לָלִיפּוּף לדוֹרוֹתֵּיאָה

"היא לא מדברת על אבא ואמא ואח ואחות".

זה הסיפור של דורותיאה. ושל הילה. ושל זכרון. ושל נשמה.ובעיקר זה אולי סיפור של געגוע. כי לפעמים אנחנו מתגעגעים למשהו שאנחנו לא יודעים מהו. אנחנו יודעים שהיינו שם, אנחנו זוכרים את המראות ואת הריחות והוא עדיין רחוק, בלתי מושג. משהו שהיה שם. ואיננו עוד ובכל זאת הוא כאן. בפנים. דורותיאה נשארה שם. היא אמו של אמו של אבי הילה. לא היו לה כנראה את החושים של הרמן גוטפלד שהיה אבי אביו של אבי הילה. כלומר מהצד השני של עץ המשפחה.

הרמן הסוחר שהעמיד בכרייסטבורג, ווארנהאוס (כלבו) וגאסטאוזר איינטראכט (אכסניה של הרמוניה), וארבעה בנים ושלוש בנות. וכשאותו הרמן הגיע לארץ, לפני שקרה הכל, כמו כל סוחר טוב, הוא הגיע עם כסף. ובכסף הוא קנה שלוש מוניות .למרטין, ולוילי ולמקס. ואז התיישב על הכסא, עם מקל שגולת שנהב בראשו ולא עבד עוד יום אחד בחייו. "שהם יפרנסו אותי מעכשיו" הוא אמר. לו ולאֵמָה אשתו ואם שבט גוטפלד ,נשאר תפקיד אחד, לגדל את יוסי היתום , הבן של ריינהולד, שגם הוא נשאר שם.

למה דורותיאה נשארה שם, יחד עם אליהו בעלה וילדיה קורט ולוטה, את זה לא נדע. מרגוט לבית שרלינסקי שהתחתנה עם מקס לבית גוטפלד,לא מספרת. היא לא מדברת על אבא ואמא ואח ואחות. היא כבר בת 94, העמידה שבט משלה, אבל היא לא מספרת. היא לא זוכרת. ככה היא אומרת. זיכרון זה כאב.היא הייתה שם. הם נשארו. היא הלכה אחרי בעלה.בת 17. כרכה את גורלה בגורל הגוטפלדים. החסונים, עבי הגוף. אלו שגם הגרמנים חשבו פעמיים אם להתעסק איתם. יהודים אמנם, אבל בעלי זרוע. ומרגוט העדינה ומקס הרגיש שהיה דומע בכל הזדמנות, השאירו זכרון וגעגוע ובית ומשפחה וחיים שלמים. בלי להסתכל לאחור.

ומתוך מרגוט ומקס צמח יורם. הילד הייקה שידע כבר מגיל 14 שהוא יהיה בתנועה. ככה זה. בנאדם יודע את הייעוד שלו והולך איתו. ובו דבקה דרורה, ילדתם של שושנה התופרת ואבריימלה שנחשב כלץ לא קטן והיה עוזר חייט בליטא .בת הקיבוץ ארוכת הצמה – שנגדעה באכזריות על ידי המטפלת ועדיין ספונה באחד הארונות כעדות – אלופת הגליל שהלכה אחרי אלוף נעוריה, למשמר דוד. להגשים את החלומות של הארץ הזו. ושניהם היו לבשר אחד.ופרי אהבתם התגלם בהילה, ובניר, ובאורי. ילדים זהובי שיער, וירוקי עין, שידעו שהם שייכים לשבט.גדול,שורשי שבניו לא חסכו את שבטם מבניהם אך לא שכחו גם את מידת החסד.

הילה לא ידעה את דורותיאה ואליהו . ולא ידעה את הרמן ואמה . ולא ידעה את כרייסטבורג. ואת בית המסחר. ידעה שיש לה דודה אהובה בשם דורית. אבל לא ידעה על מה ולמה.אבל ידעה את מה שהיא עושה. נחושה כמו הגוטפלדים , הקימה עסק במו ידיה. בזיעת אפיה. פרי מרץ וכישרון. והתמדה . התמדה של מים שחורצים אבן ומשייפים סלע. כשרון ומרץ של חקלאי שיודע שיש לו שדה טוב , אבל שצריך לעבד אותו, ולהפוך את האדמה, ולחרוש ולזבל ולזרוע ולהשקות, עד שהוא יצמיח פרי, שמדבשו יאכלו.

