יאללה נתניה

 

 

ככה נראית אימפריה שוקעת? (צילום: קובי אהרון)

 

יום שבת האחרון. חמש בערב. אני מוצא את עצמי מביט אל מוכר הכרטיסים מבעד לחרך בגודל של 10 ס"מ על 10 ס"מ. מין צוהר קטן חצי מסורג , שמאחוריו יושב אדם מבוגר עם משקפיים. מסביבי, חבורת נערים, גופיות צמודות. הרבה קללות. דקה קודם, הנער,שעומד בין הגדרות  שתוחמות את המעבר אל הקופה, שואל אותי בטון הידוע שששמור לערסים צעצוע "אוהד נתניה?". אני מסתכל עליו ומוריד מבט אל הילד הקטן שעומד למרגלותי -חבוש בכובע צהוב ובחולצה שחורה צהובה שהוא קיבל מהבן דוד שלו שעל הגב שלה כתוב "THE WINNER"' – כמו רוצה להגיד לו, "אני נראה לך אוהד הפועל". הוא קולט את הילד, מזיז את הרגל ונותן לי לעבור. "בני זונות, אין כרטיסי נוער, ילדים, חייל כלום, רק כרטיס מבוגר", הוא משחרר לעברי. המוכר מאשר לי את מה שהערס הקטן אמר קודם. אני בבעיה.

יום קודם בארוחת ערב משפחתית- חברית, אני ודג"א רוקחים את התוכנית. מכבי נתניה , אלופת נעורינו, משחקת  בשבת נגד הפועל תל אביב השנואה.הפועל במשבר, נתניה , למרבה ההפתעה, פתחה את העונה ברגל ימין, רובן עטר, הקוסם עטור התלתלים מחיפה עם הדיבור החולמני,מצליח לעשות את הבלתי ייאמן. עם חבורת צעירים , בעיקר שחקני בית כמעט ללא זרים משמעותיים, למעט אולי השוער, אנחנו ניצבים בצמרת הגבוהה, עם שני נצחונות בבית ושני תיקו בחוץ. כלומר ללא הפסד. איצטדיון הקופסא מוכיח שעדיין "ביתינו הוא מבצרנו". הפועל לעומת זאת נמצאת במשבר, לא פוגעת. האלופה וומחזיקת הגביע, מה שנקרא "הדאבליסטית", שמשחקת בצ'מפיונס ליג, נראית פגיעה.  על הנייר זה כמובן לא כוחות, מה גם שהפועל לקחה- חטפה מנתניה עוד בעונה הקודמת את שני כוכביה הגדולים – את דדי בן דיין ואת איתי שכטר שתרמו רבות לאליפות שלה- ואף הגדילה השנה וקנתה את פרנסמן, הבלם התמיר מדרום אפריקה.למרות הכל,  יש ריח של הפתעה באוויר. והריח הזה כמו הריח של הגשם הראשון או למצער ריח של בושם דק של בחורה שווה שבדיוק חלפה על פניך, מרחיב לנו את הנחיריים.

יונתן או יונה כפי שהוא מכונה על ידי בני הבית, הבן של דג"א, כבר היה בשנה שעברה בשלושה משחקים של מכבי. הוא כמובן הולך בדרכי אביו ואוהד את הצהובים שחורים מנתניה. בירור קצר מעלה , שבשלושת המשחקים האלו נתניה לא הפסידו. ניצחון ושני תיקו. הילד, מזליקו. לעומתו הילד שלי, טרם ביקר במגרש כדורגל. עוד לא עבר את טבילת האש. גם הוא כמובן אוהד של מכבי נתניה. מעשה אבות סימן לבנים. כל מי שמסביבי, כבר חווה את החוויה.  הבן של אורי, הגיס שלי, למרות גילו הצעיר כבר יודע את כל שירי הנאצה של הפועל תל אביב. תמונה שלו  חמוש בחיוך, בכובע ובצעיף אדומים כיכבה במדורי הספורט. עומר טנא, סיפר על חוויה מכוננת שהיתה לו ולבן שלו  בן ה-5 באיצטדיון בלומפילד. ניר, הגיס השני שלי , חולה כדורגל רציני, היה במשחקי כדורגל בחו"ל. יכול להרשות לעצמו. יונה כבר הפך לחיית מגרשים ואילו אני הסתפקתי בתירוצים. הוא עוד קטן, כשיבנו את האיצדיון החדש נגיע, הקבוצה לא פוגעת.

