ערב יום הזיכרון/מכתב לגיא

לפני כמעט שנתיים, ביום השנה ה-25 לנפילתו של בן המחלקה שלי, גיא בן דב ז"ל, הקראתי מעל קברו בקריית שאול, בנוכחות בני משפחתו וחבריו, את המכתב שכתבתי להם. היום, ערב היום הזיכרון תשע"ג, ביקשתי מנאורה, אמו של גיא, רשות לשתף את הדברים. היא נתנה את רשותה.

___________________________

ה' בתמוז תשע"א 8/7/2011

לדרור, נאורה, הילה ומושיק,

בדיוק לפני שבועיים, בעודנו עומדים בדלת, רחוצים ומסורקים, בדרך למסיבת סיום של עמנואל, הבת שלנו, צלצל הטלפון. מהצד השני של האפרכסת כמו שהיו נוהגים לומר פעם, נשמע הקול הכל כך מוכר של נאורה. הקול שכשאני שומע אותו, אני עוצר הכל. "שלום אייל", אני שומע את הניגון , "רציתי להזכיר לך שהאזכרה לגיא תהיה ביום שישי ה-8/7/11, זה עשרים וחמש שנה". "עשרים וחמש שנה" אני שואל ומתקשה להאמין. "כן" היא עונה ועוד שואלת ומתעניינת לאן אנחנו הולכים, ואני, שלראשונה אחרי הרבה שנים דמעות חונקות את גרוני, מסביר באריכות למרות שכרגיל אנחנו מאחרים והזמן דוחק. כי כשאמא שכולה מדברת איתך, אז אין זמן דוחק ואין כלום, יש רק הבנה וחמלה ותחושה אמיתית של פרופורציות.

המילים האלו, של נאורה והמספר הזה של עשרים וחמש שנה זורקים אותי אחורה למסע בזמן. אני זוכר היטב את הבוקר ההוא. הייתי חובש פלוגתי בפברואר שש. זה היה הבוקר שלפני מסע הכומתה של הפלוגה. בוקר שקט, ללא ההמולה הקבועה של טירונים. כולם קיבלו לילה ארוך לשינה, בלי שמירות, בלי בלבולי מוח, קיבלו זמן להכנות אחרונות לקראת המסע אולי המשמעותי מכולם. ואז הגיע אבי גוזלן, מאוגוסט ארבע שהיה איתי בסגל, "שמעתם מי נהרג," הוא התפרץ למגורים שלנו, "גיא בן דב. הייתה היתקלות ליד ראש הנקרה של הרב"טים ובן דב נהרג". הרגשתי שקיבלתי בעיטה של סוס בבטן. אחרי זה הכל השתנה.

אני לא חושב שהייתה אי פעם מחלקה כמו מחלקה 3 במחזור פברואר 84. המ"מ שלה הוא ד"ר, המאגיסט שלה הוא ד"ר, אחד הצלפים שלה הוא ד"ר, הקשר שלה הוא כבר פרופסור, כמות המהנדסים שיצאו ממנה מספיקה כדי להקים כור אטומי. אסופה כזו של אינטלקט שרוכזה במקום אחד, לא חצתה מעולם את שערי סאנור, מבלי לפגוע כמובן בעובדי האדמה שבינינו שידעו כבר אז לעשות כסף הרבה יותר טוב מכל עורך דין. ועדיין לא זה מה שייחד את מחלקה 3 . הייחוד שלה היה –עד כמה שזה מוזר לשמוע ונוגד את רוח הצנחנים ורוח צבא ההגנה לישראל- באורח החיים שוחר השלום של מי שהרכיב אותה. כל מה שעניין את רובנו, עמוק עמוק בתוך השירות זה לגמור את הדבר הזה ולעוף. כבר בתוך המסלול , סגרנו את המסלולים האפשריים. בדרום אמריקה, במזרח. זה היה מאוד הגיוני .החזקנו פעמיים קו בלבנון, המראנו במסוקים מבצת , ממטעי בננות במה שנראה כמו שיחזור של וויטנאם. חלקנו חוו היתקלויות בקו הראשון, חיכמת ומתי ירו והרגו. ועדין לא הבנו. לא הבנו כמה קצר המרחק בין חיים ומוות. היינו בני 18. טפשים. טפשים ויפים רק כמו שבני 18 שגדלו בארץ הזו יכולים להיות. הקו השני כבר המחיש לנו שלבנון זה לא סרט. איבדנו את מעוז נגר רגע לפני שעפנו משם. באפריל 85 היינו האחרונים (כך חשבנו) שיצאו מלבנון. כשכולנו ישבנו לסדר פסח שני עם המשפחות שלנו, נושמים לרווחה, מעוז נלחם על חייו ברמב"ם. נלחם ולא יכל .

