מצעד האיוולת

יום שבת. אתמול היה יום שישי. לא זה לא שיר ילדים הפוך. זה הולך להיות יותר שיר כאב. אתמול היה עוד יום שישי ללא שיקשוק. כבר הרבה זמן, יותר מידי זמן, שימי השישי בפרדס חנה וכרכור הם נעדרי שיקשוק. ולמרות שיש מי שעושה למען החזרתו וכואב את "מותו בטרם עת", נדמה שהכלבים במקרה הזה רק מיללים, אפילו לא נובחים,והשיירה- שיירת חברי המועצה- עוברת לה. כי הרבה זמן- עשר שנים, בכל יום שישי הראשון בחודש, בדיוק כמו החגים האזרחיים באמריקה – התקיים לו המוסד הזה, התופעה הזו שאמנם שם יש לה, אבל להסביר אותה קשה, ועכשיו יש מי שקם עליו להחריבו. בעוז רוח, בחוצפה שאין לה גבול, יש מי שהחליט כי הוא יהיה המשמיד וזאת בטיעוני סרק שעניינם בטחון וסדר. ועד כמה  סרק, תעיד העובדה כי אף אחד מהמלעיזים כנגד השיקשוק לא היה שם. עשר שנים, ואף אחד מאלו שמבקשים להורסו ולהצמיתו לא טרח אפילו לבקר בדבר הכי ייחודי שיצא מכאן. ואם יבוא וישאל השואל למה ועל מה יצא הקצף, יש על כך תשובה.  בדיוק כמו התשובה שנתן ג'ורג מלורי (שעליו ניתן לקרוא בפוסט מעניין של אורי קציר), כששאלו אותו, מדוע הוא רוצה לטפס על האוורסט . "כי הוא שם", הייתה התשובה שלו. וזו גם התשובה כאן, שכן, אני לא יכול לחשוב על שום תשובה אחרת, שתגרום לי להבין, מדוע יכולים חבורה של נבחרי ציבור סוג ז', להחליט בשם טובת הציבור לכאורה, לסגור מפעל חיים של אנשים, שהם הם הציבור.

 נתחיל מההתחלה. היה זה דווקא זיו הדס ז"ל שבדיוק בימים אלו היה צריך לחגוג את יום הולדתו ה-36-ולא כולם מכירים גם אם מוקירים את תרומתו- שהניח את היסודות למה שיהפוך ברבות השנים, לאירוע ששמעו יגיע עד למרחוק. זיו, איש גדול פיזית, עם לב עוד יותר גדול, הגיע ל"איזור" עוד בטרם הפך ל"מדינת פרדס – חנה כרכור הניו אייג'ית". כיוצא קיבוץ, הוא הסתכל על הדברים קצת אחרת. הוא ביקש לְחַבֵּר בין הקצוות, בין השוליים  לבין מה שנתפס בעיניו אולי כמרכז. בין הילדים האתיופים ותושבי השכונות- ה"מקומיים"- לאמנים ולגולים התל אביבייים, שזיהו את הפוטנציאל המקומי. הרצון היה לספק אוכל בפרוטות, בגד מיד שניה בזיל הזול, ופעילות תרבותית במובן הטוב של המילה, למי שלא תמיד יש לו את זה. זו היתה נקודת היציאה.

והמועצה, כן אותה מועצה, עם אותו ראש מועצה הנוכחי, הייתה שם כבר אז. דרך אנשי החינוך הבלתי פורמאלי יצאו הקולות שקראו לאלו שאולי היום לא נראים ברחבי השיקשוק לבוא. והם באו. ונוצרו חיבורים. אלברט עמר, הפליא בקולו, מאיר אריאל הסתובב ואסף בכובעו כסף למען האמנים, שמאז ומעולם ואולי גם לתמיד, יהיו רעבים. יעלה אורן-זלאיט הגתה בהבזק את השם, והיא  זאת שחיברה בין זיו להנס ואילנה "אשת הברזל" פלדה וליובל רוט, שממשיכים את הרוח ואת העשייה, באותה רוח ועשייה שאיפיינה את השיקשוק מיום לידתו.

