מסיבת גיבורים

"לוקח לי שבריר שניה כדי לקלוט את התמונה. זה התאריך של המסיבה."

1.

לפני עשרים שנה בערך (אם מתעקשים על התאריך המדוייק אז אני חושב שזה היה בשנת 89) הגו חברים שלי -האחים עמית ואילן רונאל  ממוזיקה פלוס (היום "דה פלוס") – את קונספט מסיבות הרחוב. גינת שינקין שימשה כלוקיישן הראשון. 4 רמקולים גדולים, עמדת די ג'יי, חתיכת דשא, מזרקה קטנה ואולי 250 אנשים שהתקבצו ביום שישי, כדי להרגיש קצת ניו יורק בתל אביב. שכן רב היה המרחק באותן שנים בין החיקוי לדבר האמיתי. זה הצליח. יום שישי, אחרי יום שישי, המסיבה הפכה לחגיגה גדולה. האנשים גלשו מהגינה אל הרחוב. הרבה צבע, תחושה של חופש באוויר. בשיא, כבר אי אפשר היה לעבור עם רכב ברחוב. אחרי זה הגיעו גם המסיבות בנחלת בנימין, בהמשך הם כבר סגרו את רוטשילד, משם לסגירת רחוב דיזנגוף במצעד האהבה הראשון הדרך כבר הייתה סלולה והמסע הסתיים בטיילת הרברט סמואל עם  רבע מיליון איש ב-love parade  שיובא היישר מברלין. כפי שניתן לראות קו ישר עובר מ-250 איש ל-250,000 איש. גם אם לוקח להגיע כ-15 שנה מנקודה לנקודה.

לא הייתי נזקק לשיעור הקצר בהיסטוריה של תרבות הרחוב התל אביבית, בשני העשורים שחלפו, אלמלא אני חש געגוע. שמונה שנים אני יושב בכפר, לומד את אורחותיו, מכיר את אנשיו ונשותיו, מתרועע עם זרים ועם קרובים, חי  ומרחם בליבי, לא פעם בליבי על כל אלו שמר בן ארי קורא להם "פרצופי רכבת" (אלו המשרכים את דרכם מידי יום הלוך ושוב על קו ישר אחר), שכן בין ביתי לבין העסק המשפחתי שלנו עובר בהחלט קו ישר של 300 מטר. שמונה שנים שבהן אני פוקד את העיר הגדולה שלוש פעמים בשנה בבחינת עולה רגל המחויב להגיע ומבקש את נפשו לנוס מאימת הרעש ושאון הכרך. וגם מפחד המיגרנה. עכבר כפר אמיתי.

והנה לא מזמן מצאתי את עצמי יושב  בקפה "ביאליק",שותה בירה "בזלת" בחברתו של אילן ידידי, המתקרא כעת קורי ובפי הוא בכלל ג'ונס, ותל אביב נחזתה בעיני כסוג של פלא. הרחובות הומים אדם, התנועה שוקקת, האורות עוטפים אותה בהילה. קולות הצופרים נדמו בעיני לקולות תרועה, הנשים טובות מראה. עיר סואנת ושוקקת חיים שבה בכל רחוב מאכליות,  ברים, מסעדות, חנויות. עיר במלוא מובן המילה וההמולה. ומה לעשות והבן אדם הוא טיפוס "לעומתי" העורך השוואות  ואיך נגיד ומה נאמר, כרכור מחצבתי פתאום הצטיירה בעיני דלה ואביונה, אפורה וחשוכה, כאילו חלף מעליה הזמן או שמא נעמד מלכת.

והתחושה הזו, שמלווה אותי מאז, רק הולכת ומתעצמת בימים אלו. העיירה המנומנמת הפכה לעיירת שינה. דומה שהמדבר שהולך ומצפין -מה שמזכיר לי את אמירתו של ד. בן גוריון שאמר שאם לא ננצח את המדבר, המדבר ינצח אותנו –  הוא ההופך את חודש נובמבר לחודש שחון במיוחד. נדמה שאנשים מתכנסים בדלת אמותיהם, מחכים למשהו שיקרה. לנס, לאתחלתא ד'גאולה. וכמו תמיד נדמה שהפתרון נמצא מעבר לדלת, ואם לא מעבר לדלת אז מעבר לרחוב. ואם כבר מעבר לרחוב, אז בוא נקרא ללוקיישן בשמו. סמטת המושב בואכה גן הגיבורים.

