אנשים טובים

הם עמדו במקום הקבוע שבו כולם תופסים טרמפים. בתחנת האוטובוס שליד בית הספר , עם הפנים לכיוון מרכז המושבה. הוא היה עם תלתלים חתימת זקן וצעיף מהוה והיא הייתה עם שיער חום ארוך ועיניים מלוכסנות. יפה אמיתית ורזה. היה להם את המראה הזה, שכל פעם חוזר על עצמו רק בוורסיה אחרת. המראה של ילדי הפרחים שפיספסו את שנות ה-60, ועדיין רוצים לשמר אותו. מעודכן כמובן, אבל עם ניצוצות  של פעם. ז'קט קורדרוי, מכנסיים מתרחבות, סוודר גדול ובעיקר העיניים. העיינים שפעורות אל היקום עם המבט החצי חולמני והחצי מוצף. עיניים תמימות. עצרתי להם במסגרת המסלול הקבוע של של רבע לשתים עשרה ביום שישי, בו אני חותך את כל המושבה כמעט, לרוחבה, כדי להביא את הקטן מהגן עמוס חלות ריחניות, מעשה ידי אילנה, שנטרפות עוד הרבה לפני שאנחנו מספיקים להגיע הביתה. לא הייתי צריך להתנצל על הבלגן הקבוע ששורר ביונדאי החבוטה. היה ברור לי שעצם הכאוס ששורר במכונית שלי לא יגרע מהכרת התודה שלהם. לא צריך להמעיט ערך בכך. ישנם לא מעט פעמים, בהן אני חולף על פניו של טרמפיסט מזדמן, מתוך ידיעה ברורה שהוא יהיה מובך מכמות הציורים , המנשרים להורים שמחולקים בבית הספר, המגבת, מכוניות הצעצוע,, הסוודרים, המעילים והתיקים, שנמצאים בכל רחבי המכונית שבסופו של דבר יפריעו לו לשבת בנוח. חסידי הסדר והניקיון שאותם אני יכול לשפוט על פי מראה החולצה במכנסיים שלהם, התסרוקת והנרתיק לפלאפון  שחלקם נזקקים לעיתים לטרמפ, בעיקר בשעות הבוקר, מפסידים את ההזדמנות בשל המבוכה ההדדית שעשויה להיות מנת חלקנו, בשל אותו אי סדר שמתלווה אלי כצל. אבל עם השניים האלו הרגשתי ישר בנוח. הוא התיישב מקדימה, היא התיישבה מאחור ליד הכסא לילד.  לאן אתם צריכים, למרכז, אני מגיע לשם, לאן, ליד דיאדה, לכיוון הסופר הזול, יופי אנחנו צריכים סופר. סגרנו את הפרטים הטכניים. עיניים מחייכות יש לו לבחור. "עוצרים פה לטרמפיסטים?", אני שואל אותם שאלה רטורית, "כן" הוא עונה לי, "בפרדס חנה כרכור תמיד עוצרים, אתה ממשיך לכיוון בנימינה, שם כבר לא עוצרים". "טוב, יש כאן אנשים טובים", אני אומר לו. "נכון", הוא עונה.

ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בסוג של שיחה קולחת שמנתחת את הרגלי העצירה לטרמפיסטים ביחס לכמות הכסף שמסתובבת ביישוב.  "נראה לי", אני אומר לו, " שככל שהאנשים עניים יותר, הם פחות מפחדים לעזור ולהיות פתוחים יותר. הכסף מביא איתו איזשהו סוג של פחד, של פחות נכונות לראות את מה שמסביב", אני שוטח את התיזה שלי. "אני מניח שבבנימינה ובזכרון יעצרו פחות לעומת פרדס חנה וכרכור", אני ממשיך. "אני מסתובב בבאר שבע, שזו עיר ממש לא עשירה ואני יכול להגיד לך ששם ממש לא עוצרים לטרמפים. יכול להיות שיש סף מסויים של עוני שממנו ולמטה כבר לא רוצים או לא יכולים לעזור", הוא אומר. אתה לומד שם, כן. פילוסופיה, פסיכולוגיה ובלשנות .מסלול משולב. קוגניציה קוראים לזה. הוא רק התחיל. אני ממליץ לו שינסה לתפוס קורס של פרופ' גורדון האב, וגם של ד"ר גורדון הבן. שניהם מלמדים פילוסופיה כשהם לא נלחמים למען זכויות האדם באשר הוא אדם. אחד מדבר – בדרך כלל זה שליד הנהג ,הוא גם זה שיהיה מוחצן יותר – והשנייה שותקת.  אנחנו נפרדים. ככה זה בטרמפים.

