המורה בת זונה

חצי שנה שאני חושב להתקשר למורה שלי מכיתה א'. המורה חנה. היא הייתה המחנכת שלי בשלוש השנים הראשונות שלי בבית הספר היסודי, כלומר מכיתה א'-ג'. זו לא רק העובדה שהקטנה שלי צולחת את השנים האלו, שהובילה אותי לחפש את הטלפון שלה ב-144, אלא בעיקר הרצון לספר לה שמכל תלמידיה, אני היחידי שבחר בקריירה של עיתונאות (לפחות למשך תקופה לא קצרה של כ-7 שנים).כי המורה חנה, הייתה בנוסף להיותה מורה, גם עיתונאית. עיתונאית אמיתית של "ידיעות אחרונות". כתבת לענייני פלילים, כתבת לענייני חינוך ועוד,  בתקופה שלא היו בנתניה הרבה עיתונאים ובטח ובטח שלא עיתונאיות. אני זוכר שכבר לפני 35 שנה זה עשה עלי רושם עצום. האמת היא, שלא מצאתי את הזמן המתאים. את הטיימינג הנכון לשיחת הטלפון. זאת אומרת, כבר התקשרתי, והמספר היה לא נכון. זה לא שקשה כל כך להגיע למספר, אבל החלטתי לחכות להזדמנות המתאימה. והיא הגיעה.

 נעצור רגע, נלך לכיוון אחר ואחרי זה נחזור. לפני כמה שבועות התבקשתי כחלק מסשן שאני נמצא בו, להכין בנק של זכרונות. המורה שירי, ביקשה מאיתנו לקחת כל מיני סיטואציות שקשורות לעבר שלנו, ולכתוב את האסוציאציות שעולות לנו למקרא אותן מילים. נעליים, בגד שאהבנו/שנאנו, רגע עם או בלי סבתא, מפגש עם נחש. עץ. מוות וגם מחבוא. התחלתי לכתוב. נזכרתי כמה אהבתי לשחק מחבואים. אולי האהוב שבמשחקים. שעות על גבי שעות לאור ריבוי המשתתפים. השיא של המשחק היה – אם תרצו, הרגע שאליו התכווננו- להישאר האחרון שעדיין לא נתפס ולהציל את כולם. זה הצריך סבלנות אין קץ (לחכות שכולם ייתפסו), לא להתפתות לפרוץ לפני (למרות ההזדמנויות) ולחכות לרגע הנכון (טיימינג, כבר אמרנו), לזהות את הנקודה שבה תוכל לזנק מהמחבוא, לנצל את אלמנט ההפתעה, ולחלוף על פניו של מי שאמור לתפוס אותך בריצה הכי מהירה שלך, ואז להנות מרגע הניצחון. מהתהילה של מי שהציל את כולם. כמובן שמי שנאלץ לשוב לספור מחדש, לא ממש חלק איתך את רגעי ההתפעלות , אבל זה היה המשחק.

מתוך הזיכרון הזה, עלה וצף פתאום זיכרון אחר, הרבה יותר מוחשי והוא לא היה קשור בכלל למשחק. נזכרתי במיכָה קוּבִּי. היתי אז בכיתה ב' או ג'. למעשה היו לי אז הרבה תפקידים, מלבד להיות תלמיד. הייתי המוציא והמביא. תרתי משמע. אבל באותו יום, אחרי הלימודים, לא הייתי המוציא והמביא , אלא ילד שובב שפשוט זרק את התיק של מיכה קובי, אל מעבר לגג של חדר האחות. המשמעות הייתה ברורה. אי אפשר להוריד את התיק משם, אלא רק באמצעות סולם, ובקיצור בלאגן לא קטן למי שהתיק שלו הועף לשם, ובמקרה הזה, מיכה קובי. לא סתם זרקתי לו את התיק לשם. זה הגיע לו.