מזה זמן רב זמן אני מפנטז על מסיבת  רחוב  בסמטת המושב. שמועות אומרות שהרחוב הקטן  – השוק לשעבר  של כרכור- יהפוך גם הוא בקרוב לִמְשִׁסָּה  עת יעלו עליו הדחפורים ובשיניהם יקרעו את תומתו לטובת המוֹדרְנָה. מסיבה היא תמיד פתרון. מסיבת רחוב על אחת כמה וכמה  ומסיבת חנוכה אדרבא ואדרבא שכן  החג ידוע הן בניסים והן בגבורות שהיו מנת חלקו. ביני לביני הפור נפל. יום שישי ה-3 בדצמבר, כ"ו בכסלו, נר שני של חנוכה, צהרי היום עד כניסת שבת. אשת הפלדה שאיתה חלקתי את הרעיון – עת ישבנו ביחד כמה ערבים קודם לכן- בדקה ביומנה ומצאה שמדובר ביום שישי הראשון לחודש דצמבר. יום השיקשוק עליו השלום. עוד קיסם למדורה. הכל נראה מושלם. המיקום, התאריך, הסיבות. ראיתי הרבה צבע, ראיתי אנשים רוקדים, ראיתי  פרצופים שמחים, ראיתי חברותא , ויותר מהכל ראיתי מקום מתעורר מהתרדמה שנפלה עליו. ואם ירד גשם, ניקרה השאלה במוחי במעין ספק קטן ומטריד שתמיד מוצא את דרכו ללבבות. שיבוא. שיהיה גם איזה נס חנוכה. קטן, משהו. סימן. let's go party .

2.

הברונית – הכתובת הקבועה שלי לענייני הפצה של רעיונות קהילתיים- ראתה מסיבת גיבורים, מודעת למקום, לשם ולתאריך המיועד. אני עוד הייתי בענייני הסמטה. את סיור הלוקיישן הראשון עשיתי עם י. הדי ג'יי המיועד ומי שהיה צריך לדאוג לענייני ההגברה. אשת הפלדה חברה אלינו בתזמון משובח . מבלי ששמנו לב לכך נשאבנו אל הגן. הוא הילך עלינו קסם. הכל בו נראה מזמין. הצל של העצים הגבוהים, פינת המשחקים , המוּגָנוּת שבו. הרחבה האמצעית , שבימים אחרים משמשת כמסד לכיסאות פלסטיק לבנים ביום הזיכרון  ומורכבת מאריחי שיש חברון, נראתה כמתאימה אף היא לשמש כרחבת ריקודים. מעין מעשה סינדרלה מודרני. לא נתנו לשברי הזכוכית של בקבוקי הוודקה ולחרבוני הכלבים להרוס לנו את התמונה. נפרדנו כל אחד לדרכו. למרות זאת, הייתה בי תחושה של אי נוחות שלא  יכולתי באותם רגעים לתת לה שם. סילקתי אותה, ודיוושתי לי את דרכי חזרה ללליפוף.

בצהריים החלטתי לשוב אל הגן. רציתי לבדוק את שמות האנשים החרוטים על האנדרטה הניצבת בגאון בדיוק באמצע המתחם. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתעכבתי על השמות. אבל הפעם רציתי לבדוק אותם מקרוב. בשמונה השנים שאני חי כאן, אני אוסף סיפורים. לעיתים הם באים אלי, לעיתים אני בא אליהם. דמויות שהיו ואינן, אנשים מעידן אחר. היסטוריה של מקום שלא גדלתי  בו, אבל אני מגדל בו ולעיתים גם גדל. אני קורא. חיים רכס ובנימין פרח , הנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא נפרדו. אני מסתכל על תאריך הנפילה שלהם. כ"ו בכסלו תש"ט. לוקח לי שבריר שנייה לעכל את המידע ואז התמונה מתבהרת לי. זה התאריך של המסיבה. אני נושם עמוק,מצטמרר, נדהם מצירוף המקרים.

