כרתים /הרהורים על הדרך

"האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים". האחים יורגוס ומנוליס. אגיוס ניקולאס, אוגוסט 2013.

1.יש להם פאסון ליוונים. במובן החיובי של המילה. לא קל להם. רואים את זה. אבל העיניים שלהם טובות. מחייכות. לא אצל כולם. לא אצל מריה שהיא בת 45 ובאה כל יום מאַגיוּס ניקוֹלַאס לנקות אחרי התיירים שעשו את הצ'ק אאוט שלהם. זה אוגוסט וזה שיא העונה, אבל העיניים של מריה לא מחייכות. אולי קצת. אולי בגלל שבגיל 16 היא כבר נכנסה להריון "ועברה דרך הגיהנום" כמו שהיא מגדירה את זה. ואולי בגלל שההורים שלה מזדקנים לה מול העיניים ולא ירחק היום שהיא תאלץ לנהל את כל העסק הזה שנקרא "poppi villas" לבד. ואולי בגלל שאין לה אהבה.

אישה נאה מריה. עם דיבור מתנגן. א-פרופו דיבור.יש משהו מאוד אופייני בדיבור היווני. הוא מתנגן ויש בו המון סימני שאלה. כמעט כל משפט מסתיים בנימת שאלה. מכיוון שאני מתגעגע לנַנַה, עליה השלום, כל אישה יווניה מעל גיל 50, עם קול עבה מסיגריות, ישר מקבלת אצלי את כל האמפטיה. ויש לא מעט כאלו. לילדות יש קול דק, סופרני, כמעט צייצני, ולאמהות המבוגרות יש קול עבה, צרוד מסיגריות ואולי מוויסקי . לפחות אצל ננה, הוא היה כזה. מתשע בבוקר עד 7 בערב היא שתתה בירה. ובשבע בערב היא הייתה אומרת "אַדֵה וורֵה אייל, ברינג מי מיי וויסקי". מתה בגיל55 מהתקף לב. אבל עד שהיא מתה היא חייתה בגדול. שלושה בעלים. ילד אחד. והרבה לב.

2. האמהות היווניות שולטות.הן המפקדות. הן אחראיות על הכסף. הגברים משחקים כינור שני. הן המאמות. הן מחזיקות את המשפחה, את משק הבית. במיוחד בזמנים קשים.יש חמולתיות. לא מעט עסקים, הם עסקים משפחתיים. הסבתא, נמצאת. גם הסבא .בטברנה של יורגוס, קוראים לה אולגה. היא כבר עם שיער לבן. אבל היא שולטת במטבח. היא מדווחת לנו שעוד 5 דקות יגיעו הצ'יפסים. עם חיוך. ובאנגלית מעורבת ביוונית. "פֲנדֲה מינוטס".זה בזמן שניקוס מנקה את הדגים, יורגוס עושה בשר על האש, ומייקל הנכד שהוא בכלל מיכאליס, עם גשר בשיניים וג'ל בשיער, מסדר את השולחן. אחרי זה יתברר שהוא בכלל נגן בס צעיר, ושלניקוס עם השיער המקורזל, משקפי הג'ון לנון והקול הממש מרעים יש לא מעט וילות להשכרה על החוף הכי יפה בכרתים. גם לוילות קוראים "אולגה". על שם האמא. משפחות מטריכאליות כבר אמרנו.

3. "הדרך יותר חכמה מההולך בא", זה המשפט שהילה חוזרת ומצטטת לי, בזמן שאנחנו חורשים עם טויוטה היברידית חרישית את ההרים של מזרח כרתים, בדרכנו אל קַאטוֹ זַאקרוֹס. חוף שנראה בתמונות כמו נואיבה של שנות ה-70. רק עם חול שחור. חולות זהובים יש בסיני. אנחנו מגיעים אחרי יום ארוך של נסיעה שהתחיל מוקדם. אני על כדורים כדי לא להתפרק.חולה מהבוקר. חולה ונוהג. הילדים מאחורה צמודים לאייפונים שעליהם הם הורידו לילה קודם, כל מיני תוכניות. שאלת ה-Wi fi, היא היא שאלת המפתח בכל מקום אליו אנחנו מגיעים.כלומר "יש לכם". ואז "מה הסיסמא".

