משפחת היָדִית

בשלהי האביב של שנה שעברה,ראיתי את מוריס שופך את הקרביים שלו. לא בשדה הקרב, אלא במטבח של אמא שלו. לבוש בשמלה ובסינר, תוך שהוא מטגן את הקציצות שהיו אהובות עליו בתור ילד- נאבק באבק שממלא כל פינה במתחם של נגריית הידית – מוריס נפרד מהאישה בעלת העבר וחסרת ההיסטוריה. לא בזעקות , אלא בלחישה. מאופקת, כדרכם של זרים, ועדיין מהפכת בטן בעוצמתה, בדיוק שלה. התמונה הזו, שבסופה אומר מוריס:" לפני שנה אימי נפטרה מסרטן. אני לא יודע עליה כלום", חרכה את ליבי. החלטתי.

 ואחרי זה, הגיעה גם המסיבה.  זו הייתה ההופעה האחרונה (ככה הם חשבו אז) וכל שחקני האנסמבל של קבוצת הידית, רקדו ופירקו את האדרנלין שנצבר בהם אחרי 4 הצגות , ערב אחרי ערב  של "מחכים ל(ה)נס", שהייתה אירוע תיאטרון מופתי (אם בכלל ניתן לקרוא למופע העל חושי הזה,  שהוא שיקוף של החיים עצמם, הצגה או אירוע תיאטרלי). כולם רקדו. גם הקהל. כלומר, מי שנשאר אחרי ההצגה כולל ה' שחוללה באלגנטיות עם רפי מינץ, האשמאי הזקן שישאר צעיר לנצח, ואני ישבתי לי, על אחד הספסלים האחוריים עם תחילתו של כאב ראש שיהפוך מאוחר יותר  למיגרנה וידעתי שאני רוצה להיות  חלק מהחגיגה הזו.

 כדרכם של ניסים שקורים בדיוק כשאתה מצפה שהם יקרו, נפתחה באותו זמן ההרשמה לקבוצה חדשה בתיאטרון. שירי ג'ורנו הבמאית ויוצרת התיאטרון  או "המלכה האם" כמו שהיא מכונה על ידי רוביק, החליטה שצריך להגדיל את השורות. להיפתח. לשתף עוד אנשים בחוויה. לקח לי זמן להתקשר. שלא כמנהגי, לא זינקתי למים בקפיצת ראש עתירת ספלאשים. חיכיתי לטיימינג הנכון. והוא הגיע. משוחרר ועם פרפרים בבטן הגעתי לפגישה עם שירי. דיברנו. ארוכות. בין הצללים. על החיים, על ספרים וסופרים, על דמויות, על תהליכים, על מוזיקה, על חוויות. מסוג השיחות הטובות האלו שאתה לוקח איתך.הצטרפתי.

לפני שלושה חודשים, אני יושב במסיבה, אחת מתוך אלף מסיבות, שעדיב עשה, ומדבר עם אביטל. באותו ערב, יופיע האנסמבל בהופעה מיוחדת של "מחכים ל(ה)נס", לכבוד דרך האמן. אני ממליץ בחום. שמע ההצגה עושה את שלו. אנשים מתעניניים, מבררים, רוצים לדעת על מה ולמה. אני מתקשה להסביר וגם לא מעוניין, נאמן למשנתי לפיה  בן אדם צריך להגיע  טאבולה ראסה ואז לחוות. בלי שאלות מוקדמות, שהופכות להיות טרחניות ובעצם לא מקדמות את הנושא לשום מקום, למעט פיזור החששות  מפני הלא נודע של השואל. מאחר ואני כבר חצי שנה בידית, משתייך לקבוצה שלי, שהולכת ומתגבשת, אני נחשב בעיניה ככתובת הנכונה על מנת  להשיב על השאלות שלה. המרכזית שבהן היא מה הידית עושה לך. גם כאן , אני מתקשה לברור את המילים הנכונות. אני מדבר על חוויתיות, על יצירה, על תחושת ביחד, על רוגע , על הגשמה עצמית ועדיין מרגיש שאני לא ממש מדייק. גם כי אני בתוך התהליך עצמו וגם כי לפעמים המילים מגיעות עד לסף מסויים ולא מצליחות לעבור אותו."אתה יודע מה", היא אומרת לי  וממשיכה ,"אני אגיד לך מה הידית עשתה לך. היא ריככה אותך. לפני שנה לא היינו יכולים בכלל לנהל את השיחה הזו". בשניה הראשונה, אני רוצה לקפוץ ולהגיד לה שהיא אולי טועה, שהיא בעצם לא ממש הכירה אותי אף פעם (מה שנכון), אבל אז אני עוצר. אני חושב ואני קולט שהיא צודקת.  ושזו בעצם מחמאה. גדולה.

 השיעור הראשון. פתאום מצאתי את עצמי מוקף בשורה של פרצופים לא מוכרים, כשהשאלה המרכזית שניקרה לי במוח הייתה "מה אני עושה כאן". על תרגיל החימום , מישהי התחילה לצעוק. החזקתי חזק כדי לא לברוח מהדלת. היה לי קשה. המון מבוכה. וגם קושי פיזי. שנים שלא הזזתי את עצמי. חזרתי הביתה והתעלפתי למנוחת צהריים. ההתחלה כדרכן של כל ההתחלות הייתה מעיקה , אבל מהר מאוד הבנתי שלושה דברים: לראשונה בחיי אני בסדנא, אני מסתדר עם התלמידים האחרים ואני אוהב את המורה. נשארתי.