ועוד אנקדוטה: זיו, שהיה איש צנוע ונחבא אל הכלים ועל אף גובהו תמיד היה נדמה שהוא מתכופף מעט כדי להמעיט בערך מעשיו, הרגיש לדברי מי שהכיר אותו ש"הזמן מועט והמלאכה מרובה". כדי לפרסם את דבר האירוע החדש הוא פנה לכוחות המקומיים שפעלו אז במושבה. בואו נאמר שלא כולם האמינו  בפרסומי חינם וברוח ההתנדבות ששרתה עליו (לעומת "דפוס שלום" שהיה שם ועזר). אבל לא דבר כזה ירפה את ידיו של הענק מהדרום. הוא הקים את "קורא במושבה",  סוג של עיתון שעסק לפחות בהתחלה בנושאים אלטרנטיביים, תרבות וחברה ובהמשך גם במוניציפליזציה. כן, אותה ישות פיזית שמורכבת מאנשים אמורפיים, שעם החלטותיה אנחנו צריכים להתמודד. אותו עיתון, הוא זה שיצר במקום מסויים את החיבור בין אנשי הקהילה, אותו חיבור שנראה היום כל כך טבעי.  היה גם מדור שנקרא "צרצר הכפר", שנערך על ידי אילנה, שהפך לניוז- לטר בפני עצמו, ובאיזשהו מקום היווה את הבסיס "למושבה חופשית" , הלוקאל בלוג המקומי, שמהווה את כיכר השוק הוירטואלית של אוהבי המושבה. דרכו של גלגול.

וכך בהמשך,  צבר לו השיקשוק תאוצה,עבר גלגולים  אף הוא והפך להיות חגיגה תרבותית פתוחה לכולם, כשמראש נבחר להיות ממוקם בוואדי על מנת שכ-ו-ל-ם יוכלו להגיע אליו, מי ברכב, מי באופניים ומי ברגל. על שלושה דברים עמד השיקשוק: על התרבות (מוזיקה, ג'אגלינג, תיאטרון), על התוצרת העצמית (עבודות יד, אוכל ) ועל היד השנייה. והדבק שאיחד את הכל היה החברותא. המשהו הזה שאי אפשר לפרוט אותו לפרטים.  בעידן של רשתות חברתיות, השיקשוק היווה בשנים האחרונות מפגש חברתי של ממש, בו ילדים יכולים להחליף את מרכולתם (כי הם גדלו), תמורת משהו אחר של מישהו שכבר לא צריך אותו, ובכך ליישם את חוק שימור החומר מבלי ממש לשנן את חוקי הפיזיקה. בו מבוגרים יכולים להחליף דיעות ורעיונות מבלי להקליד אותם על מחשב ובאין חוצץ. שלא לדבר על החלפת ספרים ומכירתם ובכך ליישם את חוק שיחרור החומר שכל כך קשה לאספנים. וכמובן שלא רק בילדים ובמבוגרים עסקינן, יש  את דור הביניים, דור ההמשך של הרוח החופשית, שעבורם זהו מקום מפגש של מוסיקה והורמונים.  וכן, גם קצת פרנסה, האם יש משהו רע בעובדה שמישהו מוכר את הלחם שלו תמורת 10 שקלים, הכיכר. האם השופרסל או בעליו נוחי דנקנר, ממש יינזק מכך שפעם בחודש 30 אנשים יהנו ממעשה ידיו הטעים לחיך של האופה מכליל. הרי מי שידו אינה משגת  ממילא לא יקנה את הלחם הזה ומי שידו משגת יעדיף לעשות את זה שם בשיקשוק.