עבור ילדות (כלומר עבורי הן עדיין כאלו), שלא לומר נערות מתבגרות בנות 15 ו-13, אם אתה לא על הפייסבוק אתה לא קיים. כלומר אתה בכלל לא בכרתים, לא יצאת לטיול. בכרתים יש wi fi. כמעט בכל מקום. אפשר לשחרר צפירת הרגעה. אגב, גם לוקא וליאו צמד האחים הצרפתיים בני ה-15 וה-12 נצפו יושבים לא מעט שעות על יד משרד הקבלה של פּוֹפּי , כדי לקבל אינטרנט במהירות יותר גבוהה. כנראה שגם בצרפת, אם אתה לא בפייסבוק/אינסטגרם/וואטס אפ, אתה לא קיים.

נחזור לדרך. היא ארוכה, ובסופה קַאטוֹ זאקרוֹס זה לא מה שנראה בתמונות. זה לא זה. אמנם כרמן וניקוס משתדלים, אבל אין מצב שנעביר לילה בבקתות סטייל אכסניית הנוער במצפה רמון שהם מציעים לנו. הילה הטילה וטו. מוחלט. ואם זה ככה, אז חוזרים לדרך גם אם השעה 7 בערב ואתה מפורק. ככה זה בזוגיות.

בסופו של דבר, אחרי עוד נסיעה של 40 דקות בהרים, רק שהפעם השמש בעיניים שלך, כי הכיוון הוא מערבה, מגיעים לפַּליאוֹ קַסטרוֹ. משהו אומר לנו להישאר. האמת היא שארבע שעות קודם, כשכבר עברנו שם, בדרך לקאטו זאקרוס, משהו אמר לנו להשאר אבל לא הקשבנו. לפעמים צריך לעשות סיבוב קטן כדי לחזור למקום שממנו יצאת והשארת בו את הלב, ולפעמים סיבוב גדול. ככה זה. הדרך חכמה יותר מההולך בה.

5. אחת המחשבות שהטרידו אותי יותר מהכל, לפני שנסעתי הייתה איך אני אנווט את דרכי בכרתים. 12 שנה לא יצאתי מהארץ. העולם השתנה.גם אני. ההתלבטות היא בין waze לג'י פי אס. מסתבר שאין דרך להוריד waze של יוון או שאני לפחות לא מצאתי. בארץ, אני מחליט ללכת על הג'י. פי אס. אחרי שאנחנו יוצאים מהשדה, לוקח לי זמן למצוא את סוכנות הרכב של יורגוס. אני מרגיש חלוד. בסוף, היא במרחק של חמש שיחות טלפון ן-40 מטר מהמשרד שנפלנו עליו. אני מציין לעצמי שהיוונים לא ממש מבזבזים חשמל על מזגנים. אני מציין לעצמי בנוסף שיש גם יווניות אנטיפתיות. לא הרבה, אבל יש. בדיעבד זו שפגשנו בסוכנות הרכב שבטעות חשבנו שהיא שלנו, תהיה הראשונה והאחרונה שאפגוש.

