מלך עכברוש *

בהתחלה ראיתי את הזנב. אפור כזה, עם חיים משלו. לקח לי פרק של עשירית שניה להבין שלזנב הזה מחובר גם גוף. גוף של עכברוש. אצלי במגירה השלישית של המטבח. עד שהספקתי להתעשת בעת שתחושת הגועל כבר התחילה לבצבץ, הוא נעלם. כנראה במרווח שבין המגירות. בשלב הזה, עוד לא בחרתי להתעמת איתו. לא. לעצור לשנייה ולחשוב. האמת היא , שעוד לפני ההתחלה, כלומר כחודש לפני הפגישה שלנו, קרה לי מקרה מוזר. אני מתעורר באמצע הלילה, עם כאב חד באצבע. אני רואה טיפת דם שמבצבצת והרגשה של מחט שננעצה לי שם באותו מקום. לא ידעתי למה לייחס את זה. חיפשתי סיכה שמישהו אולי השאיר על המיטה. לא מצאתי. ניקיתי את היד והמשכתי לישון. בדיעבד יתברר לי, שמיודעי, מר עכברוש, כבר שכן אצלי בית מזה תקופה ומתוך תחושת בעלות טריטוריאלית, החליט לבדוק אם בעל הבית האמיתי -כלומר אני- נגיס. החליט וגם ביצע.

הנקודה המצחיקה היא, שזו לא הייתה הפעם הראשונה שננשכתי על ידי עכברוש. המון המון שנים לפני זה, בנסיעה הראשונה שלי לסיני כבן אדם בוגר , אם אפשר לקרוא לנער בן 14, בוגר, מצאתי את עצמי יחד עם דני ב', דוד ב' ואוהד ש', באיזו חורשה בלב אילת. באותם ימים הנסיעות לסיני התבצעו ממעין  טרמינל סגור עם רציף אחד לנביעות (נואיבה), רציף שני לדי-זהב (דהב) ורציף שלישי לאופירה (שארם א-שייח). מאחר והתחנה כבר הייתה מלאה בנוסעים שישנו שם וחיכו לאוטובוסים שיצאו בדרך כלל בחמש, החלטנו לישון לא רחוק משם ולחכות לבוקר. באמצע הלילה, אני מרגיש מין נשיכות קטנות ביד. משכונע שדני ב' חומד לו לצון, אני מתרה בו שיפסיק. הוא לא ממש מפסיק, אז אני מבקש ממנו שוב . באיזשהו שלב, אני מסתובב לכיוונו, ורואה שהוא ישן, אני מרים את שק השינה ורואה עכברוש. הוא זה שניסה לטעום אותי. כדי להיות על הסייף סייד, עוד ניגשתי בבוקר לקופת חולים,שם שולחתי לדרכי. בלי זריקות נגד כלבת.

הידיעה שמסתובב לי עכברוש בבית, לא הדירה שינה מעיני עד שפגשתי אותו בפעם השנייה. ושוב במקרה. הרמתי את המזרון בחדר השינה שלנו (כמה פולני זה נשמע, חדר השינה שלנו)  , ושוב ראיתי את הזנב, ואחרי זה גם את הגוף. הנחתי את המזרון. הוא היה לכוד. מתחת למזרון ובתוך מסגרת העץ שמשמשת כבסיס . "הוא שם" אמרתי לה', "איפה", "מתחת למזרון". "טוב, אז מה אתה מתכונן לעשות", הגיעה השאלה הבלתי נמנעת, "מה שצריך", עניתי לה. ידעתי שאני בבעיה. קודם כל, כי לא היה לי ממש מרחב תמרון בין שלבי העץ של המסגרת, ב' כי פחדתי, וג' כי לא ממש ידעתי איך אני הולך להרוג את הדבר הזה.  דווקא ג'- שמבחינתה עכברוש משול לנחש מבחינת הפחד-  הציעה לי עזרה בהתמודדות עם המשבר , שהתפתח לו בצהרי יום שישי. נכנסנו שנינו לחדר. היא איתי, עם החששות שלה, ואני עם חתיכת עץ. הרמתי את המזרון לאט כדי לוודא שהוא שם. והוא אכן היה שם. לכוד. אקדח, אני חושב לעצמי . אם רק היה לי אקדח. אני נזכר בחברי הטוב א', שירה פעם לכיוונו של עכברוש שהסתובב לו אצלו בדירה על קרניז של וילון. ירה ופספס. מרוב תיסכול על הפיספוס, הוא עוד המשיך לירות אחריו , אחרי שהוא ברח מהחלון. הרמתי את המזרון עוד טיפ- טיפה, מה שהספיק עבורו לחמוק ממסגרת העץ, לרוץ לכיוון הדלת, לטפס על הבגדים שהיו תלויים שם, לרדת משם ולחמוק לתוך הארון ולהיעלם. אה, כן בתוך כל הזמן הזה, ג' הספיקה להפטיר זעקת אמאל'ה קטנה, ואני כמובן שלא הספקתי לזוז. אמנם עשיתי תנועה לכיוונו של מר עכברוש, אבל זה היה ממש רק כדי לצאת ידי חובה, לא הייתה לי תוכנית פעולה והוא הרגיש את זה. הקילר אינסטינקט שלי לא ממש עבד. אתם יודעים. יום שישי, מי רוצה להיכנס לשבת עם דם על הידיים. כשיצאנו מהחדר, מובסים, המבט על פניה של ה' אמר הכל או משהו כמו "הגבר שלי לא מסוגל להתמודד עם עכברוש".נו מילא. רחוק מהעין, רחוק מהלב. הוא אמנם נמצא, זה מגעיל למדי, אבל הוא בלתי נראה.

