המזוודה

אתמול נסעתי לנתניה.הגעתי ליישורת האחרונה במשימה שלקחתי על עצמי, חודש וחצי קודם לכן. למצוא דיירים חלופיים עבור אמא שלי, בדירה שהיא משכירה,  ובכך לשחרר אותה מהטרדות שכרוכות בתשלומים שעשויים להידחות, שיפוצים וכדו'. טרדות שהופכות ככל שאתה מזדקן, למעיקות במיוחד. כל מסע לנתניה, מהווה עבורי מסע בזמן. בדרך כלל אחורה. ולאחרונה אף ביתר שאת, בעיקר מאז שאחותי ואמא שלי פתחו במשותף את לולו קפה, בדיוק במקום בו עמד ה"בית הישן" שלנו, ברחוב המייסדים 4. מיס V החליטה לערוך את ביקור הגברת הזקנה בעיירה בה נולדנו, בתוספת בית קפה, אלא שהפעם היא מלוּוָה בעצמה בגברת זקנה שאף היא נולדה באותה עיירה.  גברת זקנה, לתפארת המליצה בלבד, משום שהדבר האחרון שאפשר להגיד על אמא שלי שחצתה ממש לאחרונה את גיל 70, שהיא זקנה. האישה, היא טורבו מהלך על שניים. רוח סערה ועמוד אש שהולך לפני המחנה משולבים יחדיו. אני מעדיף להחמיא לה ולקרוא לה פלשתינאית. גם כי היא נולדה בפלסטיין, ויש תעודות שמעידות על כך וגם בגלל שהיא יצוקה מאותם חומרים שהופכים את בני דודנו מהמזרח לשונים מאיתנו. היא יצוקה מאדמה ומסלע ואולי גם מברזל.  

נסעתי לחתימת חוזה, לאחר משא ומתן שנמשך מספר ימים, עם דיירים פוטנציאליים, כשבמהלכו התברר לי , שאחת מבני הזוג- שמעוניינים לשכור את הדירה כדי להפוך אותה למשרד לענייני נדל"ן ובכך לנצל את הגאות הצרפתית שמציפה את העיר- הייתה בכלל תלמידה שלה. של אמא שלי. העובדה הזו הוסיפה עוד איזשהו נופך מרגש לכל הסיפור, ומצד שני לא הפחיתה במאומה מהקשיחות שבה היא דאגה לשמור על זכויותיה. כל הסיפור היה תקוע לי כמו קוץ בתחת, הביא אותי לנקודות רתיחה מסויימות בעיקר בשיחות הרקע שניהלתי עם המאמא, ובחן את גבולות האגו שלי. בסופו של דבר הצהרתי באוזני ה', שלכל ספינה יש קפטן אחד  ומצוייד בתובנה הזו, תוך שאני מנטרל את רעשי הרקע של מיס V ומאמא הפלשתינאית , הובלתי את האסדה לחוף מבטחים. סגרתי את הכל, מכל הקצוות, לתקופה ארוכה שתייצר שקט תעשייתי בתוספת שיפוצים שיעלו את ערך הדירה בעתיד. המשימה הושלמה וכל מה שנותר זה רק לחתום.  התקשרתי למאמא כדי לבשר לה שהעניינים הסתדרו על הצד הטוב ביותר , והיא מצידה הייתה מוטרדת מהמקרר והתנור הישנים שהשאיר הדייר הקודם וטרם פינה, כמו גם מהמפתחות של תיבת הדואר. העברתי לה שיעור טלפוני קצר, בדציבלים גבוהים, שעניינו פרופורציות בחיים, מה שהוביל אותה לתשובת המחץ: "אני לא אתחיל להשתנות בגיל 70". נכון.

