תוגת כרכור

"עוד פעם אתה הולך לג'אנגלי, לא נמאס לך. כל יום שישי אותו דבר, צריך אותך פה". פה זה בלליפוף. אבל אני איש של הרגלים. יום שישי ב-11, הבטן אומרת חומוס, וחומוס בשבילי זה גדעון. וגדעון זה ג'אנגלי. ה' אומרת שאני ערבי . בכל כפר שאני מגיע אליו אני מחפש את החומוס המקומי. זה נכון. אז קפצנו אני וע' לנגב. ודווקא היום ויתרתי. אני פשוט מלא מהבוקר. הסתפקתי ב-2 כוסות עראק זחלוואי , "שהחבר'ה מצד"ל עושים בכפר גורן" , כך לפי גדעון. קודם שתיתי את התה הטיבטי שלו.לנסות להעביר את הצינון שפשה בעצמותי.  מאוחסן תמיד בסוג של פינג'אן – תרמוס שצריך לעבור קורס טייס כדי לשחרר ממנו קצת נוזל צהוב עם ניחוחות של הימאליה. ע' אכל, והתלונן "שהיהודים לא יודעים לחתוך בצל כמו שצריך". טוב, הוא מהמתלוננים.

הוא אכל , ואני נזכרתי שהייתי הלקוח השני שנכנס לחומוס. סוזי הייתה הראשונה ואני הייתי השני. נכנסתי עם ב' שלא היה סגור על הטעם. טוב גם הוא מהמתלוננים. זה לא מפתיע שהמתלוננים נשארים בסוף לבד. כמה אפשר לשמוע את התלונות שלהם. סוזי איננה. השאירה את החנות והלכה. היה "סוזי" ועכשיו זה "סיפורי בגדים", של אורה. אורה שתמיד יודעת לבחור לה' את הבגד הנכון. 4 מעילים קניתי וכל אחד פגז. אורה שמתקשרת אלי כשהיא כשמגיע עוד משלוח של חולצות טריקו ארוכות. "אקסטרא לארג'" אני אומר לה. "כולם פה אצלך מדיום וסמול". אנחנו חולקים את אותה מידה אז אנחנו יכולים לצחוק על זה שאני הולך ומשמין. את הטריקו של "פרוט אוף דה לום " אני מחפש. מאז גיל 4 , זה סוג הכותנה שאני קשור אליו. איש של הרגלים.

בפרדס מאחורי  – שאותו אני רואה דרך החלון שחצבנו בקיר- קוטפים תאילנדים עצי תפוז שהבשילו עד להתפקע. עם תרמילים שתלויים להם בהצלב על כתף שמאל. תאילנדים שהחליפו את הערבים, שהחליפו את היהודים, שהחליפו את הערבים. תרמיל מקנבס שנפתח מלמטה ואפשר לרוקן אותו לארגז  של מטר על מטר על מטר שנדמה שכמה שתמלא אותו הוא אף פעם איננו מלא. מזכיר את הים של קהלת. והפרדסים מתמעטים ונסוגים בפני הכסף של הקידמה. אותו קידמה שמביאה איתה את החוק ואת עריצותו. כי בפני עריצותו גם אוסנת מ"קפה המושב" נאלצה לסגת.

נסוגה ולא בלי קרב. שלוש וחצי שנות מאבקים שנסתיימו ביום שישי שעבר.  לפחות בחגיגה. השמש חייכה והיוותה תפאורה  מתאימה לאירוע. חגיגה גדולה של סוף. של בית קפה שכונתי שהפרגולה הסגורה שלו פלשה כביכול לקו הרחוב, ולא הפריעה לאף אחד. קפה המושב שהחליף את הכדורים של גילי, שהחליפה את האיטליז הישן  של משפחת סלם ששירת בנאמנות את תושבי כרכור. בדומה לכדורי הגלידה בצלוחית נירוסטה שאכלתי בקפה פאפא המיתולוגי בנתניה שהיווה חלק מנוף ילדותי- אותה ילדות שבה נקשרתי לחולצות הפרוט עם הכיס- כך גם טעם הסופלה של קפה המושב ,נימוח וחם עם הגלידה הקרה מעל, נצרב לתמיד בחיכם של בנותי. הן עוד יחפשו אותו.

 זו הייתה תצוגת כח מרשימה. הלקוחות הקבועים הגיעו.היה מפוצץ, המוזיקה החרישה את האוזניים. אני ראיתי שם את בעלי העסקים, את וידי מ"רוניה"  , ואת האחים טבצ'ניק  שסגרו את "פ'צולי", ואת הנס ואילנה פלדה שכבר הספיקו לסגור "פלסטיק פלוס " אחד בשינקין ופתחו אחד מחודש ברחוב המלאכה עד שנשרף. את נועה "מהירוקה" שהחליפה את מנשה שהחליף את  החנות של רות סלם, את ליאת  ממסעדת "פיקא" שסגרה אף היא את שעריה ונפתחה מחדש בתור "תטה".