 הדברים שהוא אומר מחלחלים אצלי. כמו  מי גשם שהולכים ונקווים במאגר מים. כבר הרבה זמן , אני מסתובב עם התחושה שהדבר שמייחד את המקום שבו אני גר הוא האנשים שנמצאים בו. יש לי מין אידיאה פיקס לגבי המקום הזה. אני חש  שיש בו מין טוהר. שגם אם הכסף לא נמצא בו בכמויות וזה באנדרסטייטמנט, האנשים שחיים כאן לא איבדו את את היופי שלהם. את הרצון להפוך את העולם למקום טוב יותר או לפחות לנסות ולשמר אותו על מנת שלא יהפוך למקום גרוע יותר, אבל זה הולך ונהייה קשה. כשאני מגיע לחבק כמה אקלפיטוסים כי אשת הברזל הפיצה קול קורא במייל,אני מרגיש שאני מגיע לחגיגה. מתמשכת. אני שמח לראות שם, את יאירה מהכיתה שלי למשחק, את הקוסם שיום קודם קנה אצלנו פינת ישיבה, את עמלמול המאוד צבעונית לצד נעמי שעוטה מעין כובע ליצנים צבעוני אף הוא, את אשתו של עאדל על ילדיה וחבריהם ועוד ועוד פרצופים שאני לא מכיר. אנשים טובים שנזעקו  אחרי הצהריים, להגן על עצי אקליפטוס בני שמונים מפני חמסנות ותאוות בצע וגזל של עוד כריש נדל"ן שטרח להסתיר היטב את כוונותיו בנבכי תתי הוועדות של המחוז. בין חיבוק למשנהו על פי הוראות צלם העיתונות שמחפש פוטוגניה, אני מנהל שיחה עם חבר. הוא נרדף עכשיו על ידי רשות השידור. יש לו שבועיים לשלם 5,000 ש"ח, שאחרת יעקלו לו את החשבון. אם מישהו היה מנהל פנקס קצת יותר מדויק, מי שצריך היה להרדף עכשיו זה הקבלן שמתנייד לו במכונית מרצדס מוזהבת ורוצה להוריד עוד כמה עצים ולאו דווקא ידידי חובב הספורט (בשביל זה יש לו טלויזיה) שמתנייד לו באפנוע מקרטע ובא לחבק את העצים בשעות הפנאי שלו. אבל אני לא המצאתי את "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". יש על זה ספר שלם בתנ"ך. איוב.

והוא לא לבד. יש את א' הגנן  שקורע את התחת מהבוקר עד הערב, והוא כבר לא ילד. הוא בן 55, מסתתר בדירה קטנה מאימת גובי הביטוח הלאומי, ויודע לספר על אנשי רשות שמחרימים גזם לא חוקי שבסופו של דבר עושה את דרכו אל האח שלהם. והוא איש טוב. מדבר לאט ועושה הרבה, בשקט, בלי להפריע לאף אחד, רק שיתנו לו לחיות את החיים הקטנים שלו. להוציא את הכלבים בבוקר לטיול, לעשן סיגריה תוך כדי  ולאכול אצל אסולין במכולת, מתחת לכובע המהוה שעושה חצי צל על העיניים, לחמניה עם שמנת לפני שמתחיל עוד יום עבודה. 

אבל לא רק בעיניני אדם מול רשות עסקינן. יש גם את העניינים שבין אדם לחברו. מ' ,שעבדה בכל סופהשבוע בפסטיבל שאקטי, ונהנתה ועשתה ג'ובה של כסף, וביום ראשון לפני שהספיקה להפקיד תוך כדי ההתרוצצויות של היום יום מישהו בא ונכנס אליה והביתה והשחיל לה את הכסף. כסף של אישה עובדת. בשניה הראשונה אני מקלל את הגנב ומאחל לו שישלם את הכסף לרופאים אבל יותר מאוחר אני לא יכול להשתחרר מהשאלה: האם היא צַדֶקֶת ורע לה, או שמא לא כך צדקת , ומישהו גמל לה על מעשיה שלה. ואם אני צריך עוד סדקים שלאט לאט באים הופכים לבקיעים במראה של הקיר שבה פרדס חנה וכרכור נראות הכי יפות בכל העיר, אז אני שומע על ריבים קטנים. אלו סוגרים חשבונות עם אלו מעל הלוחות של חיפושי הדירות בבלוג המקומי, ואלו מתחשבנים עם אלו בשם החוק והסדר על כך שהם מבקשים לגבות דמי תיווך באופן פרטי מהדיירים שיחליפו אותם. אחד נכנס לצלחתו של השני, אחת נכנסת לכיסה של השניה. האם ציירתי לי תמונה וורודה מידי. האם לא עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש, כמו שאמר קהלת וגם תושבי הפלך חוטאים בחטא הגאווה והיהירות, הרוע וצרות העין.  משייטים להם במעין ביצה מקומית, שבה כשלכולם אין, זו חצי נחמה, אבל שכשמישהו מתחיל להתרומם הוא כבר לא שייך יותר.  האם כשמישהי מתחילה לחשוב כסף, היא לא נתפסת כמי שחצתה את הקווים והלכלוך דבק בה הגם שקשה מאוד לקנות עם יְפִי נפש במכולת. זה לא מטבע שעובר לסוחר. איך זה שהתהפך לו הגלגל פתאום, אני שואל את עצמי. באתי לברך ויצאתי מקלל. הילד אמר שהאנשים טובים פה. מחבקים עצים בשעות הפנאי.