וכך משוחרר כמעט לגמרי מהלחץ שקודם לכל חתימת חוזה, ומלווה בשלושת הילדים הקטנים שלי, שלא נוהגים לפספס הזדמנות לקפוץ לקפה של סבתא ודודה V הייתי טרוד בעיקר בשאלה אחת עיקרית , לאורך כביש החוף והיא  עד כמה זה נכון וראוי לבצע עסקאות בערב יום השואה. התנחמתי בעובדה, שכל העניין נועד לחמש בערב, ובכך בעצם  לא ניכנס לערב יום השואה ממש, אלא נסיים את הדברים בערבו של ערב יום השואה. אני מאלו שלא אוהבים לערבב קודש וחול יחדיו, בטח כשיש לי את האפשרות להימנע מזה.ככה היה בדיוק עם ננה ביוון, כשאני והאקס המיתולוגית היינו אמורים לשוט לאיטליה והתאריך נפל על יום כיפור. באותן שנים עוד צמתי. וכך אכלנו לנו לארוחה מפסקת , צלי של תמנונים ויין אדום, ו-16 שעות לאחר מכן – 16 שעות שבהן צמתי – עלינו על האוטובוס שלקח אותנו לפטראס ומשם לברינדיזי באיטליה. שם בתוך הסערה , כשנהרות הקיא משייטים מצד לצד ברחבי השירותים, הבנתי כמה אני אוהב את הים, את הסערות , ועד כמה זורמים בי הסיפורים ששמעתי מאבא שלי, שהיה "על הים", 19 שנה.

הגעתי להומטאון, מצאתי חניה מול כיכר המייסדים 7, שמה גרו 30 שנה קודם, אבי רחמים, מיקי אינס ואהרל'ה שיפר, שלפי דעתי ,אבא שלו שעבד בגלידות ריאו (ובגלל זה תמיד היו לו בבית גלידות וקרמבואים) ואמא שלו שהייתה עוזרת גננת (גם שלי) עדיין חיים שם . הסתכלתי על הכיכר בפעם המי יודע כמה. אותה כיכר בה הייתי מבצע בריחות הירואיות, מציון סרוסי, שהיה אמנם בן 14 אבל אף פעם לא הצליח לתפוס אותי הגם שהייתי ילד בן 6. אותה כיכר, שבכלל עוד לא הייתה כיכר כשהיינו ילדים, אלא שדה בור שבאמצעו צריף שאותו האירה עששית וגרה בה גברת זקנה. האגדות סיפרו שבצריף גר גם "פוטו אננס". טייס לשעבר, שלפי השמועות שמילאו את ילדותינו, התרסק עם המטוס שלו על אגם במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שגרם לו לצאת משם פגוע ראש. הוא היה מסתובב, עם מצלמה , מעין מעיל עור של טייסים וכל כמה זמן היה מייצר סוג של עוויתות עם חריקת שיניים, שגרמה לכולנו גם להתרחק ממנו בפחד וגם לנסות לחקות אותו. מין משוגע שכונתי , אחד מתוך רבים שהסתובבו באותן שנים בעיר. חבר של כבוד במסדר שבו כיכבו מפעם לפעם, מוישלה פח הזבל, שחיטט בפחים והיה מנגן במפוחית, יוסי בדל סיגריה שהראש שלו נראה כמו גפרור, ותמיד עישן, אח של שושי קליין שהיה פוזל , מציצן ומאונן בחצרות ליד פחי הגז, יא-הו(קיצור של אליהו), שנראה כמו צ'ארלי צ'פלין, לבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, שהסתובב תמיד עם עגלה שמובילים בה ארגזי משקאות  ועוד רבים וטובים שאיכלסו את הרחובות, והיו מושא ללעג לקלס ועדיין אף אחד לא ממש התעסק איתם, שמא יידבקו בו גם המומים שלהם.