אני חולף על השמות האחרים. שישה גיבורים בשר ודם הקריב היישוב הקטן הזה  במלחמת הקוממיות. בצלע נוספת של האנדרטה אני מחפש את שמו של גדעון רכס, אחיו של חיים שנפל אף הוא בשנת 54. על ידו אני מוצא את שמו של עודד שתיל, הנווט שנעדר מאז שנת 53. קו ישר של 300 מטר מחבר בין ביתו של בנימין פרח וביתו של חיים רכס. רק גדר מפרידה בין ביתו של עודד שתיל לבית האחים רכס. בדרך הביתה, אל ביתי שלי שאף הוא טעון סיפורים, אני מחליט להיכנס לדבר עם יורם שתיל. אני מרגיש שאני צריך לקבל ממנו אישור. מעולם לא פגשתי בו. רק ראיתי אותו מסתובב ברחבי המושבה בפיג'ו 404 סטיישן, בצבע תכלת. מבחינתו הזמן עצר מלכת אי שם בשנות ה-70. לפחות מבחינת התקדמות תעשיית הרכב. הוא מי שמקיים את צוואתה של ברוניה רכס ששכלה את בנה  הראשון ,התאלמנה מבעלה פישל שנפטר מרוב צער ויגון על בנו חיים, ואז נלקח ממנה בנה השני. 11 שנים הוא נלחם בהסתדרות ובמועצה על מנת  שבית רכס יהפוך לבית לרווחת הנוער ביישוב ולא יימכר כחתיכת נדל"ן לכל המרבה במחיר, והמחיר ברחבי כרכור אכן רב. נלחם והצליח."יורם ישן" אומרת לי אשתו , להעיר אותו", היא שואלת. ""לא, לא " אני עונה. יש כאן את מספר הטלפון שלי,  אני גר בבית של פלסקובסקי" אני אומר לה, יודע בליבי שהשם ישמש כמילת קוד. "אבא של יורם בנה אותו" היא אומרת לי.

בשעה ארבע, בצהרי יום שישי, בדיוק בשעה שמיועדת להסתיים המסיבה העתידית, אני מוביל את הברונית לגן. זו הפעם השלישית שאני שם. היא אוהבת את המקום. כמה ילדים אתיופים משחקים בג'ולות. מזכירים לי את זהר היקרי שלא היה שני לו. גדול הצלפים של בית ספר ביאליק,בנתניה. אני מראה לה את האנדרטה. את התאריך, את השמות. בחור צעיר מילדי השכונה מספר לנו שהגן  סובל מוונדליזם מתמשך. פה שריפה ושמה גרפיטי. זו המציאות של ערבי יום שישי בכרכור 2010. בגן הגיבורים ובגינות אחרות. אשת הפלדה מגיעה אף היא בתזמון מדויק היטב. יורם שתיל מתקשר. אני  מופתע מקולו העדין.  אני נדבר להיפגש איתו בהמשך.הן בעד. אני מתנדנד. "מה שיורם יגיד זה מה שאני אעשה". אנחנו נפרדים לשבת שלום.

עם יורם שתיל אני צולל. למלחמת תש"ח. לקרב על כיס פלוג'ה בו נהרגו חיים רכס ובנימין פרח, אנשי הפלוגה הדתית  של חטיבת אלכסנדרוני, שנפלו יחד עם 85 מחבריהם באחד הכישלונות המרים ביותר של מלחמת העצמאות. הפלוגה שעליה נמנו שני חברי הילדות האלו, נשארה  מכותרת על תל שייך עריני (תל גת), בעוד 2 הפלוגות הנוספות של גדוד 33 הצליחו לסגת מהכפר עיראק אל מנשייה (היום קריית גת) . מפקד הפלוגה, בן-ציון הלמן קיבל פקודה לפרוץ דרך לנסיגה, אך הוא השיב שלא ייצא עד שלא יוצא הפצוע האחרון. הוא נלחם בראש חייליו עד שנפלו כולם. הם נקברו על ידי המצרים בקבר אחים. מבצע "חיסול" קראו לפעולה הזו טרם יצאתם של הבחורים לקרב. קראו ולא ידעו את שקראו. נס לא קרה שם.