כמה ימים קודם לאינסידנט הזה. התבקשתי על ידי המורה שלנו (היינו באותה כיתה),המורה חנה, להוריד את מיכה מכיתה ג' לכיתה א'. זה היה עונש מקובל באותם ימים. תלמיד שהפריע או הציק  או לא הפסיק לדבר, היה "יורד" כיתה. לשעתיים, ליום שלם, לפעמים אפילו לשלושה ימים, תלוי בחומרת ה"עבירות והפשעים הקלים" שהוא ביצע. אני הייתי השליח.  זה שמוציא ומביא. ילד קטן עם מצח גדול, שלוקח איתו ילד יותר גדול ממנו בגוף , עם מצח אולי קצת יותר קטן, ומעביר אותו לידיה האמונות של מורה אחרת. דופק על הדלת, נכנס, "המורה חנה אמרה, שמיכה יישאר פה שעתיים", "או קיי", "להתראות". זו בדרך הכלל הייתה הסיטואציה ואני הייתי מורגל אליה. בדרך, עוד קודם שהגענו ליעד המשותף שלנו, מיכה מספר לי , שהמורה חנה, החרימה לו את הגולות שלו. למה זה קרה, אין לי מושג, אבל כחלק מההזדהות שלי עם המקרה -ובניגוד ליחסי הסוהר-אסיר שלנו- אמרתי לו , ש"אם זה מה שהיא עשתה, אז היא בת זונה". אמרתי. הורדתי אותו כיתה, והמשכתי לדרכי, כלומר חזרה לכיתת האם שלנו.

אחרי שעתיים, אני הולך להביא את מיכה. אנחנו חוזרים ביחד לכיתה, ואז הוא אומר את המשפט שנחרת אצלי וגם אצל המורה חנה להרבה מאוד שנים. "המורה", הוא אומר לה איך שאנחנו נכנסים בחזרה לכיתה, "אייל אמר שאת בת זונה". שקט, הס, דומיה, הלם. זה פחות או יותר מה שהשתרר, אחרי שמיכה הטיל את הפצצה. שיחק את הקוביות שלו היטב, מיכה. זה לא שממש הבנו את המושג, אבל עצם האמירה שלו, הייתה בבחינת חילול קודש. ועוד מהפה שלי, מהבן יקיר. קשה לתאר את עוצמת הפגיעה. טלפון להורים. הזמנת הורים לבית הספר, ושיא השיאים: הבושה והמבוכה. המורה חנה הייתה חברה של אמא שלי שהייתה מורה גם היא. הכירו מהסמינר. מנתניה של פעם, שבה בחורות טובות היו הולכות להגשים את עצמן בחינוך. בלשון המעטה , מאוד לא נעים, בטח ובטח נוכח העובדה שהייתי הפייבוריט שלה, הנבחר. לאורך תקופה מסויימת – גרנו לא רחוק אחד מהשני- הייתי רואה אותה, ועובר מדרכה. 

זה היה פחות או יותר הרקע לפרידה של מיכה מהתיק שלו לטובת  הגג של חדר האחות. גם כאן, זרקתי את התיק והמשכתי לדרכי. כלומר, הלכתי הביתה, מבלי להביט לאחור. אבל באיזשהו שלב, נאלצתי להביט קדימה. זאת אומרת לכיוון רחוב בקמן. אני הייתי בכיכר המייסדים, כשבאופק שהשתרע לו עד רחוב בקמן, ראיתי משהו שניתן להגדיר אותו כפאטה מורגנה. הבעיה הייתה שהיא נראתה מאוד מציאותית, אותה פאטה מורגנה. וזה היה המחזה שנגלה לעיני: שיירה שבראשה צועד סגן מנהל בית הספר, לצידו, ואולי קצת מאחור, אבא של מיכה קובי, מאחוריהם, מיכה קובי בעצמו, ואחריו עוד שורה של ילדים. כולם צועדים לעברי והם לא באים לשחק תופסת. היה לי זמן, כלומר מספיק זמן, לברוח מבלי שהם יראו אותי. וזה מה שעשיתי. רצתי, את אותן ריצות חיים, כשכל הדרך אני מנסה לחשוב איפה אני מתחבא. הגעתי הביתה, מתנשף, פתחתי את הדלת, מודע לכך שהחבורה העליזה עושה את פעמיה לכיוון הבית שלי. מאיפה הם ידעו איפה אנחנו גרים, אין לי מושג, איפה היו ההורים שלי ולמה הייתי לבד, גם על זה אין לי תשובה. מה שהיה ברור לי, זה שאני צריך לנעול את הדלת  וזה מה שעשיתי.  שני מנעולים. ומשם לרווח שבין ארון הבגדים של ההורים, לקיר בחדר השינה שלהם. בצמוד לקרש הגיהוץ. היו שתי מחשבות  שהעסיקו אותי  בזמן שהתכווצתי לי באותו מחבוא, אחת,  בשביל מה אמא שלי צריכה קרש גיהוץ שכמעט ותפס לי את כל המקום והשנייה זה אם נעלתי את הדלת. פתאום שמעתי את הקולות. כלומר מהנקודה שבה התחבאתי יכולתי לשמוע את הקולות של השיירה שנכנסה לשביל שמוליך אל הבית. עצרתי את הנשימה, למרות שהיה ברור לי שאף אחד לא יכול לשמוע אותה. הם עוד ניסו לפתוח את הדלת, קראו לי בשמות, אבל אני החרשתי. ממש אנה פרנק. ואחרי כמה זמן הם הלכו. בסופו של דבר יצאתי מהמחבוא המאולתר, אולי עוד אזרתי אומץ, לצאת שוב לרחוב. לא ראיתי אותם. לא את סגן המנהל, לא את אבא של מיכה קובי, לא את מיכה, ולא את הילדים. אולי למחרת בבית הספר. גם מיכה וגם אני לא היינו צריכים שיעור חשבון כדי לדעת שהחשבון בינינו נשאר פתוח.  מיכה הפר את שני הקודים הכי בסיסיים שעליהם אין מחילה: הוא גם עירב הורים וגם הלשין. בהומטאון שלנו, זה היה בלתי נסלח.