הילדות הלכו לקנות ממתקים, בפיצוציה שהם כבר גילו בפעם קודמת, ואני חברתי למאמא בקפה ויחד עם הקטן הלכנו לראות  את הדירה רגע לפני החתימה. הדירה הייתה שייכת בעבר  לסבתא שרה שדיברה בעיקר צרפתית ולא ממש  מצאה את עצמה בארץ. עד גיל 72 היא עוד נהגה לטוס מידי שנה לצרפת למעיינות חמים. אחרי זה, התחילה השקיעה שלה. הולכת ומאבדת את התיפקוד היום יומי, ונזכרת לאט לאט בילדות שלה. המחסור החמור של דברים מתוקים בבית היתומות בו  גדלה גרם לה בערוב ימיה לקנות קונפיטורות של שזיפים, תות שדה ואוכמניות ללא סוף. בכל רגע נתון יכולת לבוא ולמצוא על השולחן שלה במטבח הקטן, 15 או 20 מהן. את השקיעה האיטית ניצלו ילדי אותו בנין בו היא התגוררה שנשלחו לסופר לקנות עבורה דברים ובדרך דאגו להעלים חלק מהעודף. ילדים רעים ומולם אישה יפה, קטנה ואריסטוקרטית שנותרה באלמנותה במשך שנים לא מעטות לאחר שסבא שלמה הלך לעולמו בתחילת שנות ה-60, שהחליפה את בית האחוזה שהיה להם בהדר עם, בדירת 2 וחצי חדרים ברחוב שטמפר בנתניה. במטבח הקטן של הדירה הקטנה הזו, אליה עברנו לאחר שסבתא נפטרה, אבא שלי היה יושב עם קפה וסיגריה ולא מפסיק לתכנן תוכניות. לא מפסיק לחלום. בדירה הזו, ראיתי את אמא שלי ישובה על מזרון, לבושה שחורים ממאנת להאמין שאבי נפטר. בדירה הזו, בחדר שחלקנו אני ואחותי יחדיו, קראתי לקראת מבחן המגן בהיסטוריה של ארץ ישראל את שוגון חלק א', ושבוע לאחר מכן, לקראת בחינת הבגרות, את שוגון חלק ב', כשכל הזמן הזה, קלינט איסטווד שמודבק לקיר משקיף עלי במבטו המצועף-קשוח. את כל הסיפורים האלו, הקירות הלבנים, מוכי הכתמים ומגויידי מסמרים, לא יכלו לספר. אבל לא היה צורך, כי אני והמאמא ידענו אותם בעל פה.20 שנה, מאז שאבי הלך לעולמו, היא מושכרת לעוברי אורח שנוטעים בה את משכנם כל אחד לתקופתו הוא, ועכשיו הגיע זמנם של הדיירים החדשים.

ובעודנו בוחנים את הדירה בעיניים שראו אותה גם אחרת- מלאת חיים ושוקקת, עם שידות מצרפת ומראה גדולה שמככבת היום על הקיר בקפה לולו, וארונות קיר שהיו מלאים פעם במעילים ובזוגות הנעליים האלגנטיות של סבתא שרה- הגיעו גם בני הזוג , שמבקשים להשיב לה את עטרתה. החלפתי איתם מילות נימוסין, שומר על ריחוק קריר, שהרי החוזה טרם נחתם, ובינתיים בדקתי גם את הבוידעם. הדייר הקודם, סגר את השיבֳּר של הבויילר שממוקם שם, כי הוא זיהה דליפת מים. איכשהו, הצלחתי להעיף מבט פנימה ותוך כדי כך צדה עיני, מזוודה חומה קטנה. מזוודה ישנה, שכל כולה אומרת שנות ה-40 ואולי אפילו שנות ה-30.  הורדתי אותה. נזהר מכמויות האבק שעטפו אותה. מזוודה שאני מעולם לא ראיתיה. כשפתחתי נגלה בפני אוצר. מאות תמונות. מבט אחד מהיר תוך כדי רפרוף, המחיש לי את גודל המציאה. היו שם תמונות שנאספו כל השנים על ידי סבתא שרה וסיפרו את ההיסטוריה המשפחתית של סבא שלמה, שלה, של שתי אחיותיו של אבי ושלו עצמו מאז הילדות שלו. סגרתי את המכסה, לא נותן למבט שלי להסגיר את ההתרגשות שאחזה בי.

בכל זמן החתימה  על החוזה, שנערכה בקפה כשצילו של ערב יום השואה המתקרב מרחף מעילנו, לא יכולתי לחשוב אלא על דבר אחד. על המזוודה. לחיצות ידיים. שיחה כבר פחות פורמאלית. השקת כוסית יין. איחולי הצלחה לעתיד. הדיירים החדשים יצאו לדרכם, ואני אחותי והמאמא יכולנו להתפנות לדבר האמיתי. הנחתי את המזוודה על השולחן, ונתתי למיס V להתפעל מהמציאה. ידעתי שזמני שלי עוד יגיע. בדיוק כמוני היא לא יכלה שלא להצטמרר מהתיזמון של הדברים. ערב יום הזיכרון לשואה, מזוודה שעין לא שזפה במשך אולי 40 שנה ויותר מגיעה לידינו, ובה צילומים שכל עניינם זכרון והיסטוריה. "המזוודה הזו, היא בדיוק כמו המזוודות שאיתן אנשים ברחו משם. בדיוק ככה הם בטח ברחו, עם התמונות וקצת בגדים ותכשיטים". היא אומרת לי, ואני מהנהן. היא לוקחת כמה תמונות, של אבא, של הוילה שהייתה שלהם בקזבלנקה, של סבתא שרה, כדי לסרוק אותן. אני סוגר את המכסה. היא גוועת. גם אני רעב. "בוא נלך לעיראקי, לאכול פלאפל", היא אומרת. "עזבי, סגור. שבע, ערב יום השואה" אני אומר לה. הקודים ברורים לנו. העיראקי, זה הפלאפל שהיינו אוכלים בו בתור ילדים יחד עם ההורים, לא רחוק מהוימפי של זלמן, שהיה צבוע באדום וצהוב. העיראקי, זה המקום שאליו הייתי נשלח במוצאי פסח, כדי להביא ארבע מנות. ילד קטן , שנדחק בתור, מחזיק חזק חזק את הכסף ואיכשהו מצליח לפלס לו דרך, כדי לחזור עם המנות המיוחלות, נוטפות הטחינה והכרוב, ולדעת שהמשימה בוצעה.