 צודק הילד, אני אומר לעצמי. זה לא שהרוע לא קיים ולצידו גם האיוולת והטיפשות, אלא שכאן הם עדיין לא מצליחים להרים את ראשם המכוער ולצעוק בריש גלי, ניצחנו. הם אולי מבצבצים, נאחזים באחד מקירות הבית כדרכם של עשבים שוטים, אבל לא מצליחים לכסות את הבית כולו. כי בסופו של יום,  זה בדיוק כמו שענה פעם שמעון פרס כשהוא נשאל האם הוא מסובב את הראש אחרי חתיכה ברחוב . "כל מה שאנושי לא זר לי", הוא אמר. זה מאוד אנושי לקנא, לכעוס, לשנוא, ללכלך, לחמוס, לחמוד, לנסות לגזול את אשת רעך, לשמוח בנפול אויבך או לרצות ולהרוג באופן מטאפורי כשאתה רואה מישהו אחר שעשה את זה.  אני לדוגמא, לא יכול לקרוא את את באדולינה של גבי ניצן  או את מלך החומוס ומלכת האמבטיה שיושבים אצלי בספריה (לא כספרי קבע אלא כהלוואה מחברים) למרות שאני בטוח שהם ספרים ראויים, מצחיקים ושנונים. אני לא יכול לקרוא אותם, כי אני חושב שאני גם יכול. העובדה שכל הרגשות האלו קיימים, גם בקרב האנשים הטובים שיוצרים את הרקמה החיה, הנושמת, התוססת והתומכת של המקום בו אני גר רק הופכת אותו  למקום אמיתי יותר. מקום שבו אנשים לא מהססים לעצור  לטרמפיסטים מידי פעם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על אנשים טובים

  1. יעלה הגיב:

    כמו שכבר אמרנו הטוב הרע והמכוער זה לא רק מערבון , בכל אחד מאיתנו שוכנת כל אחת מהדמויות , השאלה מה בוחרים להשקות – מה גובר על מה והאם אנחנו מסוגלים לא רק לחבק עצים אלא גם אחד את השני גם כשהיינו רעים או מכוערים – בדיוק במקומות האלה צריך לשים הרבה יותר אהבה שם היא נחוצה יותר מכל
    מזל שהיופי של החולמים עוד לא גז מהעולם ובינהם אתה

  2. eyalkagan הגיב:

    יפה כתבת יעלה, וכל כך נכון. אחרי שקראתי נזכרתי במעשיה על האינדיאני ושני הזאבים.

    ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים.

    הוא אמר:

    "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו:

    זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.

    הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה."

    הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו:

    "איזה זאב מנצח?"

    האינדיאני ענה בפשטות:

    "זה שאתה מאכיל"

  3. רונית הגיב:

    היום הבנתי שהפחד מלהתעשר הוא בעצם הפחד מלהתרושש. כאילו שאם יהיה לי הרבה כסף אז הוא יעלם או ייגנב, אז אולי עדיך להישאר על השקל..
    ואז הבנתי שזו אמונה מגבילה. רשמתי לעצמי לכתוב את זה על דף ולשרוף במדורה הקרובה, ולחזק את האמונה בשפע חיובי שבא בזכות ונשאר בזכות.

  4. עמלמול הגיב:

    איך פעם ,רק היה מגיע חופש פסח כבר הייתי אורזת תרמיל ו..שופסי..טרמפים לסיני. נואייבה דהב שארם, אין בעיה מושיטים יד ואצבע וציק וצאק מגיעים. ואיך הייתי תופסת טרמפים לעפולה לעבוד בקעקועים ולחסוך 20-30 שח וזה היה ממש לא מזמן רק לפני שמונה או שבע שנים..ועכשו ? לא הייתי מעיזה והמחשבה שאלמגור תצא להרפתקאה בסיני בטרמפים עושה לי חושך בתוך המוח.ואני תוהה לי אם פעם היה פחות מפחיד לתפוס טרמפ או שהנוסטאלגיה הרומנטית מעוורת את עיני..

  5. eyalkagan הגיב:

    השאלה היא : אם אלמגור תפחד.

    זה לא שהנוסטלגיה מעוורת את עינייך, זה פשוט את לא פחדת. עכשיו את פוחדת כי זה כבר לא בשליטתך. וזה תמיד הכי מפחיד כשזה מגיע לאנשים הכי קרובים אליך.

  6. עינת הגיב:

    שם המשחק הוא מורכבות. אף אחד אינו רק טוב או תמיד טוב, ומובן שגם ההפך הוא הנכון. גם במשל הזאבים שלך יש "סלים" הומוגניים מדי של תכונות; כאילו לא יתאפשרו צער ונדיבות הכרוכים זה בזו, או רחמים ונחיתות וכ"ד. לא רק שהם אפשריים, כך כולנו בנויים… לא?

  7. eyalkagan הגיב:

    בהחלט, ונדמה לי שאת הנקודה הזו ניסיתי להמחיש, לאו דווקא במשל הזאבים שכוון לפן שאותו הזכירה יעלה אלא בפוסט כולו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s