נחלת ז'בוטינסקי

יום שישי. תחילת מאי או סוף אפריל. במסגרת עוד ריב עם ה', קפצתי לבנימינה כדי להביא פופים ללקוחות מאוד נחמדים שהגיעו את כל הדרך ממטולה וקנו ביד נדיבה לנכדים שלהם שגרים שם. הורדתי את הסחורה, אמרתי שלום יפה, ותודה על המפגש הנעים ונכנסתי לאוטו. לא רציתי לחזור הביתה. לא התאים לי. התנעתי ואז ידעתי גם לאן אני  נוסע. לגבי ו-ירונה. נחלת ז'בוטינסקי. שם ירונה נולדה. ההארד קור של בית"ר והאצ"ל. מקום הולדתו של ראש הממשלה הנוכחי. עוד נגיע לזה.זה לא היה הניסיון הראשון שלי לבקר אותם. מידי פעם, הייתי משוטט בשכונה הותיקה, שמכירה בערכה ומוקירה את מייסדיה כפי שניתן ללמוד מסלע השיש הכבד הניצב בצד הרחוב הראשי ועליו חרותים "ואלה שמות". מחפש ולא מוצא את הבית, מנסה לנחש מי מהבתים הוא שלהם. עד שפעם אחת גם שאלתי. אמרו לי, כדרכם של שכנים שמכירים שזה הבית הפינתי. זה שדגל ישראל מתנוסס בו בגאון על התורן בחצר, ועדיין מוצנע בצל העצים הותיקים.

 יום שישי. חמש וחצי בערב. ארץ ישראל הישנה הטובה והעצובה. עשרים וחמש שנה שלא התראינו. הולך בשביל, ובחלון אני רואה את ראשה של ירונה שהלבין. אוזר אומץ ודופק בדלת. "פתוח". נכנס. לוקח לירונה כמה שניות לזהות אותי. "איילצ'וק", היא אומרת ומנשקת אותי. "לך, לך תגיד שלום לגבי. הוא לא מרגיש כל כך טוב (את זה היא אומרת בלחישה), הוא בסלון". הטלויזיה רועמת. גבי גרוס יושב על הכורסא עם משקפיים. לפניו מונחת דייסה. הכרס הגדולה כמעט ונעלמה. אבל הפחד מפני מי שנדמה בעיני ובעיני כל הסובבים אותו כל השנים כארצ'י באנקר הישראלי, נותר. עם משקפיים, לוקח גם לו כמה שניות. " תראה אותך, אתה שמן כמו חזיר". אני נרגע. גבי גרוס, אולי אוכל דייסה כי את זה הוא יכול לעכל, אבל חרצובות הלשון נותרו חדות כתמיד. " רק ראינו את אחותך, לא מזמן", ירונה אומרת. " היא תמיד הייתה פסיכית על כל הראש", גבי מוסיף. אני צוחק. " ילדה טובה , ילדה טובה" מפטירה ירונה ועושה את דרכה בחזרה למטבח.

" נו, מה איתך, עוד שותה וויסקי" הוא משחרר לעברי עקיצה.זה הזמן לסגור את החשבון הפתוח הזה. עשרים וחמש שנה קודם. שבת בבוקר. גמרנו מסיבת יום הולדת שלי על הים. גיל 17. שבע בבוקר, ישבנו בגן השושנים  עם בקבוק סגור בכלל. גבי גרוס עבר, בדרכו לבית הכנסת(אלוהים יודע מה הוא עשה שם). ראה אותנו. התמונה נחרתה בזכרונו, וגם בזיכרוני. אני מספר לו את הסיפור. הוא לא משתכנע. אני הנכד של שמעון ווירצר. ושימען (כמו שקראו לו מי שהכירו אותו), אהב נשים, ברנדי וקלפים. "ספר לי עליו" אני אומר לו. " מה יש לספר" הוא אומר לי. "אומרים שהוא היה מפחיד, שאף אחד לא התעסק איתו", אני אומר לו. "הוא לא היה דברן גדול. הם היו חבורה שעברה ממקום למקום, שיחקו קלפים,היו להם את הנשים שלהם,כמו גב' אווה שהייתה ליידי אמיתית, וגב' ברקוביץ' ועוד כמה שהסתובבו שם".  "אמא אומרת, שלסבא שמעון היה מקום בבית הכנסת, אבל הוא היה מגיע אומר שלום ואז הולך לשחק קלפים לא רחוק משם". " זה נכון". " מאיפה אתה יודע", אני שואל אותו. "מאיפה הוא יודע", נוחרת ירונה שהייתה המטפלת שלי,  בבוז שמהול בצחוק. "הוא היה שם. אבא שלו היה חבר טוב של סבא שלך". "בן כמה היית", אני שואל.  "בן 14. זה כבר גיל שיודעים מה לעשות עם הקטן". 