האמת היא שאני מפחד. הזכרונות שלי ממגרשה צר המידות של מכבי נתניה, הם עירבוב של קודש וחול, שאגת 10,000 גרונות שמרעידה את העיר כולה בשבת בצהריים, לצד תורים בלתי נתפסים, שערי ענק, גדרות תיל, התפלחויות, והרבה אלימות.  מצד אחד, הצגות כדורגל של חבורת יהלומים נוצצים ובראשה עודד מכנס, אמן התנועה הוירטואוזי והעדין, שרק יחידי סגולה בינלאומיים, הפגינו יכולת שליטה, כידרור ברחבה, וחוש לכיבוש שערים דומה לשלו. וואן אוף איז קיינד. מצד שני, שנות ה-70 הן שנים שבהן בנתניה "כל דאלים גבר". את הטריבונות, מאכלסות דמויות, שמככבות בימי שבת בערב ברחבה שלפני "פונדק הים". שם,, הילדים הטובים, חניכי תנועות הנוער, כלומר , אנחנו, מחכים כמו כולם-בין חומוס לצ'יפס- לניצוץ שידליק את התבערה, שיגרום לנערי הרחוב, ללכת מכות כמו שרק הם יודעים. עם קרשים, שרשראות, וגם סכינים. ההצגה הכי טובה בעיר. שכונות נגד שכונות. דורה נגד ותיקים ושכונת בן ציון נגד שיכון סלע. חשבונאות וסכינאות שהולכים יחדיו. אחרי זה ביום ראשון כחלק מהחוויה, נמפה את שכונות הפשע ואת גיבוריהן. דהרי, בדש, לוזון, בבר ודדה עמר, האחים מסילתי, משפחת באיזה לדורותיה שתתפרסם שנים אחרי זה כמשפחת אבוטבול ותקבל הכרה ארצית כמשפחת פשע. זה נוף נערותינו. כלומר חלק ממנו , לצד חופי ים שכל אחד מהם מכיל עולם אחר ומלואו. אסתר, סירונית א, סירונית ב', ארבע עונות, עין התכלת, רמת פולג. בכל אחד מהם חיכתה לי בחורה, כלומר בפנטזיות. בעיקר על הגדולות, ארבע שנים מעלי, שלוש שנים מעלי. שנתיים מעלי, שנה מעלי. אורנה ברבר, דורית אולייניק  , דנה הלב"ר, נורית ברקו, אורלי קבלירו, אורית מיכאלי, סיגי אבו, מירב סטצקי, פנינה פינקלשטיין.ואחרי זה בנות גילי, ואחרי זה הקטנות. את חלקן מימשתי. חלקן מאוכסנות במגירות הזיכרון.

"בוא נלך מחר למשחק", אומר לי דג"א, על כוסית קאווה, השמפניה הספרדית שאני מבין באיחור של שנתיים שהיא שיא הטרנד."סגרנו" אני אומר."נפרק אותם. 1:3 לנו". דג"א סקפטי.  בכל שנות הספורט שאנו חולקים יחד, דג"א הוא הריאליסט ואני האופטימיסט. לו יש תמיד ביקורת מושכלת וניתוחים שכלתניים. אני איש האמונה הרגש והחזון. בשבת בבוקר, אני עוד מספיק לקבל  סמס מעומר טנא , ששואל אותי אם  אנחנו מגיעים לקופסא, מה שמחזק את התחושה שהולך להיות אירוע גדול.  האיצטדיון הולך להיות מלא.

