סוגר שנה

אני זוכר בדיוק את הערב שבו עומר גילה לי את רזי הבלוג והכניס אותי מחדש אל עולם של כתיבה. כתיבה אחרת. כתיבה שלא בשכר בשונה מזו שעליה הייתי אמון שנים לא מעטות. הפעם זה היה אחרת. הפעם הייתה לי החירות לכתוב מעצמי ולראשונה לא רק אל עצמי, אלא  לקהל שומעים שלא היה ברור לי אם הוא נמצא שם בכלל. דומה הדבר לאדם שישוב בפתחה של מערה בשעת ליל ומשיח את דבריו  עם הפנים אליה, אל מול השחור שלה, מבלי שיידע אם יש מי ששומע אותו. ופתאום הוא  שומע. בהתחלה את קולו שלו העונה לו בהדהוד ואחריו עוד ועוד קולות שחוזרים אליו. וכך הרגשתי אני. שטחתי לאט לאט או מהר מהר  את קולות ליבי (אם להסתכל על כמות הפוסטים ששיחררתי בחודש המקביל אשתקד), ולשמחתי הרבה , התברר שיש להם שומע. ההדהוד הפנימי שהרגשתי , משיצא לאוויר העולם, ונחבט בקירותיו הוירטואליים של המרחב האינטרנטי (ואני מודע לפרדוקס הקליל הזה), שב וחזר אלי בצורה של פיד בק מתמשך מצידם  של לא מעט קוראים נאמנים , שב  והטעין אותי כל פעם מחדש.

האמת היא שלא ידעתי לאיזו הרפתקאה אני נכנס. ידעתי רק שלראשונה יש באפשרותי לחשוף את צפונות ליבי ומסתרי מחשבתי. לתת להם דרור ויחד עם זאת גם להכניעם ולהופכם ממילה מדוברת למילה כתובה. וזהו לא דבר שקל לעשותו. לאורך השנים , מצאתי את עצמי, לא פעם ולא פעמיים מגלגלל רעיונות ושיחות עם חברים, רֵעים, ידידים, אנשי מקצוע ועוברי אורח על נושאים שמטבעם היו לעיתים ברומו של עולם או כאלו שנחזו לסתם שיחות חולין ובסופו של יום התברר כי לא פחות חשובים הם. ברבות השנים, הבנתי ש"בזבזתי " לא מעט מילים. ששיחות שבעל פה, מותירות את חותמן באוזני השומע ובפיו של הדובר , אולם ביום שאחרי הן מתנדפות ברוח.  אם תרצו, "קלאם פאדי" (מילים ריקות), כמו שאומרים אחינו מהמזרח, הגם שאני עצמי יכול להעיד שלא מעט משפטים שבעל פה הולכים איתי כברת דרך ארוכה. 

כך לדוגמא, המשפט שאותו טבע מיכאל ידידי ,בשעה שחירבנו לנו בנחת -מרוחקים אמנם אחד מהשני, אבל עדיין בטווח שמיעה- בחולות סיני הלוהטים, תחת השמש הקופחת בשעה ששנינו מתאמצים, שעיקרו:"עם השירות גודלים". רצה לומר, רק על ידי שירות הזולת, אתה נפטר מהאגו שלך.אני גם זוכר את המשפט שנשמע לי תמוה עד לכדי כאב שאמר לי פעם באבא קלאס ההולנדי, במרומי ההרים של קלימפונג, בעת שהתפגרתי לי מדאנג'י פִיבֵר , חלש עד אימה וקודח מחום. הוא אמר לי : "enjoy your sickness" ,ואני שתש כוחי עד שלא יכולתי לטפס 3 מדרגות רציתי לאכול אותו חי. מאוחר יותר, הבנתי למה הוא התכווון ואף נטלתי לעצמי לא פעם את החירות לצטט אותו ולהעביר את המשנה המלומדה והמתומצתת שלו הלאה לחולים אחרים, למען יהנו גם הם מהפאוזה שנכפתה עליהם, שלא לחינם היא מתרחשת וסופה שיצאו ממנה מחוזקים מלעומת שבאו.  ובכלל, לא מעט עמים האמינו בתורה בעל פה ובהעברתה  מזקן לזקן ומאב לבן. סביב המדורה של האחים אדומי העור  בגבעות השחורות של דקוטה הועברו סיפורי הבריאה האינדיאנים וסביב מדורה אחרת באוהלי קידר נכרכו זה בזה סיפורי הרועים הבדווים. אם להיתלות באילנות  ממש ממש גבוהים הרי שגם סוקרטס, בודהה, משה רבנו  וישו לא השאירו כתבים אחריהם. תלמידיהם הם אלו שהפיצו את חוכמתם, בין בעל פה ובין בכתב.