גיא לא היה שונה מאיתנו,ההיפך. הוא היה בדיוק כמונו. מאותו ד.נ.א . עם החיוך. עם תאוות החיים. עם היכולת להתחבר עם כולם. בקלות. עם נעלי הסטן סמית (אם אני לא טועה כי בכל זאת עברו כבר 25 שנה), עם החברות (שכן אז הן עוד לא היו נשים), עם המכוניות ,עם התחושה הזו שהעולם עוד פרוש לפנינו ואם נרצה באמת נוכל לשנות אותו.
עשרים וחמש שנה עברו. בכל פעם שאני מגיע לכאן. הרגליים נעשות יותר כבדות. רובנו הבנו כבר שאת העולם לא נצליח לשנות. רובנו,אם לא כולנו נמצאים במירוץ העכברים המטורף הזה של קריירה, ילדים, כסף, משכנתא. מנסים לסדר לנו את חלקת האלוהים הקטנה שלנו, כבר חושבים על העתיד , מטופלים בהורים שגם הם לא צעירים. אנחנו בעצמינו הורים. חלקינו הורים לבנים. לא פעם עוברות לי מחשבות בראש. "אני לא רוצה שהבן שלי ילך לקרבי". מחשבות שרק גברים בני 45 שגדלו בארץ הזו יכולים לחשוב. כי הארץ הזו דורשת מכל אחד מאיתנו להיות אברהם. להקריב את הבן שלו. ואם הבנים אמורה להיות שמחה.

כל פעם שאני מגיע לכאן, ליבי נחמץ. אני עומד ומסתכל על דרור ועל נאורה ועל הילה ועל מושיק, ולא יכול לתהות האם יש כעס בליבו של דרור, על שהוא נאלץ להקריב את בנו בכורו ואילו אנחנו כאן עומדים וחיים, ועוד רגע, כשתיגמר האזכרה נוכל לדבר ולצחוק ולהמשיך בשגרת יומנו. וגם אם כן, אני יכול להבין אותו. כי היום אני יודע ,שזה היה גורל. באותה מידה שגיא שוכב כאן, יכול היה כל אחד מאיתנו לשכב מתחת לאבן בבית קברות צבאי אחר ואולי אפילו פה. וגיא אולי היה עומד וקורא מעליו מילים שיוצאות מהלב ומהקרביים. כי גיא לא היה שונה מאיתנו, הוא היה חלק מאיתנו. רק שבחיקו נפל "מספר המוות" הנורא מכל ששינה את מסלול חייו, ואת חייהם של דרור ונאורה והילה ומושיק. שקטע באיבו, משפחתיות של חמישה אנשים, שריסק את מה שידעו עד אז ואני מאמין ומקווה שגם חיבר ואיחד וחיזק מאז.

מהמקום הזה, שמבין ולא מבין, של אבא לבן, ושל בן שאיבד את אביו בגיל צעיר, אני רוצה לבקש סליחה .לא על זה שרצינו לחיות, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני רוצה לבקש סליחה גם בשמו של גיא, על זה שלא פחדנו למות. על זה שהלכנו בעיניים עצומות אחרי המפקדים שלנו, אחרי המורים שלנו, אחרי ההורים שלנו ואחרי צו ליבנו. כי הדרך שבה חונכנו לא הותירה לנו ברירה אלא לקום ולהתנדב ולשרת בקרבי מבלי להבין את המחיר. מבלי להבין את המחיר הנורא , שאנחנו עשויים לשלם, ומבלי להבין את החור השחור שאנחנו נשאיר לאלו שגידלו אותנו, יום- יום, שעה- שעה, שניה -שניה.

וסליחה על כך שלא פעם אנחנו שוכחים עד כמה החיים יפים. ושוכחים לברך כל אחד בדרכו על הנס שקרה לנו, שאנחנו עדיין יכולים לראות, כחול של ים ושמיים, ואדום של שקיעה ולשבת בחברת אלו שאנו אוהבים ואוהבים אותנו ולהתענג על דברים פשוטים של יום יום. סליחה ומחילה.כמו בתפילת נעילה.מתוך תקווה אמיתית שתמיד ייפתח לנו שער בעת נעילת שער. אוהב אתכם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ערב יום הזיכרון/מכתב לגיא

  1. bcuil הגיב:

    מהמקום הזה, שמבין ולא מבין, של אבא לבן, ושל בן שאיבד את אביו בגיל צעיר, אני רוצה לבקש סליחה .לא על זה שרצינו לחיות, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני רוצה לבקש סליחה גם בשמו של גיא, על זה שלא פחדנו למות. על זה שהלכנו בעיניים עצומות אחרי המפקדים שלנו, אחרי המורים שלנו, אחרי ההורים שלנו ואחרי צו ליבנו. כי הדרך שבה חונכנו לא הותירה לנו ברירה אלא לקום ולהתנדב ולשרת בקרבי מבלי להבין את המחיר. מבלי להבין את המחיר הנורא , שאנחנו עשויים לשלם, ומבלי להבין את החור השחור שאנחנו נשאיר לאלו שגידלו אותנו, יום- יום, שעה- שעה, שניה -שניה.

    ראיתי הרבה הספדים,כתבתי ושמעתי
    בסליחה מצמררת כזו עוד לא נתקלתי
    בחור השחור כן

    אייל
    העלת דמעות בעיני

  2. eyal.kagan הגיב:

    צר לי. מתעצב לשמוע ומתרגש לגעת.
    .

  3. מיכל לוי הגיב:

    מרגש, מחזיר שנים לאחור,
    רק עכשיו ראיתי את המאמר שלך,
    אני בת משפחה קרובה של מעוז נגר,
    כואב, אבל טוב שמישהו עוד זוכר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s