זו גם הסיבה שאני מגיע למכירה המוקדמת של הכרטיסים, בחמש בערב, בעצתו של דג"א , שעוד הספקתי מרוב התלהבות לשלוח אותו לחינם לאיצטדיון. ראיתי באינטרנט שיש מכירה מוקדמת. בין עשר לשתיים. לא שמתי לב שזה היה ביום שישי. הגיע , הכל היה ריק . חזר כלעומת שבא בלי כרטיסים. זו גם הסיבה שאין כרטיסי נוער. הקבוצה רוצה לעשות קופה. זו גם הסיבה שאני בבעיה. הגעתי עם 300 ש"ח. שני כרטיס מבוגר היו אמורים לעלות 160 ש"ח , שני כרטיסי ילד 80 ש"ח, ביחד זה 240 ש"ח מה שמשאיר אותי עם עודף של 60 ש"ח, לביזבוזים. זה היה החישוב. הוא לא לקח בחשבון את הגרידיות של פרנסי הקבוצה. המצב נכון לחמש בערב הוא שאני בדפיציט של 20 ש"ח, אני מסתכל מסביב. מאין יבוא עזרי. אין מאין. חבורת הנערים שמקללת , ובצדק מקללת , קצרה בכסף. זו הסיבה שהם זועמים. מתוסכלים, כועסים. אני קונה שני כרטיסים,  ביציע של נתניה, לא של האדומים חס וחלילה.מה שבטוח בטוח, ויוצא למסע לעבר הכספומט הקרוב. "בוא תקנה צעיף לילד" רועם קולו של המוכר. המבט בעיניים שלו מלמד על כך שהוא כבר זיהה את הדג השמן. הילד מביט אלי בתחינה. "לא עכשיו, אין לי" אני עונה לשניהם.

שבת, אחרי הצהריים. נתניה, עייפה , איטית משהו, עצלה. הילד ואני מתחילם לצעוד. פה ושם אנשים חבושי כיפה.  אני הולך מהר. הוא רץ לצידי.  אני יודע שהכספומט רחוק. הוא ברחוב הרצל. פעם היה בנק מסד לא רחוק בשדרות וויצמן. עבד  שם בחור בשם גבי. סגן מנהל, שחום חייכן, נראה כמו הרי בלפונטה בצעירותו.  עשה את מה שעשה וזרקו אותו מהבנק. אי סדרים, בלה בלה. ת'כלס הוא לקח כספים  מהמורות, השקיע אותם מהצד , נתן ריבית יותר גבוהה, עד שעלו עליו. סוג של ברני מיידוף לעניים. כולם אכלו אותה. כולל אמא שלי ועתליה. הוא אכל אותה יותר מכולם.אני דווקא זוכר אותו לטובה. הוא סיפר לי משהו על אבא שלי שלא ידעתי. שהוא היה אדם מצחיק, שבאוניה כשהם היו על הים, בערבים, כולם התרכזו בחדר האוכל. אבא שלי היה סקונד קוק, טבח משנה. שלוימה כהן היה הצ'יף קוק. גבי אמר שאבא שלי היה משכיב אותם על הריצפה.זה היה בשבעה. מה שהוא סיפר. אבל עכשיו כבר אין שם סניף בנק ואין גבי. וגם אין את גן חווה. שזה ממש בהמשך. הגן של ילדותי. בונים שם. עוד הספקתי לבקר אותה יחד עם המאמא. היא לא זיהתה. העיניים הירוקות שלה עוד ברקו, אבל בגיל 93, היא רק פקחה אותן לשניה והסתובבה לצד השני. המטפלת הפיליפינית שלה אמרה שהיא כבר לא כל כך  איתנו. אבל הקונדיטוריה נמצאת. זו של הדתיים. זו שבה אני בגילו של הילד, הייתי קונה לאחותי עוגת גבינה,משמרים עם פירורי סוכר כדי שהיא תסכים לבוא הביתה. ילד בן 6 שלוקח על אופניים, ילדה בת 3 וחצי וחותך את כל העיר, כל יום באחת בצהריים. קשה לך,אני  שואל. לא ,הוא עונה. העיר ריקה. רק פיצוציות פתוחות.ניאונים מרצדים בכחול ובאדום. שורות שורות של בקבוקי אלכוהול.המשחק בשבע וחצי בערב, בגלל הטלויזיה.  פעם  המשחקים היו בשתיים. פונקט. בגלל הרדיו. האוהדים של הפועל באר שבע, היו מגיעים ביום שישי, ישנים בגן המלך, ובבוקר המשחק עושים רונדלים בנתניה, שיראו אותם.שיירה של מכוניות ואוטובוסים. אדום לבן.  מחכים שיתחיל. הפחד הגדול שלהם היו מוטל'ה שפיגלר , זה היה לפני שתי האליפויות שלהם,  וכל פעם שהם היו מפסידים הם היו שרים במבטא מרוקאי כבד "בִּיאֵר שֲׂבָע לא נורא ,בִּישָנָה הבאה".

