הרהורים על זיקנה

אני תחת השפעה. תחת ההשפעה של קורמאק מקארתי , שאת ספרו  "הדרך" סיימתי אתמול באחת וחצי בלילה כשעיני שטופות דמעות. תחת ההשפעה של לאנורד כהן שאת הסרט שנעשה עליו "I'm your man", ראינו יחד אני וה' שלשום , בפעם השלישית או הרביעית ונפעמנו מחדש מהתובנות שלו. תחת ההשפעה של לו ריד חמוש במשקפי קריאה, שאת הסרט בו הוא  חוזר ל"ברלין", הצלחתי להקליט רק מהאמצע,  אבל די היה לראות את החיוך החצי ציני – רבע אוהב שהוא שלח לאנטוני המופלא שביצע יחד איתו בדואט את Candy Says (ומבצע באופן מופתי גם If it Be Your Will בסרט על ליאונרד) כדי להבין (כפי שגם הוא מבין) שדור הולך ודור בא. אני תחת השפעה של ספרה של נורית גרץ ,"על דעת עצמו", בה היא מתארת ארבע תחנות בחייו של בן זוגה , עמוס קינן (לוין במקור). הספק לא רע עבור כמה ימי חופש שבם הילדים נסעו לקיבוץ.

הספק שבא מרעב גדול למילים, ליצירה, לכאב, לסוג של אובדן שמחדד את התחושות ביחס לקיים.  עמוס קינן מת. בן 82  אחרי אלצהיימר. מפתיע שלא 15,000 כוסות האלכוהול שהוא כילה בימי חייו, הן לא אלו שכילו אותו. ליאונרד כהן יהיה בן 75 ב-21 לספטמבר הקרוב, ואחרי זה ייתן הופעת חייו ברמת גן. קורמאק מקארתי (זה שם של סופר , אני חושב לעצמי), בן 76 אף הוא, נורית גרץ היא בת 69, ולו ריד הצעיר שבחבורה, בן 67 .אני נתלה כרגיל באילנות גבוהים. לכולם קריירות עשירות להפליא, עמוסות בעליות ומורדות (לא יודע לגבי גרץ ומקארתי אבל בטוח לגבי כהן, ריד וקינן), ואילו אני  המתקרב למספר המרובע של 44  -במקביל לכהן שבמובנים מסויימים אני משוכנע שהוא מגיע לארץ להופעה בכלל בשבילי, שכן יום ההולדת שלי חל יומיים אחרי זה- עסוק בחישובי התחלה וסיום. אם לדייק, אז הוא מופיע ב-24 לספטמבר שזה יום הולדתו של חברי מהתיכון ד' שיושב על כסא גלגלים בבית לוינשטיין אחרי תאונה ליד מצפה רמון, ושכל החברים  שלו מהתיכון -שאת רובם אני מסרב לפגוש כי אין לי מה לומר להם ואין לי כח לשיחות חולין מטופשות שנסבות בעיקר על מה השגת בחייך עד כה- מתוך תחושת אחריות או אשמה או שניהם ביחד, טורחים להתייצב אצלו מידי פעם למרות שהוא בכלל לא מזהה אותם. האמת היא שאני לא מסוגל לראות אותו יושב על כסא ומזיל ריר. מעדיף לזכור אותו כמו שהוא היה יפה וחתיך על פני סימון וי בספר המטלות שלי תחת הערך של אמא תרזה.

לכהן בכלל קרה נס.בגיל שבו אתה מתחיל לחפש את "אחוזת פרדסים", הקרובה למקום מגוריך,המיועדת לבני גיל הזהב (איזה זהב ואיזה נעליים, מי שמעוניין בזהב זה הילדים שלהם שמחשבים כמה זהב ייילך עד שהם ילכו לעולמם רחוקים מהעין ומהלב באותה אחוזה במקום לתת להם את הכבוד הראוי לזקני השבט, שעוד השכילו לצבור רכוש על מנת שלא יזקקו לילדיהם), הוא יצא לסיבוב הופעות. בצורה זנית למדי, עצם העובדה שהסוכנת שלו גנבה אותו (בהנחה שהסיפור נכון ולא מדובר בעוד אגדה אורבנית שנועדה לקדם את מכירות הכרטיסים לפחות בהתחלה), הובילה אותו למסע של 90 (!) הופעות ברחבי אירופה וארה"ב. האיש תיכנן להופיע 26 פעמים או 7 או שמונה, כדי לסגור את האוברדראפט וגילה שאין גבול לאהבה שרוחשים לו. אז הוא החליט לא לרדת מהבמה, ולעשות את מה שהוא יודע . להעביר את הבשורה.משוחרר מכבלי הצורך להוכיח, הוא פשוט שם. מפרש בצורה המדוייקת ביותר, בדומה לריד, את כל המילים שכתב כאיש צעיר.