כמו אישה בהריון, שמהרגע שהיא נכנסת להריון, מבחינתה היא רואה  רק נשים בהריון , כך צדו את עיני בעלי העסקים. בין דציבל לדציבל התעורר ויכוח סביב השולחן. על זול ועל יקר . ועל רשתות ועסקים פרטיים . חמוש בכובע של קוסם הסברתי "שאני מעדיף לשלם 11 שקל על כוס קפה במושב ולא 10 שקלים על קפה ומאפה ביילו  הצהוב הסמוך, מעדיף לתת את הכסף לאוסנת מאשר לצדיק בינו. מעדיף לשלם לאסולין במכולת אפילו שהוא יקר יותר מאשר לתת את הכסף לנוחי דנקנר". "טוב, אתה יכול להרשות לעצמך", אמרו לי הסובבים. "זה לא קשור" , הגנתי על עמדתי" זו רשת הביטחון של העסקים קטנים". אם תרצו , ערבות הדדית. בעל עסק קונה אצל בעל עסק. לא ברשתות. לא באיקאה ולא באייס. אצל נחמיאס, ובית קליה שפיר. כמובן שלא כל הזמן, כי גם אתה נכנע לפעמים "לאחד ועוד אחד " ו"השני ב-50%" , אבל זה העיקרון. לא נכנעים "לאפשר היום בזול לקנות אותי". היום אתה קונה בזול מחר יקנו אותך בזול.

כי לעסקים הקטנים אין לא לובי ולא מגן. לא ימי חופשה , ולא ימי מחלה, לא פנסיה ליום סגריר ואפילו לא ימי אבטלה.עסקים שמהווים את ליבת העסקים של המדינה , שהיכחדותם היא רק עניין של זמן. שכן כל נסיגה של עסק בפני הדחפורים הגדולים שמגיעים עם השיטוח התאגידי משמעותה ריסוק של עוד בית אב ,ונפילת עוד לבנה בחומה שעליה בנויה החברה הישראלית. הסולידארית לכאורה . זו שהולכת ומתפרקת ומפרקת יחד איתה את מה שהכרנו , בבחינת עולם ישן עד היסוד נחריבה. רק שהפעם זה מגיע מברוני הקפיטל. 

קפיטל או לא. ע' היה צריך ליסוע לתל אביב, אז הוא קם לשלם. בזמן שאני מחכה לו, אני מחפש משהו לקרוא. בג'אנגלי יש לא מעט מינשרים הכתובים בידה של לירון אשתו של גדעון. אבל זה שקראתי הפתיע אותי לחלוטין. "חומוס ג'אנגלי סוגר את שעריו". תחושת דז'ה וו מהירה. יום שישי שעבר, קפה המושב. יום שישי הזה ערב ט"ו בשבט, חומוס ג'אנגלי. מה קורה פה. אז יש לגדעון תוכניות וגם לאוסנת, אבל ראבאק. אחד אחרי השני, הם נסגרים.

 "אז סופסופ גילית איפה אפשר לאכול חומוס בכרכור" אמר מישהו לע' בדרכינו החוצה – לא לפני שהבטחתי לגדעון שאני חוזר ב-3 ושישמור לי מנה ."הייתי פעם ראשונה ומסתבר שזו גם הפעם האחרונה" עונה לו ע' וממשיך לקטר. אני לא שומע. בדרך חזרה  מהסעודה האחרונה ללליפוף  בקסאנטיה החבוטה של ע' חלפנו על פני "טבע לו" המושקע של ארזה, שספק אם יקלוט  את פליטי המושב.ביכיתי את אובדן התמימות. את היעלמותם מהנוף של שני מוסדות שצברו להם קהל רב ואוהד. השמש החמה לא הצליחה להעביר את תחושת העצב. המראה היווני של בית פרג ספון התריסים רק הגביר אצלי את התוגה. תוגת כרכור המתחדשת. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תוגת כרכור

  1. miss v הגיב:

    אייל, פה במלמבימבי רוצים לפתוח "וולוורת'" תאגיד גדול ומכוער שמשתלט על ערים קטנות ושם קופסא אפורה במרכזים מצויירים ומחריב ערים ועסקים. אז מנסים להילחם בו והקימו אתר ומפרסמים בעיתון ויש מכתבים וכולם שותפים לדיעה שאין ולא יהיה ולא יקום דבר. הוא יבנה בסופו של דבר ויחרימו אותו אין ולא ניתן לעצור. טוב לא נהיה פה כל החיים רק קצת…נשיקות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s