עשרים וחמש שנה שלא התראינו, ואני מרגיש בבית. הם אנשים גאים. גבי לא מראה שכואב לו. ירונה חזרה מסין אחרי ששברה את הברך. היא נוסעת . הוא נשאר. לא מעניין אותו. העולם. הוא פה ושלא יבלבו לו את המוח. אני נזכר בדמותו המיתית כמעט, שליוותה את ילדותי. הוא היה בָּגֶרִיסט. כלומר עבד על טרקטור. עם שרשראות.כאלו שיכולים לטפס על דיונות. שעות הייתי מסתכל עליהם. ג'ינס מהוה, סנדלי עור שנראו כמו כפכפי ים של היום, אבל נרכסו מאחורה, תמיד שזוף, משקפי שמש על הראש, עורף מגוייד, חולצה של אתא עם כפתורים, נלסון בכיס, כנף אחת בתוך המכנסיים, והשנייה מתנפנפת כדי שאפשר יהיה לנגב את הסמארק מהאצבע שסגרה את הנחיר הנגדי קודם לכן. צבר במלוא מובן המילה. עוקצני וגס רוח מבחוץ ורגיש מבפנים. אבל הוא הסתיר את זה היטב. הם היו חברים מאוד טובים של ההורים שלי. מפגשים של כמעט כל שבת מעל סיר חמין שגבי וירונה חיסלו בקלילות. איש של ים ושל סיני ושל דגים ושל בירות.

עד שיום אחד השמיים נפלו על גבי וירונה. עדי נהרג. המדריך מהצופים, עטור התלתלים ובעל העיניים הירוקות, הנווט שאין שני לו, שהפך להיות מדריך לחינוך וידיעת הארץ בצבא, עלה על מוקש דווקא בלבנון עם אוטובוס שיצא לטיול עם בני קיבוץ מנרה. הוא עמד מקדימה, המוקש היה מתחת. " אילו ידעתי שתהיה האחרון", זעקה ירונה בהלוויה שלו. ההלוויה הצבאית הראשונה שהייתי בה. אבא לא יכול היה ללכת לשבעה. זה היה כואב מידי. אין גבול לאהבה שהם אהבו אותו. "הבית שלנו פתוח, אנחנו לא כועסים על אף אחד. מי שבא תמיד יקבל פה קפה. מזמינים אותנו כל הזמן, כל שנה ביום העצמאות. החברים, אבל אנחנו לא נוסעים, שלא ירגישו לא נעים. ככה זה". אומרת ירונה, ואני חושב על אבא של בן דב שכל פעם באזכרה שלו מסתכל עלינו ותמיד נדמה לי שהוא כועס עלינו. שנשארנו בחיים והבן שלו לא.