לא מזמן היה לי ויכוח עם רוביק. לשיטתו, אמן נמצא בשיא כוחו כשהוא צעיר. גם במקרה של כהן שבעצם שר שירים שנכתבו לפני עשרים ושלושים שנה. אני חלוק עליו. מקארתי כתב את "הדרך" ב-2006 , ואת No Land for an Old Men ב-2005 , כשהוא משאיר את גיל 70 מאחור. לא מכיר דברים אחרים של גרץ, אבל הכתיבה שלה חדה, עשירה, קולחת, מרגשת, מדוייקת, נוגעת. היא נראית לי בשיא כוחה. שמעון פרס, בן 86 , מתקרב לגיל של ה"זקן" שהלך לעולמו בן 87 (מעניין, אם הגיל של אביו הרוחני, יושב לו בראש בתור איזשהו ציון דרך, אין לי ספק שכן , הגם שלא נראה לי שהוא יודה בזה, שהוא עומד לנצח את הזקן, או לפחות בדבר אחד לעלות עליו), ונראה צעיר מאי פעם. לא לחינם אמרה אלינור רוזוולט:"אנשים צעירים ויפים זה חלק מהטבע, אנשים מבוגרים ויפים זה יצירת אמנות של הטבע".

ועדיין, מאחר שהזמן מכרסם לו לאיטו ונוגס בשארית החיים, אני מוצא את עצמי לפני השינה, חושב שוב על המוות המתקרב של הקרובים לי. על עולם ללא אמא, ללא עתליה, ללא דודה רחל ודוד אלי. על הריקנות ועל האין שישארו ללא המימד הפיזי שלהם. על תמונות שלא יצליחו לספר לעולם את כל הסיפור. על סרטי וידאו שרק יעצימו את הכאב למראה החידלון והאיננו. על הפרידות שעוד נכונו לי. על הפרידות שעוד נכונו לילדים שלי . חושב, מצר, מנסה לגרש את הפחד ומברך. כי הפחד , הוא זה שהוציא את כהן לדרכים, הוא שגורם לריד להופיע אחרי 35 שנה שוב עם "ברלין"  בלייב, אחרי שיצירת המופת המדכאת לא קיבלה את הכבוד הראוי לה בשנת 73, הוא שמעורר את מקארתי לכתוב כמי שכפאו שד, כדי להספיק. הוא זה שדוחף את גרץ להעניק לקוראים עוד התבוננות על האיש שחי לצידה 45 שנה. הפחד מפני ההליכה אל הלא נודע, מדרבן, מחבר, מסעיר את הנפש  ומשמש כמנוע רב עוצמה. ועד שיקיץ הקץ נתנחם שגם הקיץ מתקרב לקיצו, ואז יבוא הסתיו ואולי בדומה לחצבים, המחשבות האלו שמקומן בדרך כלל בסתיו מקדימות או מבשרות על בואו. מבשרות על מותו של הזמן הצהוב, ולידתו של הזמן האפור.  אפור שממלא את "הדרך" של מקארתי . וטיפ טיפת צבע. ודמעות. טיפות עם צבע של עצבות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על הרהורים על זיקנה

  1. רוביק הגיב:

    רוביק לא טוען שאמן נמצא בשיא כוחו כשהוא צעיר (מה שנכון בלי קשר למה שרוביק טוען כי שיא הכוח טמון בצעירות). רוביק טוען שיצירותיו הראשונות של יוצר (בלי קשר לגיל) הן בדרך כלל (דגש על בדרך כלל כי יש גם יוצא מן הכלל) היצירות המביאות לידי ביטוי ובצורה החזקה ביותר את ייחודו של היוצר, כי עבור המאזינים לו, זהו גילוי שלא יכול לחזור פעמים. כבר בשנת 85 כתב מקארתי את BLOOD MERIDIAN, ספר שזכה מאוחר יותר בתואר אחד ממאה הספרים החשובים והטובים ביותר של הספרות האמריקנית בין השנים 1925-2005. לו ריד, שיותר מכול מחובר לוולווט אנדרגאונד, היה בן 23 כשהקים, עם עוד כמה חברים טובים, את ההרכב. ליאונרד כהן ביצע את שירו "סוזאן" כבר בראשית דרכו האומנתית והוא ללא ספק אחד מהשירים המוכרים והמזוהים אתו ביותר. אז נכון שעם השנים, כשאל תוך קולו של יוצר, נמהלים הניסיון, השם שקנה לעצמו, התמקצעות וכמובן הזקנה המחכימה, אך לטעמי וזו טענתי, יצירות הבוסר של יוצרים הן היצירות הטובות ביותר כי הן יצירות החושפות אישיות שעד כה לא נודעה.
    חוץ מזה אתה כותב מדהים וגם יצירת הבוסר שלך תיכנס לפנתיאון המרשים של "המילים הראשונות שנתתי לכם להביע עליהם דעה".