לא ממש בלתי נראה. כי עוד באותו לילה הוא צץ לו בחדר הילדים. גדול, אפור, עם זנב ארוך, מטייל לו על המחשב. לילה כבר אמרנו. סגרנו את הדלת מאחורינו מהר. פינינו את הילדים, וכעת נותרנו שוב לבד. עם חידוש קטן. הפעם זה היה, אני, הוא וה'. חבשתי כפפות, הצטיידתי במקל מטאטא, נחוש לא לתת לו לחמוק. החיפוש אחריו היה איטי. יש המון מקומות שהוא יכול להסתתר בהם. כל תזוזה של ספר מקפיצה לי את הלב, ומקפיצה לגמרי את ה'. הוא לא היה מלפנים. אז בדקתי מאחור. ואכן שם הוא היה. בין הקיר לחלק האחורי של השידה, בגובה של איזה מטר וחצי. ממתין.החלטתי לעצור את המרדף. בכל זאת יום שישי. 12.30 בלילה. "בואי נסגור לו את הדלת, ונגמור אותו בבוקר", אני אומר לה', "לאן הוא כבר יכול לברוח". השתכנעה. לא שהיה צריך הרבה כדי לשכנע אותה. חמש בבוקר, אני שומע את נסיונות הכירסום שלו את הדלת. אני מתהפך לצד שני. 9 בבוקר. אני מתעורר עם הריחות של הג'חנון, ונזכר שיש לי משימה לבצע. חובש שוב כפפות. בגדים ארוכים. נעליים גבוהות. מצטייד  במקל מטאטא ובמעין מוט מפיברגלס שנשאר לי מהקשתות שמרכיבות את האוהלים. אני נכנס לחדר. נחוש למצוא את המניאק, אני מוציא רהיטים החוצה. עם תחושת ביטחון גוברת והולכת שהפעם זה הסוף שלו, אני בודק לבינות לספרים, בארגזי הצעצועים, אבל לא מוצא לו זכר. טוב, מאחר ואני מודע לתכונות החמקן שלו, וליכולת השרידות המרשימה, אני בודק מאחורי השידה, מתחתיה. יוק.  נעלם. אני הולך לכיוון החלון. יש חור ברשת, ורסיסי רשת על המסגרת. הוא כרסם את דרכו החוצה. מאוכזב קמעא ויחד עם זאת מלווה בתחושת הקלה, אני אומר לה', שהיא יכולה להיות רגועה, כי היצור כבר נמצא מחוץ לבית. ה' שלא ממש מתרשמת מהיכולת שלי בהבנת  מדעי החיים בטבע  לאור עברה הקיבוצי, מסתכלת עלי בעין קצת עקומה. "הוא עכשיו בחוץ, הא", היא שואלת, "אתה לא מבין. זה הבית שלו, כמו שהוא יצא ככה הוא יחזור, הוא לא ממש מתרגש מהאבחנות הדקות שלך על פנים וחוץ". או קיי. אז נזמין מדביר.