"סע, סע דרך שער הגיא", מיס V אומרת לי שבעת שכולנו , כלומר היא , המאמא, הילדים ואני דחוסים בתוך היונדאי החבוטה. העיראקי פתוח. ההמולה סביבו דומה שלא השתנתה במהלך 40 השנה האחרונות. הפקחים של עירית נתניה מזהירים את דליה, הבת שלו שתסגור כבר. הילדים נצמדים לסבתא שקונה ארבע חצאי מנות. אחותי מתלבטת , בין הפלאפל, לשווראמה. הכל נעשה בלחץ. אני בוחר בשווארמה, היא מבצעת נסיגה של הרגע האחרון והולכת על הפלאפל. בתוך כל הרעש , עם הטינופת של הרחוב שתמיד המדרכות שלו היו שחורות, כשהילדים שותים טרופית, אנחנו עומדים שם. שלושה דורות שאוכלים פלאפל אצל העיראקי. ערב יום השואה כבר בפתח. מיס V שמה את פעמיה לכיוון התחנה המרכזית, שנמצאת במרחק יריקה משם, ואנחנו נוסעים לסבתא כדי להוריד אותה בבית. כשהיא חוזרת מלמעלה , עם ממתקים לילדים, אחרי שהיא מנשקת אותם, היא באה גם לכיווני. אני רוכן לעברה,  "אני מאוד אוהבת אותך איילי", היא אומרת לי, "תודה לך".

12 בלילה. ערבו של יום. אני יושב לי בשקט עם המזוודה. כולם ישנים. אני עובר תמונה אחרי תמונה. מנסה להשלים פערים מתוך הידע  שיש לי לגבי ההיסטוריה המשפחתית. לאט לאט מתבהרת לי התמונה. ואז היא מצטעפת שוב. הדמעות זולגות לי. אני רואה את אבי בגילו של בני. אני רואה את החיים שהיו נחלת חלקם, את העניבות, את החליפות, את השמלות, את הצעיפים והכובעים. הטיולים לחוף הים, בית הקיץ. המסעות לאירופה. כמעט כל האנשים שנמצאים שם כבר לא  בחיים. מזוודה אחת, מאה שנה של תמונות. "לא נשאר כלום, רק תמונות, איזה פספוס", אומרת לי אחותי, למחרת כשאני מספר לה על האוצר. "אנחנו נשארנו" אני אומר לה, והולך לראות את ה"מטרו האחרון", של טריפו. יום השואה הגיע. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

24 תגובות על המזוודה

  1. z light הגיב:

    ואווו היה שווה לחכות תיכף אני בוכה איתך על התמונות, כמה אהבה

  2. גולן הגיב:

    כתיבתך מרגשת ומעוררת את החושים

  3. galit הגיב:

    איזה כיף ששוב כתבת!!! והדירה הזו ברחוב שטמפפר, גם לי יש מלא זיכרונות ממנה…ומזוודה של התמונות… זוכר שמצאת ארגז כזה של מכתבים לא מזמן?

  4. eyalkagan הגיב:

    כן, לקחתי לי הפסקה קצת ארוכה אבל here I am.

    אני מניח שכל החיים זה לאבד ולמצוא, לא?

  5. z light הגיב:

    מעניין מה תמצא לקראת יום הזיכרון

  6. miss v הגיב:

    אני יושבת עם ליאם. רואים את "להציל את טוראי ראיין". יום הזיכרון ואני מנסה להמחיש לו את אימת המלחמה וזוועות הצער דרך שפילברג. שואה, מלחמה, מוות.נהרות הדם מוצפים. מזוודות,תמונות מצעים עם ריח של בית. אנחנו נשארנו אבל תמיד נצטער על אלו שכבר לא…

    זה היה יפה,תודה.