הגענו. אני מוציא כסף.את הדרך חזרה לאיצטדיון אנחנו עושים במונית. יש בי תחושת בהילות. הילד רוצה צעיף וזמבורה. אני מסמן לו שימתין.  יש כבר  יותר אנשים. פה אוהדי מכבי נתניה, שמה אוהדי הפועל. האמת, בטדי הם לא היו עומדים ככה, שאננים ורגועים. בטדי הם כבר היו חוטפים מכות. אבל אולי התרככו הנתנייתים. הרבה שנים קודם, במשחק אחר, כשיחסי הכוחות היו הפוכים. הפועל נתנה גול בדקה החמישית ואז ירדה לבונקר שנמשך 85 דקות, אפילו שייע פיינגבאום הגדול, שיחק בלם. הרחקות סתמיות  וזעם שהלך וגאה ביציעים. זה היה הסגנון שלהם בשנות ה-70. בגלל זה שנאו אותם. בחוץ, אחרי המשחק, התגודדו האוהדים הזועמים של נתניה. פתאום הגיע האוטובוס שלהם. לאיילנד אדום, עם שמשות גדולות מקדימה. בוהקות בשמש. רפי בן נון שלמד שנתיים מעלי, הרים אבן. יותר נכון סוג של בלוק. וזרק. בכל הכוח. הזכוכית התנפצה ונתנה את האות למהומת אלוהים. אנשים קפצו על החלונות, נאחזים בסורגים. יריקות, מכות , אבנים. איניתיפאדה. קיבלו רדיוס , נתניה, בלי קהל. אבל היום, הכל רגוע. באסטות של גרעינים וסנדביצים על תלת אופן. איפה ההוא עם העין העקומה שהיו מוכר סונדביצ'ים טוניסאיים עם לחמניה עגולה שהייתה נספגת בשמן של הטוֹנה, שהיה עומד בימי השבוע ליד "פינת הגלידה", מחטט מידי פעם בביצים ומגיע בשבת לאיצטדיון להשלמת הכנסה.  פתאום יש תזוזה,ריצה לכיוון הקופות. אני מזהה את התכונה. כנראה מישהו שיחרר שמועה שיש כרטיסי נוער. הבדל של 40 שקל, אבל עבורם זה משמעותי. אני אומר לילד שיחכה רגע ליד השוטרים, לא רוצה שיידחס איתי לתוך התור, בין הגדרות כמו במכלאה. הוא קטן. לא מזיז לו. אני נכנס. הוא אחרי. אני מפלס לי דרך. כולם נערים ואני צריך כרטיסי מבוגר. אני יכול להרשות לעצמי. נותן את הכסף לחריץ, מקבל עוד שני כרטיסים עבור דג"א ויונה. המשימה הושלמה."אבא, עכשיו צעיף" אומר לי הילד.משא ומתן קצר. צעיף וזמבורה בארבעים במקום בחמישים. גם אני לא שכחתי מאיפה באתי.

קופצים למאמא, שמתלהבת מהילד עטוף הצעיף שמרעיש את כל הבניין עם הזמבורה הצהובה. יש לי שעה. מסדר לה את הפייסבוק, את דף הבית, את הסקייפ. היא נלחצת כשהדברים לא עובדים. אתה מכיר אותי, היא אומרת. שותה עוד מיץ, שוכח את הדיאטה. קח 100 שקל שיהיה לכם לביזבוזים.היא אומרת. הפעם הראשונה שבה הגעתי לאיצטדיון הקופסא המיתלוגי היה איתה ועם עתליה. הם עוד שיחקו בירוק לבן , חולצות פסים. מוטל'ה שפיגלר, ויקטור סרוסי, אלברט גזל. אמא שלי עוד הכירה את הדור הממש ישן, זאביק כספי, ראובן פריזנר, את הותיקים ממש. סאבו סידר לנו להיכנס. לא זוכר תוצאה. זוכר רק את שפיגלר מרים מהקרן.