הוא מגיע. המדביר. בחור טוב. מסביר פנים. אמין. הוא מזהה את הבעיה. מאשר לי שהעכברוש אכן חמק מבעד לרשת. הוא קצת מכניס אותי ללחץ כשהוא מסביר לי שהם חיים בלהקות, אבל מרגיע אותי עם הרעל סוג א' א' שלו, שיודע למשוך אותם , ולהביא למותם. יש רק בעיה אחת עם זה:  מכיוון שהם נורא מתוחכמים, מישהו סידר להם רעל שפועל רק תוך כמה ימים. כנראה שהממזרים האלו -בכל זאת מדובר ביונקים- מבינים שאם הם אוכלים משהו , ואז מישהו מהם מת תוך 20 דקות , אז המשהו הזה לא ממש טעים וכדאי להתרחק ממנו. הבעיה היותר קריטית היא שהם בדרך כלל נוטים למות, במחילות שלהם. במקרה הזה אני עשוי למצוא את עצמי עם עכברוש מת ומאוד מסריח מאחורי איזה ארון קיר בלתי ניתן להזזה, אלא רק עם פירוק. טוב, מאחר והאופציה להישאר עם עכברוש חי, נושם ובועט , ולפעמים גם נושך, לא נראית לי יותר מרנינה , אני בוחר באופציית הרעלן. "תן לזה שבוע  שבועיים, הבעיה צריכה להיפתר", אומר לי המדבירן, אחרי שאני נפרד מ-370 ש"ח. לו יהי. "תגיד" אני אומר לו, "אם היית רואה אותו עכשיו פה איתי, איך היית תופס אותו?", "מהזנב" הוא עונה לי, "אני מרים אותו וזהו". בררר.

בימים שאחרי, אני מזהה שהעכברוש אכל את הפתיונות, שנראים כמו פלסטלינה כחולה עטופה בתיון לבן. "מישהו כאן אכל אותה חזק", אני אומר לה', עם שמץ של שמחה לאיד. בכל זאת יש לנו חשבון פתוח. המניאק הקטן- גדול נשך אותי. לפרקים אני חושב שאני מריח משהו. סתם דימיונות. אני לא רואה שום גופות בשטח.בערך שבוע עבר מאז ביקורו של הרעלן. משהו פנימי עמוק אומר לי שאני לא יכול עדיין להיות רגוע. אולי זאת תחושת האכזבה שנמנע מאיתנו הקרב בצהרי היום בכיכר העיר, ואולי זו הידיעה שעד שאני לא אראה את היריב שלי מת באופן מוחשי, אני לא אוכל להיות שקט.

מישהו כנראה שומע אותי. בעצם זה אני ששומע, את "אוייש, בוא בוא מהר", של ה'. היא תמיד זו שמזהה אותו. "הוא כאן", היא אומרת לי בקול שקט, כאילו שהוא יכול לשמוע, "מתחת לפינת ישיבה". וואלה. אני רץ ללבוש את הכפפות, למקרה שאני אצטרך להרים אותו. אני מתקרב לאט. הפעם הוא באין מוצא. לכוד בין הפינה לארונית, כנגד רשת , שהשארתי, באחת הפעמים הקודמות. אני לוחץ קצת את הפינה כנגדו והוא משמיע קול ציוץ של כאב. "די, אני לא יכולה לשמוע את זה". מילכוד. ללחוץ ולמעוך אני לא יכול, כי זה אכזרי. לשחרר, אני גם לא יכול, כי הוא כבר הוכיח שהוא מכיר את שביל הבריחה. הצורה שבה הוא תפוס לא מאפשרת לי לתפוס אותו מהזנב. אני בוחן את כל האופציות. נשארה לי אחת. "טוב, לכי מפה", אני אומר לה'. "מה אתה מתכונן לעשות" היא שואלת אותי. אני מסתכל עליה. "בלי דם, על הקירות עכשיו". "באייי". 