יורם מספר לי  על יצחק פלסקובסקי שהיה "קונצמאעכר" ,הוא צוחק כילד כשהוא נזכר כיצד פלסקובסקי הנער נהג במכונית כשראשו מתחת להגה, כך שבכרכור ראו כולם מכונית שנוהגת  ללא נהג . מאוחר  יותר ,יהרגו אביו ואחיו  על ידי הבריטים בשנת 47, כפעולת תגמול על רצח הסרג'נטים בנתניה, כך לפחות גורסות השמועות. אבל פלסקובסקי האח לא ישתנה ולא יפסיק מתעלוליו. הוא מספר לי על קולנוע אוריון ועל המאפיה שצמודה אליו. על בית הקולנוע הפתוח שהיה ממוקם במבנה של אורה וסיפורי הבגדים שלה ואליו היו מעבירים כיסאות מקולנוע אוריון ובחזרה.  על יישוב קטן ובו מאה משפחות שבו כולם הכירו את כולם. את החיים ואת המתים.  אני שואל את דעתו לגבי התאריך. מסיבה ויום  זיכרון של שניים מבני המקום לא נראים לי הולכים ביחד. ערבוב של קודש וחול. "תשמע", הוא אומר לי ," ממשפחת רכס לא נשאר אף אחד ומשפחת פרח מגיעים פעמיים בשנה, כך שאני לא רואה בעיה,אבל אתה צריך לדבר עם המועצה ". כאן אני רואה כבר בעיה. מהרגע הראשון שפנטזתי על המסיבה, עניין המועצה שב וטרד את מנוחתי. לקבל מהם אישור אי אפשר ואני גם לא רוצה. אני רק רוצה שלא יפריעו. מצד שני ללא אישור או ברכת דרך תמיד יש סיכוי שמישהו יגיע ויהרוס את המסיבה. אני נפרד גם ממנו לשלום.

בשבת, אני מגיע להחלטה. אני יורד מהעסק. אני מסמס לשתי צלעות המשולש.אין לי את האנרגיה. יותר מידי ווג'ערס. הגן, המועצה, לסגור את הרחוב, המוזיקה, השכנים, הציוד, הכסף לדי ג'יי, הריצות, זה לא מתאים לי. אני מחליט לשמור את הרעיון.את הביצוע בשלב הזה אני משאיר למי שירצה.אני מנסה לדמיין את כרכור ביום המר והנמהר עת בשורת האיוב התדפקה על דלתותיהם של שני בתים. בית רכס ובית פרח. שני חברי ילדות שקו ישר חיבר בין שני הלבבות שלהם . כ"ו בכסל"ו תש"ט. נר שני של חנוכה. במקום שני נרות בחנוכייה, הדליקו שני נרות נשמה. זה לא הזמן למסיבות.זה זמן עבודה.

_____________

[התמונה לקוחה מהפוסט " ימי חנוכה נר שני"]

הפוסט התפרסם במקביל באתר "מושבה חופשית"

פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים, היסטוריה, קהילה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על מסיבת גיבורים

  1. רוביק הגיב:

    אבק הזמן הוא דף צהוב, הוא הכלייה, העלמותה של החייה המתקראת חיים, אולי תרבות, אולי בשם אחר. היום הרכס עוד עולים עליו מחר הוא נשחק ברוח. לכל אדם יש תפקיד בעולם. תפקידך הוא לשמר את רגשות התקופות החולפות, את תווי פניהם של האנשים שהופכים אלמוניים. מסיבה או לא מסיבה, אחיה עם זה. על העונג הנגרם לי בזמן קריאתי את מפגשך עם הסביבה שלך והיכולת שלי להכיר וללמוד דרך סיפוריך, עליהם אני מתקשה לוותר. תודיע לאשת הפלדה שיד הזהב יוצאת לחפור באבן הכורכר ועשה חובתך.

  2. eyal.kagan הגיב:

    אני לא בטוח שאני לא מעדיף להיות יד הנפץ חיוור הפנים שרוכב עם חברו הטוב וינטו אדום העור לעבר השקיעה בנוואדה . אבל אני מסכים איתך כפי שהיטבת לבטא (כרגיל) שהזהב נמצא כאן. צריך רק לחפור.

  3. OS הגיב:

    ואני כל כך התחברתי למה שכתבת על פרצופי הרכבת ועיירת השינה.
    מביתי אני רואה את יובלים והשכונה הצבאית וליבי נחמץ. עוד שכונת פרברים בסגנון האהוב כל כך על מר ישראלי היכן שאנשים יוצאים בשש לעבודה וחוזרים בעשר בלילה. ערימות של מכוניות ליסינג זולות בתנועה בראונית מ… ל… ללא מרקם קהילה ללא קשר למושבה.
    מצחיק על גבול הגרוטסקי שברחתי לכאן לא כדי לברוח מתל אביב שחייה ותוססת (אבל כל כך יקרה) אלא כדי לברוח מפרויקטים בנוסח "סביוני שמחה\תקווה\יוקרה" והנה הסביונים רודפים אחרי – "סביוני חלומות כרכור", סביוני גרופית" ועוד מרעין בישין.
    אין לאן לברוח יותר…

  4. eyal.kagan הגיב:

    תודה os.