עכשעיו זו הפעם הראשונה של הילד.  הזרקורים מאירים את המגרש הירוק, עם קרחות דשא פה ושם. אין גדרות.זה חדש וזה מפתיע. אפשר להרגיש את המגרש ממש. אנחנו מתיישבים בשורה ארבע, באמצע. רואים טוב. לי זה נראה קטן, לילד זה נראה גדול.יש עוד זמן. אנחנו קרובים רחוקים מהגרעין הקשה. היציע של אוהדי הפועל מאחורי השער המערבי. כולו אדום. הם כבר שרים. לא מפסיקים. האוהדים של נתניה, עסוקים בהתארגנות. אני מחפש פרצופים מוכרים. לא מוצא בינתיים. מחלקים לנו קונפטי. יש משהו מעורר  חום בעובדה שאתה יושב מוקף בעוד כמה אלפי אנשים שכולם אוהדים את אותה קבוצה. את הקבוצה שלך. פתאום אתה לא צריך להתנצל, האימפריה אמנם שוקעת ומחפשת משקיע כפי שמציין שלט ענק, אבל עדיין יש לה צבא לא קטן של אוהדים. הקטן לא מפסיק לזמבר. אני משתיק אותו מידי פעם כי הוא מחריש לי את האוזן הימנית. אבל הוא מתעלם. הוא מעורר חיוכים ביציע. קטן קטן אבל ממזר. ילד ערס. לא מפסיק לעודד . הוא לא כל כך מבין את המשחק עדיין, אבל נכנס לאט לעניינים. רוצה בכלל להיות עם המתופפים, עם הדגלים הגדולים. כשהצהובים עולים לכר הדשא גם אני זונח את החזות המכובדת. "יאללה נתניה, יאללה נתניה" , יחד עם כולם. אחרי עשר דקות. טוטו תמוז משחיל לנו מצד ימין את הראשון.הקהל האדום בשמים. היציע הצהוב שותק. אחרי עוד כמה דקות התקפה של נתניה מצד שמאל,  יציע שלם מתרומם, מתרגש כולו, מבקש שייכנס, בעיטה אדירה למשקוף העליון, יציע שלם משחרר אנחת אכזבה, מתיישבים.  השליטה היא צהובה, אבל לא רוצה להיכנס. הפועל נראים טוב. מקצוענים. אני לא מכיר אף אחד בנתניה. בהפועל כולם כוכבים. אניימה,ורמוט,תמוז, בן דיין, באדיר, שכטר כמובן.זו האלופה של 2010 , אני חי את האלופה של 77. ויסוקר, בר, גריאני, מכנס , דויד לביא. בינתיים אני רואה את רפי ז., עטור שיער לבן, חמוש בחולצה צהובה. עומד ביציע, מפצח גרעינים. למד איתי ביסודי. הוא קבלן גדול. במחצית השניה, אני מזהה את צפי, כפכפי אצבע, קעקועים, שנה מעלי, אחד מעורכי הדין הפליליים הטובים שיש, יצק מים על ידיו של לידסקי.  נתניה שולטת. המומנטום אצלה, אבל הכדור לא רוצה להיכנס. "כשלא מבקיעים , חוטפים" אני אומר לדג"א. חילוף. תמוז יוצא , בן סהר נכנס. כמה חלוצים יש לה להפועל. שתי דקות אחרי זה, הכדור השני מפרפר ברשת. סהר מקבל בצד שמאל מורמוט, משחרר במהירות בעיטה. הכדור בפנים.0:2 לאדומים. אנחנו עם האף באדמה. האדומים בטירוף. משתחררים מהמנחוס על חשבון נתניה. הקטן, ממשיך לעודד. שום דבר לא עוצר אותו. היציע הצהוב מתעורר. "הפועל זונה, הפועל זונה, הפועל מוצצת לכל השכונה". הרפרטואר לא ממש השתנה בשלושים השנה האחרונות. שיר יסוד. עשר דקות אחרי זה, מגיע אקורד הסיום. שכטר, הבן יקיר לשעבר, משתחרר יפה ברחבה, מסדר לאורחים מתל אביב 0:3. הוא קופץ על הגדרות , מטריף את האוהדים של הפועל. אחרי זה הוא עובר בטווסיות מופגנת  מול היציע שלנו, במבט של "הנה זה מה שאני שווה, אליפות, אירופה, לא כמו פה אצלכם בקופסא שלא היה לי ממש סיכוי". לאוהדים בא להרוג אותו. הוא צעיר, הוא כוכב , הוא שחצן והוא יורק לבאר ממנה הוא שתה. בתמורה הוא זוכה למשהו ספיישל עבורו. "איתי שכטר ההומו" שרים הגרונות. הקטן מצטרף. אני מנסה להשתיק אותו. זה לא עוזר. קליט השיר. אחרי זה נתניה, מצמקת.  מאוחר מידי. נגמר 1:3. לאדומים. פירקו אותנו.

