקחת ממני.

 ובחזרה למשפט שפתח את הפוסט הזה. היום נסעתי עם הילד שלי לגן. אני מקדימה, הוא מאחורה ישוב בכסא שלו. אנחנו  מורידים את הבינונית והקטנה ליד בית הספר, כחלק מהרוטינה הקבועה שחוזרת על עצמה מידי בוקר. אנחנו ממשיכים בנסיעה, כשהוא רוב הזמן מתבונן. "אוי" הוא אומר לי כשאנחנו עוברים ליד אחד הכיכרות שמקבלים מראה מחודש, "הנה כובע על עץ". לא הבחנתי בזה , אז הסתכלתי במראה האחורית, ובאמת היה שם כובע שאחד הפועלים כנראה השאיר על העץ. נזכרתי בסצינת הפתיחה של "מלאכים בשמי ברלין" המופתי של וים וינדרס. ברונו גאנץ, יושב לו גבוה גבוה על האנדרטה במרכז ברלין ורק ילד קטן שמסתכל  למעלה רואה אותו.  ילדים רואים דברים  בגלל שהם  מסתכלים למעלה בשעה שהמבוגרים מסתכלים למטה .  הילד שלי ראה את הכובע  על העץ בגלל שהוא הסתכל הצידה  בשעה שאני הסתכלתי קדימה.  לפחות היה לי את השכל ואת הזמן להסתכל גם אחורה.

 להסתכל אחורה בזמן, לראות את התמונה, לחיות ולהחיות את הסיטואציה, זו תמצית הזיכרון. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על תמונות קטנות

  1. עינת הגיב:

    על הילד: מומלץ לזכור את הילד ההוא מ"בגדי המלך החדשים", שאפילו בלי להסתכל למעלה הצליח לראות את מה שאחרים סרבו, או לא יכלו להרשות לעצמם.
    על הזיכרון: מומלץ לזכור שגם אנחנו היינו פעם כמו הילד ההוא, זה מ"בגדי המלך החדשים", שהתבגר בינתיים, זמנו אוזל, צרכיו מתחדדים ויכולת ההתבוננות שלו מיטשטשת.
    אכן, מומלץ לזכור …

  2. רונית הגיב:

    אני זוכרת את הלידה שנולדתי בה.
    לפני כמה שנים נדרשתי לזיכרון הזה במסגרת סדנת כתיבה וזה פשוט קלח ממני, ואומת עם אמא שלי בניואנסים.
    אפשר להיכנס לכל זיכרון, גם מחיים קודמים. זה ממש טכניקה נרכשת. השכנה שלך מרחוב הקשת אלופה בזה.

  3. rutut הגיב:

    הקיסוס והצמחייה צמחו פרא כחלק מהכישוף על מנת להסתיר את החצר מהעולם החיצון במשך מאה שנה (ורק בחלוף המאה אכן יכול היה הנסיך לעבור בין הצמחים, היכן שקודמיו נכשלו..)
    נראה לי שקטנטנים מביטים למעלה למרחב, לשמיים, למקומות שבאו מהם, אנחנו מסתכלים על הארץ, אולי מחפשים מטבעות כסף שנשמטו למישהו…😈

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s