כי בשיקשוק הגם שהתמסחר קמעא (ואולי במסגרת גלגולו החדש, יצליח למגר את תופעת הבאסטיונרים), עדיין יכולת להסתובב עם 100 שקל בכיס ולהרגיש הכי עשיר בעולם. פה מרק קובה אדום מעשה ידי אחת מהאמהות הכורדיות להתפאר, שם עוד בוריקה טריפוטלאית אמיתית, ממש בהמשך עלי גפן וביסטיל, קינוח קטן של מיץ תפוזים שנסחט עכשיו, שלושה ספרים יד שניה (אני מחזיק את הדראפט הראשון של יהודית קציר שקניתי תמורת 10 ש"ח) , כובע שבדיוק צריך כי יש שמש, מכונית על בטריות לקטנצי'ק, איפור לגדולות ועדיין נשאר לך עודף. והמפגשים.והצבעוניות. והחיוכים. והנשים היפות טובות המראה שמהוות סוג של אופנה מטעם עצמה, והמנגנים, והכובענים וכמובן מר שכבביץ' (מי אמר שאין מאבטח) שמוכן להעטיר עליך עצה בשקל אחד בודד. אין צורך להדרים במורד המאות, כדי להבין שבדיוק כך נראו הירידים של פעם. אין צורך ללכת לספרי ההיסטוריה, לעלעל בדפי הציורים, ולחפש את הביטויים הנכונים בבלדות של המשוררים, משום שהשיקשוק בדרכו הייחודית, המאד מקומית כבר כתב אותם בסגנונו שלו.

ועכשיו, ולא בפעם הראשונה יש מי שרוצה לנגח את ראש המועצה, על תמיכתו בשיקשוק. זה לא חדש.  זה כבר היה בעבר. אני לא בטוח מה היה המקצוע העתיק ביותר בעולם, אבל לצד הזונות והגנבים, תמיד היו המתווכים, ולידם ממש לידם היו גם העסקנים. היו, הווים ותמיד יהיו. נבחרי הציבור, שלא ברור בדיוק מי הציבור ששלח אותם, ועל מה הם נבחרו. אלו שנבנים מהאין ולא מהיש. אלא שבוחרים להכניס את העיזים, ונעלמים כשצריך להוציא אותם. גם בקדנציה הראשונה של ראש המועצה הנוכחי היו כאלו שניסו לחפש אותו ותמיד באותה תואנה: מדובר בהתקהלות של אנשים,זה לא בטוח, האוכל שמוכרים שם לא נעשה תחת פיקוח בריאותי, מדובר בכלל בעסק, בלוני הגז יכולים להתפוצץ. שורה של טענות שונות ומשונות שעניינן חוק וסדר.

 נער היייתי וגם זקנתי, ובהרבה וועדות ישבתי, רובן ככולן גדולות ממליאת המועצה של פרדס חנה וכרכור ותמיד עלו בהן שאלות של חוק וסדר. מעולם של דינים וחוקים אני מגיע ועדיין רק במעט מאוד מקרים ראיתי את חוק ההגיון גובר. שכן העסקנים, מה להם ולהגיון, את ליטרת הבשר שלהם הם מבקשים וזו ממוקמת תמיד במרווח הצר שבין החוק והסדר. לעולם היא לא תשכון בתחום אהבת הזולת או רווחתו. תמיד היא תסתתר תחת סעיף זה לפקודה זו וזו , או אפילו יותר עמוק, תחת המקום שאותו מבקשים לכסות שמא יקרה משהו.