"חיפשתי כמה פעמים באתר הנצחה של משרד הביטחון, אין לעדי דף ", אני אומר להם. " לא רוצה" ,אומרת לי ירונה, אני לא צריכה את הבן שלי על קיר, יש לי אותו בלב". "בדיוק" אומר גבי , שהוא בכלל יו"ר יד לבנים של בנימינה וגבעת עדה "ואף אחד לא מתעסק איתי". " מה שהוא מבקש , זיתוני נותן לו", אומרת ירונה, "כל הכבוד לו". בכך היא מתמצתת לידי משפט אחד, פער אידיאולוגי שנמתח על פני כמעט 70 שנה,שכן אנשי נחלת ז'בוטינסקי תמיד היו המיעוט  בקרב בני בניהם של אנשי העלייה הראשונה. אנחנו גולשים קצת לפוליטיקה. ניכר בירונה שהיא מתביישת כמו שאר אנשי הנחלה הותיקה בהתנהגותו של ראש הממשלה שהוא בשר מבשרם. ירונה- שבגין ליטף לה את הראש בתור ילדה בעת שהוא גר  במושב שאז עוד נקרא תל צור וכתב שם את ספרו , "המרד"- בוררת את המילים ואז היא אומרת באידיש "הוא תמיד היה גולד פרעסער, אבל לא חשבנו שככה".  היא וגבי אמונים על אידיש, כמו אמא. ובאידיש זה תמיד נשמע יותר טוב.

"נו, תבוא לבקר עכשיו שאתה קרוב. תביא גם את הילדים, שנראה אותם". הקשר חודש. "הוא סבא משוגע, הוא לא נרדם עד שהם חוזרים בלילה. לא משנה מתי. הם חולים עליו הילדים של טלי. הקטן משגע אותו. אתה מכיר אותו לא תמיד יש לו סבלנות", אומרת ירונה ומחייכת. כן, אני מכיר אותו, ולשמחתי הוא לא השתנה. הכל ישר , ועל השולחן. בלי משחקים. קצת פחות שערות, אבל הפה ממשיך לעבוד שעות נוספות. מבין המילים שלה אני רואה את הדאגה. הוא לא במיטבו למרות שהוא שומר פאסון. בדיקות ועוד בדיקות. הכבד לא כל כך איי איי איי. מקווים לטוב.  אני נפרד. שומר לי את הנייד של גבי גרוס בפלאפון. לוחץ לו את היד. חיבוק לירונה. "אני אביא את הילדים. את חייבת לראות את הקטן הוא  בדיוק כמוני. את תשתגעי". "אתה יודע שהייתי המטפלת שלך". "בטח".

יום שישי. היום.  שתיים בצהריים. אני באמצע עוד ריב עם ה'.  אחותי מתקשרת. אני רואה את השם שלה על הצג. אני מנתק. אין לי כח אליה. היא מתקשרת שוב. אני מנתק שוב. אחרי זה אני מתקשר. " רק רציתי להגיד לך שגבי גרוס נפטר. אמא בוכה". "היה לי וויז'ן אתמול או שלשום. חשבתי עליו", אני אומר לה.  "אמא אומרת שהיא תבוא ותלכו אליהם". "נלך".  עשרים ושש שנים עברו, וגבי גרוס נאסף אל בנו. סוף סוף הגיע לנחלה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על נחלת ז'בוטינסקי

  1. galit הגיב:

    אוי! זה שוב נורא עצוב! מה יהיה עם המוות הזה? הוא כל כך חלק מהחיים ועדיין כל כך קשה לנו לקבל אותו ככה… מתי באמת כבר נילמד להשלים?

  2. רוביק הגיב:

    הריחות הטעמים היכולת הזאת לקחת אותי למקומות בהם כלל לא הייתי ובכל זאת לגרום לי להרגיש כאילו אני שם זו מתנת אלוהים מעטים האנשים שהתברכו בה אתה התברכת תודה תמשיך אהבה

  3. רוביק הגיב:

    אומר לך מה אני מוצא כל כך מקסים בכתיבה שלך…. הרבה פעמים המוות נוכח, עוטף את כל הסיפור ובכל זאת אתה מצליח להביא את החיים שיש שם. אם זה קשור לדמויות שאתה בוחר לספר עליהם או הדרך שלך לתאר את הרגעים, החיים ולרוב הצבעוניים שבהם, נוכחים. סחטין

  4. eyalkagan הגיב:

    תודה רוביניו. עכשיו אני כבר לא יכול להגיד שאתה שיכור.

  5. גולן הגיב:

    מצטרף לדבריו של רוביק. רוצה להוסיף את החוויה הקשורה לכניסה לראש שלך, כמאמר הבלוג- בקריאתי אני חש כאילו אתה מקרב את הקורא אל המרחב האישי והבינאישי שלך אותנטית, חיה ובועטת, זה נפלא, זה מרגש, וזה ייחודי לך.