בחוץ, אין אבנים, אין אינתיפאדה. יש חיוכים. אוירה נינוחה. אני תופס את רפי. מברר מה עם זה ומה עם ההוא. יאיר בקונסוליה בניו יורק . ציר כלכלי. תמיר, מנהל בנק. אצלו הכל בסדר. אני בכרכור. לי יש  עסק משפחתי עם אישתי, עיצוב פנים. אני חושב על זה שכולם מסודרים, ואני אעפס  צריך להתחיל כל חודש מחדש ואיך זה שמכל העולם התגלגלנו דווקא לכרכור, ואיך זה שמכל העולם דווקא בכרכור ובפרדס חנה התקבצו כל הלא מסודרים. על יד האוטו בזמן שאנחנו מחכים לדג"א. שני אוהדים צעירים מבכים את ההפסד. "זה רק ספורט" אני אומר להם, כבשרקע עוברים אוהדים חבושי אדום, מחוייכים. "כן, אבל כשאתה מאמין בבן אדם שלוש שנים והוא שובר אותך, זה לא פשוט", הם עונים. "שכטר?", אני שואל. "לא. יאמר", עונה אחד מהם, ומתכוון לבעלים הגרמני שהרבה להבטיח ועכשיו קצת פחות מקיים . "שטויות" , אני אומר לו, "אני מחכה כבר מ-83. מתי נולדת?", "ב-87". פרופורציות.

דג"א מוריד אותנו ליד הבית של מאמא. הוא ממשיך עם יונה, דרך חבצלת. אני והקטן נכנסים להגיד שבוע טוב.נו, היא שואלת , הפסדנו. אנחנו אומרים. שטויות. אני הרווחתי. לראות אתכם פעמיים בערב אחד, זה ניצחון.

פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ספורט. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על יאללה נתניה

  1. רוביק הגיב:

    אהה (אנחת רווחה). אתה חזרת למגרש שלך ואנחנו גם חזרנו למגרש שלך. האמת מתגעגעים אצלנו, שואלים מתי יהיה פוסט חדש? מתי יהיה פוסט חדש? מתי יצא הספר? והנה, עם הגשם הראשון, חזרת. מקווים שהולך להיות חורף גשום. כמה טוב שבאת הביתה.  

  2. eyal.kagan הגיב:

    יפה כתבת ידידי הכותב. עוד לפני הגשם , אני מוצף, ודווקא המדבר הוא שעשה לי את זה. שמח לחזור.

  3. baronit הגיב:

    אם זה מה שהמדבר עושה לך כגן אז מה אני אגיד לך – לך תגור במידבר..

  4. eyal.kagan הגיב:

    חחח. חכי חכי. אני באמת שוקל לחזור לסיני.

  5. Miss v הגיב:

    My darling it has been raining here for the last month without stop.
    You learn to live with it , between the drops
    thanks for the new post and congratulations
    for the new blog
    hope to see you soon
    love
    v.

  6. גולן הגיב:

    אייל התמוגגתי, נתניה היא קבוצת ילדותי גם…
    הכתיבה שלך מחייה, אשריך איש…

  7. eyal.kagan הגיב:

    תודה, צעיר. שמחתי לגלות שיש עוד חיילים בצבא הרדום של האימפריה..

  8. גלו הגיב:

    הכי אני אוהבת כגן שאתה מערבב אותנו עם הילדות. של עכשיו, של פעם. והשמות האלו שמעוררים את הריח של שנות השבעים. יופי של פוסט. מנה שווה במפגש הגלידה פלוס סנדביץ' של הרומנייה🙂

  9. eyal.kagan הגיב:

    כשאני מגיע לנתניה אני לא יכול שלא. העיר מעוררת בי זכרונות. כל פינה. כל רחוב כמעט. ומאחר שעכשיו היא כל כך שונה, אז הגעגוע הופך יותר חד ויותר כואב. זו אותה מסגרת , לכאורה אבל רק לכאורה, כי התכנים השתנו. האנשים נעלמים ואיתם העבר שהולך ומתפייד, אבל התמונות נשארות אצלי בראש ואז יורדות לדפוס. תודה.