 וזה המשיך. החקירה. הכניסה פנימה. החיפוש. ההצפה של הסיפורים. אני איש של מילים. פתאום צריך לתרגם אותם לתנועה. להתגבר על מוגבלויות פיזיות ונפשיות. להיפתח. לעבור מהמוצק והברור למופשט ולזורם. והכל תחת שרביטה של המורה שירי , שהינה אמנית של הדיוק הפנימי. אבל באמת. באחד השיעורים, שמתרחשים על הבוקר, נשבעתי (בלב) שאם מישהו יבוא לחבק אותי, אני אקמט אותו. אחרי זה גם סיפרתי את זה לקבוצה.  הרגשתי שהם מספיק חזקים להכיל את זה וצדקתי כמובן.  נאמנה לגישתה הודיעה לי שירי שהחל מהשיעור הבא,כולם יחבקו אותי כבר בכניסה. זה אמנם התמוסס, אבל לאט לאט גיליתי גם את החדווה שבחיבוק, לא עם כולם ולא כל הזמן, אבל הרבה יותר מפעם. התרככתי.

בדיוק לפני יומיים, רגע לפני ההצגה הראשונה שלנו "פרשת מים", שניה לפני שהיא הולכת ביקשתי מסיגל חיבוק. 10 דקות קודם לא הכרתי איתה. היא הגיעה כדי לעזור. כמו עוד  מלאכים רבים וטובים שמשוטטים להם במתחם הידית. רגע לפני עוד התלבטתי, כן לא , כן לא ואז שאלתי את עצמי למה לא. חיבוק חזק. ציצים ענקיים שנלחצו לחזה שלי. מאמא מיה.  אחרי זה רותם עברה. "הנה קח עוד אחד".  ואז הבנתי. או יותר נכון הסברתי במילים לרותם את מה שידעתי תקופה די ארוכה. יש לי עוד משפחה. משפחה מורחבת.  משפחת הידית.

 וביום חמיש האחרון, אחרי שהסתיימה ההצגה השניה.מרוקנים מאנרגיות ומפוצצים מאדרנלין, ישבנו כולם, ואכלנו על השולחן הארוך של ליאת את הגיווץ' שהיא הכינה, בדיוק כמו משפחה איטלקית או יותר נכון אנשי קרקס שמסיימים את השואו שלהם וחוזרים אל מאחורי הקלעים. ובין בקבוק בירה לחתיכת אבטיח ועוד בדיחה פנימית , קלטתי שעבורי זה חלום שהתגשם. זו פשוט הייתה תמונה מקבילה לתמונה שראיתי שנה קודם לכן, רק שהפעם לא הייתי מחוץ לה, אלא לגמרי בתוכה. שם, פשוט שם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על משפחת היָדִית

  1. רונן מושקט הגיב:

    אכן אייל, אירוע רודף אירוע בתיאטרון הידית…:)

  2. eyalkagan הגיב:

    המשחק אכן מבטיח ומקיים.

  3. galit הגיב:

    או…!

  4. גולן הגיב:

    כשדפקת את ראשך בקורת השער אייל חשתי טרנספורמציה ממצב מרוחק, מעוכב למצב שבו אתה מרשה לעצמך להרגיש, לחוות, להיות אותנטי ולקיים עם הסביבה מעין תחושה קוסמית שאתה מי שאתה ושהסביבה אוהבת את מה שהיא רואה ומחזירה אליך. זה הכי קרוב למשפחה, הכי קרוב לאמא, זה "הניצוץ המתפעל" שמקבלים בידית.
    אתה מרגש ומשמח בכתיבתך, אל תותיר אותנו עם הזאב ביד, תן לנו קצת ממך…

  5. eyalkagan הגיב:

    אני פה (כמו שאתה רואה) ושם (כמו שראית) ונהנה מכל העולמות (וגם את זה אתה רואה).

  6. גולן הגיב:

    רואה אף רואה, מחכה לפוסט הבא במהרה בימינו….

  7. galit הגיב:

    כבר מזמן שכחתי שאפשר לחוות קטרזיס כזה בתיאטרון. כל כך היזדהתי עם רוב הקטעים, בכל אחד היה משהו ממני גם… ודפיקת הראש בקורה עם האמירה הכל-כך עכשוית של"מתי זה fuking נהיה כל-כך מסובך"!!! גמרה אותי כליל…! בכיתי והיתרגשתי והיתפעלתי. כל הכבוד לכם ממש ממש על הכנות והעבודה הפנימית ועל ההפקה המרהיבה והציבעונית הזאת. תודה!!!

  8. eyalkagan הגיב:

    תודה גליתה. היה לי כיף והפתעה אמיתית לראות אותך.הדמעות הן מחיאות הכפיים החזקות ביותר. תודה רבה. מכל הלב.

  9. רוית הגיב:

    איל
    ראיתי חוויתי התרגשתי צחקתי בכיתי….
    ריגשת אותי בכנותך פשטותך והיותך
    תודה

  10. יעלה הגיב:

    מציצה מדי פעם ואין חדש כבר החלו החצבים , רוחות הסתיו , ורק איל מחטב את גופו ומשחיז את לשונו ..מה עם איזה פוסט מורטום לקיץ הזה?

  11. גולן הגיב:

    בסוף תגמור כמו מוטי בננה… בציריך🙂

  12. eyalkagan הגיב:

    I hear you guys. אני כאן , לא נעלמתי. אני שומע את הקולות. מתבשל.

  13. פינגבאק: ג’ון ואני | הראש של כגן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s