  7. z light הגיב:

    אפשר להדפיס את התמונות על קנווס לתפור מזה כריות – ולהושיב אותם איתנו בסלון
    מה דעתך – לליפוף במלחמתה כנגד הזכרון הדוהה

  8. eyalkagan הגיב:

    המילים. המילים הן התרופה הטובה ביותר נגד הזיכרון הדוהה.

  9. z light הגיב:

    ממליצה לך לקרוא את מחשבות על הצילום של רולאן בארת- ממש מתאים לך ולסיטואציה ,

  10. eyalkagan הגיב:

    אני באמצע "בדרכים" של ג'ק קרואק, אבל אני כמובן אשמח לקרוא את רולאן בארת. תבואי ותביאי.

  11. אהלן כגן…🙂

    חוץ מזה שאת פלייבוי רצינית אתה גם כותב יפה.
    נשאר באזור לעקוב.

    😮

  12. eyalkagan הגיב:

    תודה רבה. בכיף.

  13. eyalkagan הגיב:

    במחשבה שניה, לא בטוח שזה התפקיד שלי, אבל אני מקוה ומניח שאתה מודע לדיסוננס שבין התגובות הרגשיות שלך לשם המשתמש שלך. "חשבוניות וקבלות" ???

  14. רונית הגיב:

    אוחח אייל, אין עליך.
    גם בכיתי וגם התרגשתי וגם ראיתי אותך בן שש וגם את אמא שלך הפלשתינאית שאוהבת אותך. אתה איש חמוד ואהוב ומוכשר ואני אבוא אליך בקרוב לראות את התמונות ולהביא לך את רולאן בארת'. אם זילייט לא תביא לך קודם🙂

    עשית לי חשק לפלאפל.

  15. עמלמול הגיב:

    אין כמו ערימה קטנה של צילומים ישנים ,אפילו לא של אנשים מוכרים,לזרוק אותי לעולם אחר. וגם הגזיר זיגזג הזה מסביב והמון פרצופים בתמונות קבוצתיות .ולנסות,בדמיון ,להלביש אותם כמו היום ,וזה איכשהו לא עובד, הם כל כך של פעם.

  16. פראולה הגיב:

    אחד היפים שלך

  17. איילת הגיב:

    אייל מקסים אתה ממש מצליח לרגש
    כותב מדהים

  18. eyalkagan הגיב:

    תודה, ג'ינג'ית.

  19. galit הגיב:

    איילי, אני כבר מתאפקת כמה שבועות לכתוב לך שמידי כמה ימים אני נכנסת פה לבלוג שלך לראות בהתרגשות אם יש חדש ולא מוצאת… רק אותה מזוודה ישנה של ימי הזיכרון… נו? מה קורה? אני ממש מחכה בכליון עיניים שתמשיך לכתוב, כמו לחכות לפרק המשך של סידרה מצוינת או ספר טוב…

  20. eyalkagan הגיב:

    גליתה, מאוד עסוק. גם עם הצגת סוף השנה בתאטרון.

    הנה הלינק:http://hayadit5.goop.co.il/Web/SiteHomePage.aspx?PageType=3&ItemID=8180

    את מוזמנת.

  21. גלו הגיב:

    רק כשאני נוסעת לי לבד באוטו, חלונות פתוחים או סגורים, שיער פזור, מוזיקה פול ווליום חובה, הגוש הזה של הבכי שמתגלגל לי בצינורות, לפעמים ימים לפעמים שבועות, פורץ למעלה ומשתחרר. הרבה דמעות וקול. זה יכול להיות חווה'לה או ניל יאנג, אבל זה תמיד מדויק ונוכח והורס לי את הצורה. ותמיד זה רק עם מוסיקה.
    וזה. זה. שש ועשרים בבוקר. וסוף סוף דמעות. תודה לך.

  22. חניתוש הגיב:

    אייל איזה כייף שאתה כאן קיים בינינו.
    הכתיבה שלך מרגשת מציפה ומשחררת,
    אין דברים כאלה,זן נדיר של כישרון,יכולת ואהבה אתה!
    חיבוק ואהבה לך ולכל המישפחה הגדולה…

  23. eyalkagan הגיב:

    חניתה, קצת באיחור אמנם, אבל המון תודה. זה כל פעם מרגש אותי מחדש לקרוא תגובות כאלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s