וגם כאן אני חייב פאוזה קטנה: לפני כמה חודשים, יצאה שמעה של פרדס-חנה כרכור למרחוק. בכתבת מחקיר מבית מדרשם של אחד מערוצי הטלויזיה(שמחפשים במסגרת הרייטינג את האנקודטיאלי דווקא ולא את המהות), התברר שבפרדס חנה ובכרכור, הקנסות של חוקי העזר נקובים בלירות. אוי לבושה. פרנסי העיר אינם יכולים להטיל קנסות מאחר והם חסרי ערך. קוריוז. לאחד מחברי המועצה זה כל כך חרה שהוא לא הרפה מהנושא וטרח להפעיל את כל התותחים עד שהעיירה המנומנמת שלנו תהפוך למקום מתוקן שבו ניתן יהיה להטיל קנסות בשקלים חדשים, ובכך להסיר את חרפתה של העיירה. והנה אנו מתבשרים שיחידת הפיקוח כבר מוקמת וכדרכן של יחידות פיקוח היא גם תמצא על מה להטיל קנסות. כי זו דרכו של עולם.

 לא הייתי מתעכב בנקודה אלמלא הייתי מזהה כאן רצף של נקודות שמובילות למסקנה ישירה אחת. עקירתם של הפרדסים לטובת קוביות בטון לבנות ואחידות (למרות שבני שטיינמיץ אומר ששותלים חדשים בגלל הסופות העזות שהחריבו את היבולים בדרום ארה"ב), בניית מגדלים של 12 מקומות, סלילת כבישים במקום דרכי הכורכר, הקמת יחידות פיקוח, ניסיון למגר את השיקשוק שבינתיים צולח, כולם מלמדים על כך שהמקום מאבד מחינו ומצבעוניותו. ויש כאן לא מעט סימבוליות. המעבר מלירות לשקלים חדשים, מלמד על קפיצת הזמן שהמקום הזה חווה לאחר תקופה ארוכה בה נדמה היה כי הזמן חלף מעליו. מיגור השיקשוק מלמד על דחיקתה וצמצומה של הרוח החופשית לטובת הארגון והסדר. על העיוורון. בריצתם אל חיק הקידמה, לא מבינים פרנסי העיירה כי הם מביאים עליהם את כל החוליים של העיר מבלי שיהנו מהיתרונות שהפכו אותם למקום כה מושך.

שהרי על מה עיקר גאוותו של ראש המועצה כפי שטרח להסביר לי בקצרה בעת שנפגשנו בואכה תיאטרון הידית, על כך ש"ערך הנדל"ן כבר עלה ב-30% ". נכון, כבודו. זה באמת חשוב. אבל איך אמר כבר ברטולד ברכט בשירו האלמותי משנת 1938 "גנרל הטנק שלך", בסופו של דבר, גם המטוס וגם הטנק זקוקים לאנשים, ולאנשים יש חיסרון אחד הם יודעים לחשוב. והם יודעים לראות, והם חשים ומרגישים ויודעים לזהות מתי מדובר בגשם ומתי במדובר ברוק. וכשמישהו מבקש לפגוע בערב רב של אנשים שכל חטאם הוא בכך שיצרו משהו יפה ואמיתי ועמוק וייחודי ,בצורה עצמאית, רק בגלל שהוא נמצא שם, אז זה הזמן להתערב ולעצור את מצעד האיוולת הזה.

"במקום שאין איש היה אתה האיש", אומרים חז"ל. במדבר המוניציפאלי בו אנו חיים, כל קוץ הוא פרח ובמובן הזה, ראש המועצה הנוכחי, ראוי בהחלט להערכה. אם הוא המקור לניגוח, שבגינו נגרם נזק לכולם, יתכבד וישיב את הסדר על כנו. את סדר הדברים ההגיוני, בו משהו טוב שהתקיים לאורך עשור, צריך להמשיך ולהתקיים. כי בעוד כמה שנים אף אחד לא ממש יזכור את מי שביקש להחריב, יזכרו רק את שמו של המקיים. והשיקשוק ישאל השואל. השיקשוק כבר שם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על מצעד האיוולת

  1. עומר הגיב:

    חזק איל – ממש שלום עליכם של כרכור. אמנם לא הייתי, אבל מקווה שעוד ייצא להיות. ומכל מקום: מהסיפורים שלך, בכתב ובע"פ, אני מרגיש כאילו הייתי גם הייתי.
    וסלח לנימה הפרקטית: אפשר להגדיל הפונט? אתה קורע את עיני-הבנות-כמעט-40. 😯

  2. eyalkagan הגיב:

    תודה טנא. לאט לאט אני צובר לי קרדיט, פה אני שלום עליכם של כרכור, שם אני המינגווי של המושבה. על אילנות גבוהים אתם תולים אותי.