אבל אני לא ממש חשבתי על כל השמות הגדולים האלו, ועל תורה שבעל פה או תורה שבכתב, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הראשון ואת אלו שבאו אחריו. חשבתי רק על שני דברים: שאני רוצה לכתוב במקום לדבר ואם כבר לכתוב, אז לכתוב כמו שאני מדבר. וזה בעצם מה שעשיתי בשנה האחרונה. כמו כל אחד שמתחיל לרוץ, לקח זמן עד שמצאתי את הקצב שנכון לי. את מידת החשיפה, את המינון שלה. את עוצמת הדברים, את ההבנה שאני חי בתוך קהילה וישנם דברים שלא ניתן לומר אותם הגם שהם מדגדגים את קצות האצבעות שמתרוצצות על המקלדת. יותר מהכל, הופתעתי לגלות שאני מרגיש סוג של מחויבות. כן, כן.  אני – שסולד מכל סוג של רוטינה, שהוכרעתי לא פעם על ידי הדיספלינה- הרגשתי שאני חייב לכתוב ולא רק בשל הצורך הפנימי שלי אלא מתוך ידיעה שיש מי שמקשיב. וגם כאן, אל יקל הדבר בעיניכם. לא  פעם אתה מוצא את עצמך משוטט בתוך הראש שלך, ברחבי העיירה המנומנמת, במקלחת, על ההגה ונושאים לכתיבה- אִַיִן , ושאלות באות למכביר: האם יבש המעיין, האם תמו הדברים שניתן לחדש, ומה יהיה על אלו שמקשיבים ומחכים.סוג של אימה, שלמרבה הפרדוקס ניתן להגבר עליה רק על ידי הכתיבה. ואז זה מגיע, קצה מחשבה, בדל אירוע, פגישה מקרית עם טרמפיסט, הבהוב של שיחה, ידיעה שקראת בעיתון, ספר שסיימת לקרוא או שאתה נמצא בעיצומו, סיטואציה. כולם כאחד או כל אחד לחוד מאפשרים לך להמציא את עצמך מחדש פעם אחרי פעם, בשם החובה הקדושה שלקחתי על עצמי.

ובצד החובה, בעצם מצידו השני של המתרס, עומדת כף הזכות. זכות גדולה. שנה של הנאה. שנה של יצירה, שנה של תיעוד , שנה של גילוי תובנות חדשות וישנות, של יציאה והוצאה לאור ואיורור של מחשכי התודעה ובהירות המחשבה. שנה של שאלות ושל תשובות ושל משוב. שנה שבה עליתי על שביל חדש, שמוביל לדרך. אנה באה הדרך, קשה לי לומר, אבל אני יכול להרגיש אותה, ולהעיד שעדיין רבה הדרך.כי הזמן מועט, כה מועט עד שזה כואב ומעביר צמרמורת בגב כשנזכרים בזה. "יום שעובר, לא חוזר", אמר לי פעם אורִי, גיסי ואחי, בעת שישבנו על המים אל מול הים האדום בחושות של פאראג',  באחת מהפוגות הצחוק והאושר שלנו שנמשך שבוע שלם. זה היה לפני שנים וזה לא השתנה. סוגר שנה ופותח חדשה. אנדיאמו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על סוגר שנה

  1. y1313 הגיב:

    מזל טוב!! כשאתה בן שנה אתה לומד ללכת ומוציא הברות ראשונות , האיברים רכים ואתה עדיין מחובר עם חבל הטבור למה שרחב וגדול ממך , נראה לי שאתה מפותח מכפי גילך וצעדיך הראשונים מבטיחים , סקרנית לראות אותך גדל מבשיל ומביא את כל רוחב היריעה מלא צבעים וצורות ואיכות משובחת.לא רק בלליפוף אלא כמי שדובר את התרבות בשפת בני האדם.
    בקצה של הסייבורג יושבים בני אדם שהמילה היא ברית עבורם עם הרוח, עם האחר, עם מי שמבטא כל כך יפה את עצמו ולכן את כולנו.
    תמשיך

  2. eyalkagan הגיב:

    תודה, יעלה. אולי אני צריך לכתוב באדום כדי שיראו שאני מסמיק.