  10. שלום לכולם! אני גם אוהבת מאוד משחקי כדור רגל! ונהנת לצופות בהם בבית. ונכון שזה משחק מאוד מושך וגורם לפרוק את העצבים מול הטלוויזיה. זה מצחיק אותי לפעמים לראות את הגברים צועקים על הטלוויזיה, או קופצים ועושים הכל רק שיכניסו גול! ואפילו אני גם מתפרקת לפעמים, למרות שלא כל כך מבינה בכדור רגל ומעדיפה ללכת לאיזו הצגה טובה או מופע. ובטח לא לשלם כל כך הרבה כסף, על מנת להיות נוכחת במשחק עצמו, אבל עם זאת אני מבינה את האנשים אשר מוציאים סכומים כאלה גבוהים!

  11. eyal.kagan הגיב:

    זה לא עניין של להבין או לא להבין, של הרבה כסף או קצת כסף, של להתפרק או לא.זה עניין של אהבה.

  12. eyal.kagan הגיב:

    ובמחשבה נוספת שעלתה בי הבוקר: יותר נכון , זו אהבה ילדות, אהבת נעורים שכמו שאת רואה עדיין הגחלת לוחשת. לא באותה עוצמה כמובן של שנים עברו, אלא על אש קטנה, אבל עדיין מספיק חזקה כדי להעביר את הלפיד לדור הבא.

  13. היי אייל. אני רואה ב"לפיד לדור הבא" אשר אני אעביר, את האהבה לאמנות, למוזיקה מדהימה שמרגשת את הלב, הצגת תאטרון מדהימה שאפשר ללכת אליה עם כל המשפחה ושלפעמים גורמת גם "להתפרקות" אבל מבחינה הרגשית ביותר. אולי זה עניין נשי, וגברים בכלל לא יכולים להבין את זה, למרות שאני מכירה כמה שלא אוהבים את המשחקי גברים בכלל🙂 אגב אם אתה חובב אמנות ולפעמים משנה את השגרה אז יכולה להמליץ לך את האתר המגניב שדרכו אתה יכול להתעדכן על ההצגות החדשות וגם לקבל הנחות על הכרטיסים. תכיר עולם אחר🙂 http://kartison.co.il/main/minisite/?k=&ymid=

  14. דורית עומר הגיב:

    אני התמוגגתי לקרוא על מכבי שגדלתי עליה היתי הולכת למשחקים כשהאחים מנחם שיחקו והלב היה פועםםם היה אנדרלין כזה של היי באויר אין על כל זה וטוב שיש עדין את הדבר שנקרא כדורגל אחר
    היה כיף לקרוא את שכתבת תמשיך ותצליח בדרכך רוצים עוד סיפורים

  15. eyal.kagan הגיב:

    קודם כל תודה רבה.

    זה תמיד מפתיע ומחמם את הלב לגלות שיש בנות שאוהדות כדורגל ולא רק זאת אלא את מכבי נתניה. הקבוצה של האחים מנחם היא קבוצה יותר מאוחרת לקבוצה שאני גדלתי עליה , ועדיין אין ספק שיגאל ושמעון (שניהם למדו איתי), המשיכו את הרוח של מכבי נתניה, מי בהגנה ומי בהתקפה.

    אני מכיר היטב את תחושת האדרנלין המשכרת כשהקבוצה האהובה שלך מבקיעה גול ומנצחת (ולאחרונה היא ממש עושה זה כמו שצריך).

    ולגבי שאר הסיפורים: את מוזמנת לצלול לתוך הבלוג, יש פה לא מעט.

  16. kartisbehanaha הגיב:

    בוודאי שזה מפתיע וביותר כאשר בנות מתעניינות בכדורגל.. כיוון שזה לא נפוץ כיום.. ספורט של נשים.. אז מדוע שנשים תתעניינו בפעילות ספורטיבית אם אפילו אמצעי התקשורת ההמונים אינו מעוניינים לשדר ספורט נשים..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s