    לפני כמה שנים , כתבתי תגובה ארוכה מאוד בה יצאתי בשצף קצף כלפי המתיישבים החדשים ביובלים הצבאית והאזרחית. בעיקר כנגד מה שנתפס בעיני כהתבדלות , וגם כנגד המפגע הארכיטקטוני. עם השנים גיליתי שני דברים עיקריים: אנשי יובלים מהווים כח כלכלי רציני, וביישוב בעל חתך סוציו אקונומי נמוך כמו פרדס חנה כרכור, זה בהחלט פקטור חשוב. הדבר השני, מדובר בקהילה מאוד חמה -שנכון שהיא מנותקת במקצת מהמושבה- אבל עדיין מקיימת קשרים חמים בתוך חבריה, ובחלקה גם עם החוץ.

    כך שאני יכול להבין לליבך, ועדיין אני לא יכול להיות כל כך קיצוני. נדמה לי שאפשר לברך על כך שרק סביונים רודפים אחריך ולאוו דווקא קסאמים…

  5. eyal.kagan הגיב:

    הפוסט הזה לא כל מחוייך, אז אני מניח שהחיוך מתייחס לכתב ההגנה שלי על שכונת יובלים. אז רק לצורך הפרוטוקול אני אציין שהתגובה שי ל-os נועדה לרכך את התגובה שלו. אני עדיין סבור שמבחינה ארכיטקטונית מדובר במפגע לא קטן, מה גם שאני לא חסיד גדול של שכונות שבהן אתה בטעות יכול להיכנס לבית של השכן, לישון כל הלילה בחדר השינה שלו ובבוקר לגלות שבעצם זה לא היה הבית שלך רק שהכל כך דומה.

  6. איריס הגיב:

    כבר הלחצת אותי…וראיתי שאין כצעקתה…

    כן נכון, כל הבתים מתוכננים חיצונית באופן זהה. ונכון, זה לא היה בית חלומותי (או יותר נכון הפנטזיה על בית ישן חד קומתי עם גינת עצי פרי בני 60 שנה), אבל –
    זה היה הבית הכי יפה ושונה שראיתי בבניה קבלנית
    זה היה בית שידעתי שברחוב אחד יהיו לפחות 6 ילדים בני אותה שכבת גיל של דניאל
    זה היה בית בשכונה שידעתי שיהיו בה שכנים שהגיעו לכאן כמוני, לשפר את איכות חיי משפחתם
    זה היה בית שניתן היה לראות אותו גם על הנייר וגם על הדוגמא (לעומת נכסים רבים שלא ניתן היה לראות כשאתה מגיע למס' שעות מוגבל מהמרכז)
    זה היה בית שידעתי כיצד יראה בו הפיתוח הסביבתי שלא יהיה תלוי ביכולות המועצה המקומית
    זה היה בית שידעתי מי הם שכני בשלושת הרחובות הסמוכים ויהיו בו יחסי שכנות טובים וחיי קהילה.
    וזו אולי היתה התפשרות חלקית, אבל גם בחירה נכונה (עם כל המגבלות שעל חלקן אני מסכימה)
    כמו בחיים – give & take
    וגם אני נמסה משכונות כמו נוה וכד', ובעיקר כשהן מחליפות את הפרדסים…
    אבל כמו שציינת – יש גם יתרונות, רבים יותר מכפי שאני יכולה לפרט.
    וחיי קהילה ושכנות טובה, עזרה הדדית ורוח התנדבותית ועשיה רבה ומפרה.

    אבל דבר אחד הוא בטוח – למרות שבבתים רבים מעבר לחזות יש סממנים זהים, בכל זאת בכל אחד ואחד מהם ישנה הנגיעה האישית של בעליו, ואף אחד (לפחות בינתיים) לא נכנס לישון בבית שאינו שלו ומגלה זאת בבוקרו של יום (למרות שזה נשמע נחמד)

    ואכן החיוך היה מיועד למה שכתבת על השכונות הצפוניות, ובמיוחד לאור העבר…

    תמשיך לכתוב אייל
    הכתיבה שלך – כשימך היא !

    איריס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s