החיוך של יורגוס ממיס את החלודה. הטויוטה ההיברידית החדשה רק מגבירה את החשש. משוכללת מידי. אחרי המאגנום.מנוע שלא עושה רעש, שלא לומר , לא נשמע בכלל, מזכיר לי מכוניות צעצוע. נשארת רק שאלת הג'י. פי. אס. ליורגוס נשאר אחד.עם הוראות ביוונית. לא לילד הזה פיללנו. מסתבר שיש הוראות הפעלה אפילו בעברית, אבל שום דבר לא עוזר. את המקומות צריך לרשום ביוונית. אותיות גדולות אני יודע, אותיות קטנות, גדול עלי. אני מחליט לוותר. בדיעבד, זו תהיה ההחלטה הטובה ביותר שלקחתי. המפה הישנה שאמא ציידה אותי מבעוד מועד, רק כדי שאוכל למצוא את פארק המים עבור הילדים, מתגלה כשיחוק. מה שעוד יותר מפתיע, זה השילוט. בכרתים, לפחות בצד המזרחי, יש כביש אחד ראשי, שממנו יוצאים כל פעם לכפרים, או למקומות שלא נמצאים על הכביש הראשי. הקידמה שעדיין לא הגיעה לכל מקום משחקת לטובתי. זה מקום עתיק וגם אני. הכלים הישנים עובדים טוב. גם המכונית החדשה. לא waze, לא ג'י. פי, אס. ואפילו לא מפה. שכל ישר ומצפן. פנימי.

6. הקצב בכרתים אחר. אני מרגיש שם בבית. ככה הרגשתי לפני שלושים שנה וככה אני מרגיש עכשיו. אולי אפילו יותר. הקצב של הזמן שם נכון לי. אם החיים בכרכור, הם בהילוך שני או שלישי ביחס לאוטוסטראדת המידע, הצריכה, הכסף והכוחניות שמקיפה מסביב, אזי בכרתים הם נמצאים ברוורס. תחושת הקלה אמיתית. כשצלצלתי לבעלים של עוד וילה להשכרה אי שם במזרח כרתים, כדי לנסות להתארגן ללינה, ללילה אחד, הוא הסביר לי "שהוא שותה עכשיו אוזו עם חברים ולא משתלם לו עבור לילה אחד לבוא ולסדר את החדרים עבונו". הטרחה גדולה מידי. הערכתי את זה. כשמיקה, בעלת הקול העבה והצרוד מסיגריות שמנהלת חנות קטנה שיש בה הכל בקאלו חוריו, לא מצאה את המחיר של כמה פריטים, כי הבן שלה שמנהל את החנות אחרי הצהריים, דחף אותם לאיפשהו, היא שחררה אותי, עם הגבינה והנקניק." תבוא מחר". הכרנו חמש דקות קודם. באתי, למחרת וגם למחרת המחרת.

כשיורגוס, סידר לנו את וילת חלומותינו 20 מטר מהים, אחרי שכבר נואשנו. הוא אפילו לא לקח פספורט. ולמחרת הוא הגיע על הבוקר עם סל מלא מצרכים.ושוב לא לקח פספורט ולא לקח כסף. לא לקח כלום. רק נתן. וכשהגענו לאַמוּדַרָה, בלילה הראשון וחיפשנו את וילה פופי, איש מבוגר על טוסטוס, סימן לנו לבוא אחריו. "הנה זה פה" הוא אמר אחרי שהוביל אותנו בדיוק אליה.

7. בפעם האחרונה שהייתי ביוון,אי שם בתחילת שנות ה-2000 באי קטן שנקרא סיקינוס פגשתי בחור בשם פאניס. לא אלאה, רק אומר שפאניס התגלה כבחור זהב שדאג למחסורינו. באחד הלילות, אחרי כמה כוסות אוזו, דיונונים בחומץ ושאיפות קטנות מסיגריות home made, הוא אמר לי משפט ביוונית שהולך ככה: "הוָֹמיאוֹס הוֹמִי , הַאִי פֳּלַזִ'ה". האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים. אני אומר את זה למריה, אחרי שהיא פותחת בפני טיפ טיפה את סגור ליבה, רגע לפני שאנחנו זזים לכיוון שדה התעופה.העיניים שלה, מאירות. מופתעות. היא מחייכת ואומרת :"you have a nice family, drive carefully".