וכשהגיע הזמן , לחפש שם חדש, כי דברים השתנו, הגיעה דורותיאה .מתוך ריקוד הדורות, מתוך חיבוטי וחיבורי הנפש, היא הגיעה והתייצבה. דורשת לחזור. מבקשת שהשם לא ייעלם, שישתמר. שהרי את הזרעים כבר היא הנביטה,. שאלמלא דורותיאה ומרגוט ודרורה גם הילה לא הייתה באה לעולם.זה מחול הדם, שמטבעו הוא זורם.לפעמים גועש ולפעמים רדום, אבל תמיד הוא יהיה סמיך ממים. והילה נענתה. נענתה לקריאה. נענתה לצליל שהדהד בה ובנשמתה. לזיכרון ולגעגוע. ולתעתוע. שהרי דורותיאה שהיא מתנת האל בתרגום מלטינית, נעלמה מתחת לשמיים של אותו אל. שהכזיב.שם, במקום שלא אל היה בו. רק בני אנוש שנבראו בצלם. בצלם של אל שהכזיב.

דורותיאה נולדה ב-1890 בכרייסטבורג בגרמניה. דורותיאה של לליפוף נולדה להילה ב-2009. עשרים שנה קודם לכן היא נולדה למאיר גולדברג שכתב עליה שיר. שיר שהילה הלחינה בגלגולה הקודם כזמרת וכיוצרת. והילה תפרה את דורותיאה למידותיה. קשרה חוט לחוט. הבינה עוד לפני המילים שזה השם . וכשהתקשרה לאביה מבלי דעת ועם מכאוב, כדי לברר מיהי ומהי גם התקבלה התשובה. "זוהי סבתא שלי ועל שמה קרואה דודה דורית. וקו עדין ודק מפותל וישר מחבר ביניכן." ועכשיו היא יוצאת לאויר העולם. ממש בימים אלו, בואכה חג האביב. חג החירות. זה זמן של חג ומועד. זמן התחדשות. זהו עוד שלב במעגל החיים, עוד שלב בסולם שרגליו נטועות בגרמניה ואמצעיתו בכרכור של המאה ה-21, וראשו מי ישורנו. הקצוות נקשרו. בין דורותיאה ואליהו להרמן ואֵמָה שבאו בקשרי נישואין וחיתנו בת מצד אחד ובן מצד שני באותו כפר שנמחה מעל פני אדמה וכל שנותר ממנו זו תמונה וזיכרון. בין דורותיאה להילה. בין דורותיאה ללליפוף שהרי מתוך חלציה יצאה, והיא בבחינת עוד שלב בגלגול שבין זחל לגולם ולפרפר.

לא פשוט לקרוא לעצמך בשם חדש. משהו ממך הולך לאיבוד, משהו ממך נולד. לא פעם אתה מוצא את עצמך נאבק. מנסה לשמר את הקיים, דבק בישן, מתעמת עם החדש. ואז עוברים הימים, והחדש מחזק את אחיזתו, מטמיע את שורשיו שלו, כובש את נחלתו.זו דרכם של דברים וזו דרכו של עולם. לאלו שמקרוב באו ולא ידעו את מה שהיה, אין זה משנה כלל . ולאלו שידעו את העבר,הרי הם יכולים להנות משני העולמות. מהנוסטלגיה ומההתחדשות. גם זו דרכו של עולם. ובסופו של יום זו הכל קליפה ריקה. שכן האדם הוא זה שיוצר את המשמעות. ברצותו מצייר קו ומחבר אות לאות ובורא שם. ברצותו כותב מילים ויוצק תוכן לתוך התבנית שבנה וברצותו יכול להעלימן ואת תוכנן כמו המים שמוחים מן החול את האותיות. כמו מוץ ברוח, כמו עשן פורח. בכוחו בונה ובמו הבל פיו מחריב. מעשיו הם אלו שיקרבו ומעשיו הם אלו שירחקו.

וכשיבוא השואל וישאל על מה ולמה דורותיאה ומה בין דורותיאה ללליפוף. תשובות רבות ינתנו, ומילים רבות ייאמרו. ואולי בכלל תהיה שתיקה. שהרי דורותיאה כתבה במו חייה מכתב לילדה שעדיין לא נולדה והילה חתמה בלבבה זיכרון של אישה שכבר לא הייתה.כי לפעמים כשאתה נכנס למקום. נחמה אתה מבקש בו. יש בך געגוע למשהו שאתה עדיין לא יודע מהו. ואולי שַם,במקום ההוא שמגלם ישן וחדש וקושר בין שַם לפה,שַם תוכל למצוא.אם לא שֵם, אז תמונה, ואם לא תמונה אז געגוע, ואם לא געגוע אז זיכרון ואם לא זיכרון אז תעתוע. ואם לא תעתוע אז קצה חוט. חוט השנים.

פורסם במקביל גם באתר "מושבה חופשית"