    ובקשר לפונט ולגיל 40: אל תמהר לרוץ לגיל 40, עוד תגיע. ובנימה פרקטית יותר, בסרגל הכלים יש אפשרות תחת הכותרת "גודל טקסט", להגדיל את הפונט. לפחות דבר אחד אנחנו יודעים , אין לך עיניים גדולות. יצא משהו מהחינוך הפולני.

  3. ליאת הגיב:

    אייל שלום, אני ליאת ממחלקת קהילה וקליטה של תנועת הנוער השומר הצעיר. ראשית, ברצוני לשבח את רוח דברך בכתבה. אתה מתאר את השתלטות התרבות ההמונית של בעלי ההון על גבי התרבות המקומית שצומחת מתוך האנשים למען עצמם. זוהי תופעה שרווחת במקומות שונים בישראל בה עסקנים ערמומים רומסים כל יוזמה וצמיחה מקומית כדי לספק את ההון הפרטי שלהם.ועל עצם המחאה הלא שגרתית היום (לצערי)אני מברכת. לתנועתנו יש היום סניף בשכונת רמז בפרדס חנה (המופעל ע"י 2 ש"ש). נשמח לדעת באילו דרכים ניתן להצטרף למאבק להחזרת השיקשוק והתרבות המקומית בכלל. לשם מאבק זה היינו רוצים לגייס את הנוער המקומי וחניכי הקן. אשמח אם תוכל ליצור איתנו קשר על מנת שנוכל לחשוב יחד כיצד ניתן לעשות זאת.

     

  4. eyalkagan הגיב:

    שלום ליאת וברוכה הבאה.

    אני שמח מאוד על היוזמה ועל הרצון להצטרף למאבק למען החזרת השיקשוק. זו בהחלט מטרה ראויה למען יוכלו רבים להנות מהאירוע המרתק והמלהיב הזה.

    אני גם שמח על כך שאתם פועלים להגברת המודעות במאבק שמתחולל בין "התרבות ההמונית של בעלי ההון אל מול התרבות המקומית" ויחד עם זאת אני חייב לסייג את דברייך במובן אחד: במקרה של המועצה המקומית , זו סתם עסקנות שאין מאחוריה לא בעלי הון ולא ניסיון להרוויח הון פרטי, אלא אולי הון פוליטי (וגם על כך אני בספק).

    במובן מסויים, זה אפילו עצוב עוד יותר, משום שהניסיון למגר את השיקשוק- שמייצג בצורה האותנטית ביותר את התרבות, הלך הרוח, ואורח החיים של חלק מתושבי המקום- נובע לאוו דווקא מאידיאולוגיה תאגידית רומסת (כמו במקומות רבים אחרים) אלא פשוט מתוך איוולת, ומכאן התיסכול הגדול והכעס, שלי ושל רבים אחרים.

    במקרה הזה, הכותרת "מצעד האיוולת" מכוונת כמובן לספרה של ברברה טוכמן, שמנתחת תהליכים היסטוריים מורכבים וגדולים הרבה יותר ומצביעה על דרך האל – חזור בה צעדו מקבלי ההחלטות כשהייתה להם אפשרות לעשות יו-טרן ולמנוע את הקטסטרופה.