  2. eyalkagan הגיב:

    יפה שהתחלת לדבר על עצמך בגוף שלישי כמו הכדורגלנים, והצגת את עמדתך המלומדה בפירוט, ועדיין אני סבור שאמן בשל מרגש יותר מאמן צעיר. יש כוח כמובן לראשוניות, אני מעדיף את הקול רווי העשן.

  3. miss v הגיב:

    איך לא הזכרתם את בוב דילן, שלא רק כותב חדשים אלא מבצע ישנים בכישרון והתבונה שהיו לו כאדם זקן, בצעירותו. בתור צעירה שנפגשת עם מוות חדשות לבקרים אני משתדלת להמנע ממחשבות עליו. תפסיק לספור ותמשיך לספר . זה מה שאני חושבת,מרחוק.

  4. רונית הגיב:

    ואני קראתי את "ימי שלישי עם מורי" השבוע, אגב מחשבות על זיקנה ועל מוות. ספר עדין ומקסים ומלא חמלה ומומלץ לכל מי שמעז להסתכל בעיניים לעובדה שכולנו יום אחד נמות. בכלל, תחום ההכנה למות צריך להתפתח. שיהיו יותר מיתות בית, שיהיו לזה דולות.

  5. eyalkagan הגיב:

    לא יודע אם דולות זה המונח הנכון, כי הוא מתקשר עם לידה , אבל הרעיון הבסיסי הוא בהחלט נכון. "מדריכים למסע האחרון", אפשר לקוא לזה. בעניין הזה יש את ספרו של שלווין נולנד, "איך אנחנו מתים". יש ספר כבר על כל דבר?

  6. miss v הגיב:

    עוד דבר קטן. אנטוני הוא אחד האהובים עלי ואני מקדישה לי אתהשיר הזה ממך תמיד כשאני מקשיבה לו.

  7. עמלמול הגיב:

    דולות למוות זה רעיון מעולה .ותפקיד נחוץ.אדם יוצא מן העולם בבית חולים סטרילי,כשמסביבו מכונות ואנשים שמנסים להחיות אותו ולהחזיר אותו לעולם הסבל והכאב.. תנו למות בכיף עם כל המשפחה מסביב.. עם מוזיקה אוכל טוב וחיבוקים. מכתבי פרידה ודשים לחבר'ה שכבר הגיעו "למעלה"…תנו למות בטבע על איזו גבעה שטופת שמש ורוחות כשקולות הבוקר באזניים והשחר בדיוק עולה…תנו למות בנועם כשכולם מסביב מחייכים.. מה עוד צריך בן אדם…

  8. זר לא מבין הגיב:

    שלום אייל, חזרתי לבקר, עדיין זר ומסתבר שכנראה אף פעם לא אבין🙂
    אמירה קלישאית תמיד מזכירה לנו שהשלם שוה יותר מסך כל חלקיו. אמן צעיר על פי רוב אינו שלם, מאחר ואמן אינו נמדד רק ביכולת עמה הגיע לעולם אלא מה קרה ליכולת/מתת אל הזו בהתנגשה עם העולם החיצון. אז מתהווה העיצוב. אם תרצה ניתן גם להשוות מקל מתכת לחרב שחושלה ממנו. המשקל אותו משקל וסך החומר זהה, אבל היכולת היא משהו אחר לגמרי. התהליך אותו עובר אמן, ורצוי שתהיה גם טראומה קלה בדרך (מים קרים אחרי שמלהטים את המתכת), גורמים ליצירה שלו להיות מעניינת יותר ומרגשת יותר.

    אם לנסות לרגע את האיפכא מסתברא – אמן צעיר יכול להיות הרבה יותר טוב מאמן ותיק רק כאשר הותיק הזניח את עצמו ולא אימץ לו כל דרך/אמירה משלו – בהתחלה יחשבו שהוא מיוחד, אח"כ יבינו שהמים הם רק שלולית ולא באר…

    דרך אגב, קצת מוזרה האמירה שלך לגבי "חברך" מהתיכון. נשמע קצת תירוץ עצמי למה לא הלכת אליו. הכל שאלה של מהי יכולת הנתינה שלך – אצל כל אחד זה שונה. אם תרצה לתת, אני משוכנע שתמצא לעצמך אלף סיבות למה אתה יכול ומעוניין. אם לא תרצה, אז כל תרוץ שתביא הוא חסר משמעות. אם אתה רוצה ללכת אליו והתנהגות חבריו מרתיעה אותך – אף אחד לא עוצר אותנו מלהיות שונים – אם כולם מסמנים V כדבריך – זה לא אומר שגם אתה חייב. איני מכיר את המקרה אבל אם מדובר בבית לוינשטיין – גם נתינה קטנה יכולה לתת- לו ולך.
    מה שאני כן מסוגל להבין זה שהדבר הכי מפחיד בבית לוינשטיין זה להביט על אחר ולדעת שזה יכולת להיות אתה. בקלות בלתי נסבלת.וזה זה מה שמבריח את רובינו משם.
    שנה טובה, תהיה בריא ושלא ידע אף אחד מאוהביך/אהוביך צער.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s