    "אייל הזה, הוא ילד חולמני, כותב נפלא, הראש שלו עובד שעות נוספות, יש לו פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו" ( יועצת בית הספר, נתניה 1981 )

  6. eyalkagan הגיב:

    זה בדיוק מה שהיא כתבה. כבר 25 שנה אני מנסה להראות לה שהיא טועה. לא בטוח שאני מצליח.

    "רק עבודה תביא עבודה".

  7. רונית הגיב:

    אייל,
    אתה ……….. אהוב כל כך. וכל מה שרוביק וגולן כתבו זה נכון.

    הילה היתה ממש צריכה לריב איתך כדי שתצא לשיטוט המתוזמן הזה אה?
    אישה נהדרת מצאת לך,
    פרטנרית אמיתית דלוקס.
    שבת שלום ומבורכת לכולכם,

  8. eyalkagan הגיב:

    🙂.

    את משהו, את. אחת מהמשובחות.

  9. מושיק בירמן הגיב:

    ראיתי את השם אייל כגן וחשבתי שאולי זה אתה. הסיפור על נתניה עשה לי חשק לחזור לתקופה ההיא ולפוצץ את כל מה שקורה שם עכשיו. אני זוכר את הבית שלכם. לא ידעתי שאחותך פתחה שם בית קפה.

  10. מושיק בירמן הגיב:

    נתקלתי בך במקרה. עשית לי נוסטאלגיה. מה שלומך ? מושיק בירמן (כןכן… זה שישב איתך בכיתה א-ח.) זורק אותי למקומות רחוקים.

  11. eyalkagan הגיב:

    מושיק, אני זוכר את המשרד של סבא שלך שהיה לא רחוק מהבית הישן שלנו, וכמובן את ההופעה הבלתי נשכחת שלך ב"טוביה החולב".
    נוסטלגיה זה דבר מאוד כיפי, ומצד שני זה מראה לנו כמה שנים עברו. אם אני עושה חישוב מהיר (אתמול הייתה לי יום הולדת), אז אנחנו אולי יותר מבוגרים מהגיל שבו היו ההורים שלנו, כשאנחנו נפגשנו בתור ילדים. 43 שנה. זה מעביר בי צמרמורת.

  12. מור הגיב:

    סיפור מרגש…
    הרגת אותי עם "תמיד באידיש זה נשמע יותר טוב…" סבתא שלי תמיד היתה אומרת את זה כשהיתה מספרת בדיחות…בעברית…והיא גם כבר איננה מזה ארבע וחצי שנים והשבוע כשנסעתי באוטו ושמעתי את חוה אלברשטיין שרה באידיש בכיתי כ"כ והתגעגעתי כ"כ לצליל הזה…לאישה הזאת ולכל מה שהיא סימלה עבורי…
    והשתגעתי איך לא למדתי ממנה אידיש…

  13. eyalkagan הגיב:

    אכן, באידיש זה נשמע הרבה יותר טוב.גם השחוק וגם הדמע. זה פשוט הרבה יותר עסיסי, הדור ההוא, עמוס הסודות והסיפורים. הדור שבא משם.

     ואנחנו, הדור שבא מכאן,רסיסים של שפה קלטנו, רסיסים של החיים ההם.

  14. מור הגיב:

    יש לחוה אלברשטין שיר "קלפים על המרפסת" שמתאר אפיזודות כאלה מחיי ההורים שלה, שעלו בשנות החמישים, ימים של תחילת המדינה ואפשר ממש לראות את זה בעיניים כשהיא שרה…
    גם אתה סיפרת פה באחד הפוסטים על אפיזודות כאלה, הפלאפל של העירקי, הקפה השכונתי, המשוגע של השכונה וכו'…שזה גם כזה ארצישראלי עם ניחוח של פעם עם "שורשיות" כזאת….שזה מה שהיה להם לסבים שלי\שלנו וזה מה שאני מרגישה שחסר לי…שורשים…
    (אולי ככה זה כשגדלים בקיבוץ…)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s