  3. פשמינה הגיב:

    נפלא לגלות בלוג ביום הולדתו, המקריות הזאת מרגשת אותי מאד.
    מאפשר להציץ ליריעת חיים. לראות, להרגיש חיים שלמים דרך העיניים המתבוננות שלך, דרך המח לוכד הרגעים, והפה המחויב כל כך לדיוק,(לא קראתי את כל הפוסטים אבל היכן הוא הלב כשאתה כותב?ועדיין התרגשתי פעמים רבות).זה קצת כמו לראות עונה שלמה בDVD, לסקרנית שכמותי זו מתנה.
    אחולים לעונה שניה עשירה פוריה ומהנה.
    אני מחכה…

  4. galit הגיב:

    אחי היקר: גם אני חווה מעיין סוג של התמכרות… פותחת את הבלוג שלך כל כמה ימים לראות אם יש משהו חדש.ממש כמו תייבת המכתבים של פעם, כשפתאום היתה בה מעטפה ססגונית, מושקעת. זה כיף כשיש פוסט חדש אבל קח את הזמן שלך אחי. אל תתן למחויבות למשוך אותך באוזן, כתוב כשאתה עצמך רוצה. למרות שזה נכון שהמוזה באה תוך כדי עשייה, כשאתה כולך בתוך זה. חזק ואמץ והמשך להפתיע את תיבת המכתבים שלי…

  5. עומר הגיב:

    גאווה אמיתית להיות מוזכר כמסייע להניע הדבר הזה – שאני כידוע לך עוד צופה לו גדולות. כמי שנהנה שנים רבות מהמילה המדוברת, ואוהב את הסגנון האסוציאטיבי, את זה שאתה תמיד זוכר לסגור המעגלים שנפתחו, לקשר את הבלתי ניתן לקישור, לתת גם מהרגש וגם מהשכל, ולשלב שילוב בלתי סביר בין אינטואיציה נשית ל"שריר" טוני-סופראנויי – היצירה הזאת היא בשבילי תענוג. מזל טוב.

  6. eyalkagan הגיב:

    תודה לכם. אתם בהחלט חלק אמיץ מאותו הדהוד, מחויבות וכיף שאני חווה.

  7. מיכאל הגיב:

    מזל טוב,
    גם אני במאוד נהנים לקרוא את טורך האנושי והאישי כל כך.
    תודה רבה.

  8. eyalkagan הגיב:

    תודה. זה עושה לי טוב לדעת שמידי פעם אתה חוצה את גבול השקיפות על מנת ליידע אותי בזה.

  9. עמלמול הגיב:

    איל
    הבלוג שלך הוא בלוג במזל דגים,יליד מרץ,רגיש,נפש של משורר,יצירתי,חולמני.הקלף שלו בטארוט ,קלף"נער הגביעים".תמיד רואה את היופי תמיד רגיש לסביבתו,מרחף ומתבונן,ורושם הכל ..אז הבלוג הזה יודע את דרכו ,צועד ברכות על טרשים ומדשאות עיניו למרחקים והגביע מלא להשקות בו את הצמאים.מזל דגים שסימנו מים,בלעדיהם אין חיים ,המים שהם האינטואיציה נמצאים בכל מקום מטהרים ,מצמיחים .מזל טוב שתזכה לשנה הבאה עד מאה כעשרים שנה

  10. eyalkagan הגיב:

    וואו, עמלמול תודה.
    אני רגיל כך כך להתייחס אל עצמי כבן מזל אוויר ופתאום את מאירה את הדברים מנקודת מבט שונה לחלוטין, מנקודת מבטם של המים, עובדה שבהחלט מהווה עבורי חידוש. תודה על הזרקור הזה.

  11. עמלמול הגיב:

    תתחדש

  12. שלום הגיב:

    מזל טוב איל
    כיף לקרוא אותך.

  13. miss v הגיב:

    אני יכולה לראות את החזה שלך מזדקף,את החיוך מסתמן, את המבט מצטעף…
    אל לי להגיד על עצמי כי אמרתי לך או ידעתי זה מכבר
    הכתיבה שלך יותר משהיא מרגשת ויותר משהיא חכמה
    מצחיקה אותי
    מתי תכתוב עלי??
    (בצחוק)

    Good on you
    v.

  14. eyalkagan הגיב:

    אוהדת מס' 1. נתנייתית אמיתית. דה וואן אנד אונלי. מיס V.

  15. הדס הגיב:

    לקראת פסח ואיתו הדיון המעצבן של 'איפה עושים את החג?' נזכרתי בליל הסדר הקודם, ויחד איתו (איך אפשר שלא) בבלוג שלך המקדים לסדר. מזלך הגדול, שכתבת אחריו גם את ההכאה על חטא (אם אני זוכרת נכון ככה קראת לזה). אז סיקרן אותי לדעת אם אתה עדיין כותב, ואני רואה שכן. מאד נהניתי מהקטע על סגירת השנה. שתמשיך להיות פורה ולהמציא מחדש עוד ועוד..

  16. eyalkagan הגיב:

    תודה דסי. הפתעת אותי (לא ידעתי שגם את בקוראות ועוד בזמן העבודה…). השנה, אנחנו באוהל. אצלנו בחצר. אתם מוזמנים.

  17. טלינקה הגיב:

    אז עכשיו אתה נח לך על זרי דפנה?
    יאללה תכתוב כבר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s