  5. galit הגיב:

    אייל יקר! אכן היטבת לתאר את מה שהיה ואני מקווה שעוד יהיה לב ליבה של המושבה כמו שאנחנו אוהבים אותה וקשה לי לחשוב על פרדס-חנה כרכור מבלי השיק שוק… אני מסרבת להאמין שזה גוע לבלי שוב אבל אולי אני סתם אופטימיסטית ללא תקנה. נחייה ונראה… אבל בין זה לבין הספדת האיזור כ"פסה", כאילו כבר אין פה טעם לאנשי האלטרנטיבה הדרך בעיני עוד ארוכה וחבל לסתום את הגולל היכן שעוד הרוח נושבת לא?

  6. eyalkagan הגיב:

    גליתה, בדיוק כמוך, אני משוכנע שעוף החול שנקרא השיקשוק עוד ישוב לעוף. אני מקווה שזה יקרה במתכונת הפראית, נטולת הסדר והכה אמיתית שאיפיינה אותו ולא כמו עוד אירוע שמאורגן על ידי המועצה עם "הורה דרורה" ויריעות פלסטיק ירוקות שיעטפו את הוואדי.

    לגבי החלק השני בתגובה שלך: קטונתי מלסתום את הגולל על האיזור ולהכריז עליו כ"פאסה". ציינתי רק כי אני רואה כל מיני כתובות על הקיר, ומנסה לקרוא בין השורות.

    תהליך המסע של פרדס חנה -כרכור אל מחוזות הציביליזציה האורבנית החל, ומשהוא החל יש לכך משמעות ותוצאות. את התוצאות אנחנו כבר רואים והשבתת השיקשוק מהווה דוגמא לכך. עצם המאבק על החייאת השיקשוק והתוצאות שלו יהוו בהחלט אבן בוחן רצינית שממנה ניתן יהיה ללמוד לאן הרוח נושבת ובאיזו עוצמה.

    את המשמעות של התהליך כל אחד יבחן בעצמו.

  7. התרגשתי לקרוא. תודה. אורי.

  8. אילנה הגיב:

    איילי היקר,
    אתה מה זה צודק ,די חבל וכולנו מתגעגעים לימי השישי המופלאים בשיקשוק,לקרני השמש המלטפות דרך העצים,למוסיקה,לצבעים,לאנשים המגניבים שפגשנו,להחלפות חינם בלי כסף של הילדים,למטעמים , לדחקות,
    בקיצור לדבר הטוב הזה שסחף את כולנו .
    אבל כמו שהיטבת לכתוב זה לא גשם , זה סמרקים כבדים של כל אלה שממש לא איכפת להם מכלום חוץ מעלייה בערך הנדל"ן,ולאכול את הסנדוויץ' עם הטונה שלהם בהפסקת צהרים,וכל מה שקשור בלאפשר לנו להיות טיפה יותר מבסוטים, בתחת שלהם.

  9. נטע הגיב:

    מאוד מענין מה שכתבת.
    האם היכרת את זיו אישית? מתי בדיוק הוא נפטר?
    מה דעתכם להמשיך את דרכו. אם לא באותו מקום , אז במקום אחר שזקוק לכך- לצבעוניות, לאנושיות, לחום.

  10. eyalkagan הגיב:

    לא , לצערי, לא הכרתי את זיו באופן אישי אם כי יש לא מעט אנשים ברחבי פרדס חנה וכרכור שהכירו אותו, ואני מניח שבעוד תחנות שבהן הוא עבר.

    אני מאמין שהנסיונות שלנו לשמור על גחלת השיקשוק או הקישקוש כפי שאנחנו קוראים לזה בימים אלו- כי השיקשוק במתכונתו המקורית טרם חזר למרות הניסיונות שלנו להחזירו- הם בההחלט ניסיון אמיתי להמשיך את דרכו.

    אני יודע שישנם לא מעט מקומות אחרים שזקוקים לצבעוניות לאנושיות ולחום אבל בשביל זה גם את כאן? לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s