יום אחרי שאני מספר את הסיפור הזה ומצחיק את חבריי לסשן, אני נוסע שוב לאותה הומטאון, לאזכרה של צ'יטה. אשתו והילדים, מארגנים ארוחת מנחה וערב של שירה בין חברים. אני עולה לשם יחד עם המאמא, אחרי שעוד קודם לכן אני עושה סיבוב במחוזות ילדותי. אני אפילו מחנה את היונדאי החבוטה, בכיכר המייסדים, בואכה רחוב בקמן. הגיחה הזאת לעיר. הערבוב של זמן וזיכרון, הווה ועבר, מציאות ודימיון, מציפים אותי. "אתה חייב לפגוש את חנה ,היא כאן", אומרת לי עתליה, האלמנה כשאנחנו מגיעים אליהם לדירה. אני לוקח לי ז'לוק קטן מהקוניאק 777 , גם כי קר, גם לזכרו של שמעון וגם לחיזוק, ומתיישב על ידה. " אמרו לי שאתה פה, עכשיו אני מזהה, החיוך לא השתנה", היא אומרת. אני מרגיש מעט נבוך. "רציתי להגיד לך שמכל תלמידייך, אני היחידי שבחר בקריירה של עיתונאי", אני אומר לה, סוגר מעגל של 35 שנה. אחרי כמה דקות של שיחה, אני לא יכול להתאפק  ומתחיל לספר לה את הסיפור. אני שואל אותה , אם היא זוכרת אותו, והיא אומרת לי שבוודאי שכן. "היית יד ימיני", היא אומרת. כשאני מגיע לקטע של "המורה בת….",אני לא מסוגל להגיד את המילה ואנחנו מדלגים עליה. היא לא מפסיקה לצחוק. "אבל , אני החזרתי לו את הגולות", היא אומרת לי בסוף, מקפידה שגם אחרי 35 שנה, ולמרות ההתיישנות, יהיה ברור שהמורים של אז אולי היו קשוחים אבל ישרים. "אני בטוח", אני אומר לה.

ואחרי השירה והאוכל, והחלפת הזכרונות ועוד כמה כוסיות קוניאק שרק אני מקפיד לשתות, רגע לפני הדלת, כשכולם עוטים עליהם את המעילים, אני אומר לה, "רציתי להגיד לך תודה". "גם אני לךָ" היא אומרת לי. "לא, לא על הפגישה של היום, על אז, על מה שנתתם לנו". העיניים שלה נוצצות מאחורי העדשות של המשקפיים. "אתה זוכר את אייל" , היא אומרת לבעלה, שמהנהן, "הוא היה ילד מאוד מוצלח, הוא עדיין ילד מוצלח".

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על המורה בת זונה

  1. miss v הגיב:

    נפלא…והרי זה פלא. כמו לחזור ולהיות עפר ואפר אנחנו חוזרים גם לזכרונות…יחי המייסדים 4 מקום אלמותיאמיתי. אהבה ואור.

  2. eyalkagan הגיב:

    מה הייתי עושה בלעדיכן, שתיים מהקוראות והמגיבות הכי ותיקות ומוערכות שלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s