אני מסתכל על הסכינים במטבח, אף אחד מהם לא נראה לי מספיק חד למשימה. גם נבוט עץ לא יעשה את העבודה, כי אין לי מקום לקחת את התנופה המקדימה למכה. העכברוש ממשיך לצייץ. אני מביט עליו מלמעלה. יש לו פנים חמודות. אני לוקח את מוט הפיברגלס, הכתום שנראה כמו שרביט מנצחים. הוא דק וקשיח. העכברוש תופס את הקצה שלו, מנסה לנשוך, אני נותן לו להחזיק את זה בין השיניים, ממשיך לחכוך בדעתי מה לעשות, אני משתהה לכמה שניות ואז באיבחה אחת, תוקע את המוט פנימה. בדיוק כמו החרב האחרונה שהמטאדור תוקע ומגיע עד ליבו של הפר. הגוף שלו מוכרע. המוות המהיר מכה בו כברק. אני מזיז את פינת הישיבה, אוסף את הגופה נטולת החיים עם הלשון הקטנה ששמוטה הצידה, עם יעה, שם אותה בשקית ויוצא לכיוון הפח. בחוץ, ה' מסתכלת עלי. "עשיתי מה שהייתי צריך לעשות", אני אומר לה בטון שלא נעדר ממנו הפאתוס הדרמטי. "הרבה דם" היא שואלת". "לא. אני תיכף אנקה", אני אומר לה.

כמה ימים אחרי זה, היא רואה עוד אחד.  לא ממש עוזרים, הפתיונות האלו. אחרי מאבק קצר הוא מוכרע.לא עם חרב, אלא עם מקל של מטאטא. מכות יבשות, בלי דם. פתאום חלוקת התפקידים בין הצייד לניצוד מאוד ברורה. עם השני זה כבר יותר קל.    

———————————————–

 (*) הספר "מלך עכברוש" נכתב על ידי ג'יימס קלאוול ומתאר את החיים במחנה שבויים ברוטאלי שנמצא עמוק בתוך שטח הכיבוש היפני.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על מלך עכברוש *

  1. רונית הגיב:

    ג'יזס אייל,

    עכברושים זו אכן חיה חמקנית. הופתעתי פעם לגלות שביהדות מייחסים לה תכונות גבוהות. אני אשאל את נאוה.

  2. eyalkagan הגיב:

    אכן במהלך התקופה ביקשתי למצוא סימבוליות בעובדה שהעכברושים בחרו בי, בנו. בדקתי באינטרנט בעיקר לגבי העכברוש באסטרולוגיה הסינית ושם מצאתי כי "אנשי העכברוש, נחשבים כאנשים מהירי תפישה, שאפתנים, כריזמטיים, חכמים, צריכים נוכחות חברתית מוגברת סביבם ועוד.".

    זה עדיין לא שיחרר אותי מאותה תחושה קמאית שיש לך כשאתה נתקל בהם במה שנקרא "מאנו-א-מאנו" (man to man).

  3. galit הגיב:

    איחחחחחס….!

  4. :)))))
    איזה תיאורים, איזה תיאורים!!!! המינגווי של המושבה. קרבות, הרג, דם, ספרות.
    יש בזה, משהו. החיבור של מה שאתה מתאר כאן לעניין של ה"גבריות". אם נכנסים לזה, בלי כל הדעות הקדומות של העידן המעודן מחד והטכנולוגי מאידך – שלנו, היציאה אל הקרב של הגברים – היא חתיכת נושא. קלטתי את זה במוזיאון באמסטרדם, כשעמדתי מול ציור של קרב ימי ונכנסתי לראש הזה של מבחן האומץ, הגבורה, הניצחון/התבוסה. לרגע רציתי להיות הקפטן ההולנדי הזה, לבוש השיריון שמוביל את המערכה אל הניצחון.
    אבל אז נשאלת השאלה, האם זה באמת קטע גברי? אני חושבת שלנשים יש נחישות, אומץ ואכזריות – שהגברים יכולים רק לחלום עליהם. באימוני הקרטה המיוחדים שלנו, אימונים שדרשו יותר סיבולת מאשר כוח פיזי [שבשלב מסוים כבר לא שיחק תפקיד] – הגברים נפלו ואלו ששרדו טוב יותר היו הנשים.
    הנושא הזה עניין אותי פעם וכתבתי עליו וגם אספתי מידע, סיפורים לא קלים על אלימות ואכזריות שנשים מסוגלות להפעיל.

    כל זה כמובן בלהניח בצד, את זה שהרג של יצור חי הוא בעייתי בעיני תמיד. ביני לביני קיבלתי החלטה שרק אם אני ממש תחת איום ישיר של חיה (שגם זו נקודה בעייתית. מה זה איום? איזה סוג של איום?), אני אהרוג אותה. שזה אומר שקלטתי ג'וק בחדר השינה שלנו והשארתי אותו חי (שזאת דרך מעניינת להבין כמה מהקטע הוא פחד. עכברוש הוא הרבה יותר מסוכן).
    תגיד לי אי-אפשר היה להניח איזה מלכודות ולשחרר את החבר'ה במקום אחר? או שבאמת יש כאן איזה קטע שהעכברושים מסמנים את הבית?
    וגם חוות פיינהרון או משהו כזה – שבה מדברים אל החיות. למכרסמים המזיקים הם התקינו ערוגה נפרדת, והמזיקים כרסמו בה ולא בירקות שלהם. אני לא בטוחה שאני מספרת את הדברים במדויק, אבל מה שחשוב זה להעביר את רוח הדברים. שקלת להחליף איתו מילה? לתת לו התראה אחרונה?

  5. eyalkagan הגיב:

    גליתה – זו אכן תגובה ישירה ממצה וקולעת או כפי שה' אומרת ידעתי שמישהי/ו י/תבוא ות/יאמר איכסססס. קשה לי לקבוע אם האיחחחחס מכוון אלי , לעכברוש או לסיטואציה כולה, אבל זה סוד הקסם של תגובות קצרות וזה לא כך משנה לי מאחר ואני יכול להבין את האיחחחחס הזה על כל צורותיו.

    אתון- כמה כיף לקרוא את התגובות שלך. מעבר לקטע הגברי של ציד- ניצוד שבהחלט משחק תפקיד לאורך כל הציויליזציה (והמינגווי הוא בהחלט אחת הדוגמאות הבולטות), הסיפור הזה הוא יותר סיפור של "להסתכל לפחד בעיניים", תרתי משמע.

    שקלתי כל מיני אופציות, את דרך ההימנעות, את דרך הפיוס, את התיקשור הרוחני וכמובן את המדביר, בסופו של יום אין לאן לברוח(לא לי ולא לו).

    כנראה שהייתה לו משאלת מוות (הוא התחיל…). ניסיתי להחליף איתו כמה מילים, ולמרות ששנינו יונקים (אחד הדברים המפתיעים ביחס לעכברושים זו העובדה שאמא עכברושית מיניקה בטבע כל יונק אחר), לא מצאתי איך להזהיר אותו בדוליטלית.

    מה שמדהים הוא שמאז הקרב האחרון, הם נעלמו. כמו מבינים שבבית הזה יש טורף גדול יותר ומסוכן, ואולי זה רק דימיונות השווא שלי, כי מאיזשהו מקום צץ לו חתול ענק שחור לבן, זכר סוג אלפא שמתהלך לו לאיטו והתיישב במקום הכי אסטרטגי שיכול להיות. מול מה שהייתה פעם כנראה המאורה שלהם. אז יכול להיות שהוא פשוט הפתרון.

    הוא לא מדבר, הוא לא שם פתיונות, הוא עושה את מה שהטבע "אומר" לו, הוא צד עכברושים.

    והוא לא כותב על זה פוסטים🙂.

  6. לך תדע אייל, אולי זה בדיוק היה בית הספר שהיית צריך לעבור – האיבחה האחת. אולי נפגשתם בגלגול אחר. אתה היית השור, הוא המטאדור. לטעמי, שום דבר לא מקרי. גם זה שהם נעלמו פתאום.
    אולי זה החתול.
    כתיבת הפוסטים היא נפלאה. בשבילך, בשבילנו. איזה רגע ממוקד נתת לנו כאן. שהעלה אצלי כל כך הרבה.

  7. אילנה הגיב:

    מרנין ומעורר זכרונות..מראות וריחות.. המשעשע מביניהם:אני במקלחת ושומעת צרחות..קוראת לילדה להנמיך את הטלויזיה האלימה הזו,אין תגובה. הצרחות של סכנת מוות נמשכות,פתאום חודרת להכרתי התחושה שהילדה שלי צורחת ואין מקום עוד לשאננות..מתלבשת בבזק ויוצאת לחצר לחלץ אותה מידי מחבל כנראה, ואז נגלה לעיני מחזה הזוי:שני בני הנוער שלי עומדים על הכיסאות ואחת צורחת את " על השחיטה",המומה אני שואלת :"צפע"? "חולדה מתה,היא היתה ליד הרגל שלי",היא בוכה וכולה עוויתות.השכנה מבעד לרעש המזגן והחלונות הסגורים יוצאת לבדוק אם מדובר בניסיון לרצח לפחות..אני מפנה את המנוחה וכעבור חודש מתגייסת האמיצה למג"ב..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s