על צ'יפים ואינדיאנים בפרדס חנה כרכור

הקדמה קצרה: לפני חצי שנה , התבקשתי על ידי שירי ג'ורנו, המנהלת האמנותית והמייסדת של תאטרון הידית, לנסות ולהסביר את מקומו של התאטרון בתוך הקהילה של פרדס חנה כרכור, וזאת לרגל יום הולדתו ה-10 של התאטרון. זה הוביל אותי למחשבה קצת יותר כללית ולניסיון להסביר מהו סוד הקסם של הקהילה בפרדס חנה כרכור, מנקודת מבטו של יזם חברתי- קהילתי. ב-25/2/14 תתרחש במה פתוחה (עוד אחד ממפעלות התאטרון) שהנושא שלו , איך לא, הוא "פרדס חנה כרכור". חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לשתף את הדברים ולשטוח את התאוריה על צ'יפים ואינדיאנים.

"כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים."

"כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים."

והנה הפוסט.

יום הולדת 10 לתאטרון הידית

שלום לכולם,

מי שמכיר אותי יודע שלמרות שאני חובש כרגע כובע מקש, אני בעצם חובש לא מעט כובעים. לתיאטרון הידית, הגעתי לפני כ-6 שנים, בכלל כעורך דין. כאן במגרש ממול, פשטתי את מדי העורך דין (תרתי משמע) ,והפכתי להיות שחקן למשך שנה. בין היתר גם שיחקתי בבוץ, באמבטיות בוץ והגשמתי לא מעט פנטזיות. כמה שנים מאוחר יותר , חזרתי אחר כבוד לידית ושוב חבשתי את כובע העורך הדין, על מנת לסייע לתיאטרון לחתום על החוזה מול מפעל הפיס,מה שהקנה לתיאטרון את הטייטל המחייב והכל כך נכון מבחינת המקום הזה, מעבדת תרבות.

אבל הערב שוב החלפתי כובע ובאתי לדבר על המקום הזה כיזם קהילתי חברתי. לפני זה רק ברשותכם אנקדוטה קטנה. בימים כתיקונם, כן במיוחד בימים חמים האלו, אני בכלל משפץ רהיטים (תוסיפו עוד כובע לרשימה). זה שם מאוד מפוצץ אבל תכל'ס לא פעם אתה מוצא את עצמך באמצע היום מרים ספה של שני טון לטנדר שלך כדי להעביר אותה ללקוח. וכך יום אחד אני מוצא את עצמי עומד עם עוד חמישה אנשים כשכולם מייעצים איך להרים את הספה ואף אחד לא ממש מרים אותה בפועל. מה שנקרא הרבה צ'יפים ומעט מאוד אינדיאנים, שלא לומר אף לא אינדיאני אחד לרפואה.

ולמה אני מדבר על צ'יפים ואינדיאנים, כי בפרדס חנה וכרכור הווה ומתהווית קהילה שאין דומה לה בשום מקום בארץ. אסופה של עשרות, אם לא מאות אנשים שכולם יוצרים וכולם אינדיבידואליסטים מכל תחומי התרבות והאמנות: יש כאן קדרים וקדריות בעלי שם עולמי, ויש כאן סופרים ושחקנים ובמאי קולנוע, ותסריטאים ותכשיטנים, וציירים ופסלים ומשפצים , ורקדנים ושחקנים ותיאטראות. יש כאן שפע מרוכז ברמות שקשה למצוא. אבל לא רק . יש כאן המון אנשים שבאים מלא מעט תחומים שבהם הם וכיחים חדשנות ויזמות ורוח חופשית.

יש כאן המון צ'יפים. רק אתמול הייתה כאן פתיחה מדהימה של "הבית בכרכור" בית להשראה, שם התקבצו 100 אמנים שכולם מכאן, תחת קורת גג אחת לתערוכה קונספטואלית שענייינה בית. והייתה שם הרמוניה, כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים.

וכך אילנה פלדה -שהחייתה את שינקין לרווחה, והיא שחקנית פה ונשואה להנס שהוא המעצב החזותי של התיאטרון ובין מייסדיו – שרק סיימה לעשות את מקום שמור לפני שלושה חודשים והייתה צ'יפית גדולה הופכת להיות הקהל של תיאטרון הידית ואינדיאנית. כי קהילה זה לא רק להיות צ'יף ועל הבמה , זה גם להיות קהל, ואינדיאני.

ובעוד שלושה שבועות , כשיתרחש פה לילה לבן, תיאטרון הידית, שכולנו באנו לתת לו הערב את הכבוד הראוי לו במלאת עשור לפעילותו, יהפוך גם הוא להיות אינדיאני, יצא ממתחם הבית שלו- שתקצר היריעה מלתאר את עלילותיו ואת הקסמים שנעשו בו- וישוב להיות ללילה אחד, תיאטרון נודד, שיסתובב ברחבי המושבה כדי להחזיר לקהל את האהבה שהוא מקבל כאן עשר שנים.

זה סוד המקום הזה שאין דומה לו בשום מקום. יש כאן דיפוזיה, יש כאן ערבוב. אין כאן ממש צ'יפים ואינדיאנים, יש כאן אנשים עם לב גדול,ש החליטו לתרום כל אחד לפי יכולתו למקום שהם גרים בו וחיים בו. שירי ג'ורנו (וגולן האיש שאיתה ) והנס פלדה ועוד רבים וטובים, חלמו ויזמו והקימו תיאטרון ומעבדת תחקר של התנועה והיצירה האנושית עוד לפני שהם קיבלו טייטל כזה ממפעל הפיס, הם הצליחו לעשות את זה כי הם חולמים ומוכשרים ובעלי חזון ןמעש אבל הם לא היו יכולים לעשות זאת עד הסוף אלמלא היו מחוברים בטבורם ובעשר אצבעותיהם למקום הזה, לרקמה האנושית המופלאה, לקהילה ולקהל שמצידו יודע להעריך את הנסים שמתגלים לנגד עיניו בהצגות ומשתף פעולה, מי ברגל ומי בכסף .

ויש עוד סוד אחד. אומרים שקנאת סופרים תרבה חוכמה. עד כמה שזה נשמע בלתי ייאמן, אין כאן כמעט קנאה במקום הזה, יש פה פרגון, והנמכה של האגו, ושיתופי פעולה, כי כל אחד יודע שהיום הוא ציף ומחר הוא אינדיאני. היום הוא צריך משהו ומחר הוא יצטרך לתת. הגלגל מסתובב לו. וזו המשמעות הכי עמוקה של קהילה במובן המודרני של המילה. זו לא קבוצה שתכלה את עצמה יום אחד. זה מרקם עדין של אנשים טובים שהתקבצו במקום אחד , והם שמחים על כל יום שהם פה.

תיאטרון הידית הוא ללא ספק אחד הצירים המרכזיים שמניעים בין היתר את הסצנה הכה מקומית הזו. כבית ליצירה אמיתית , כבית שמארח יוצרים אחרים, כמקום שיוצא החוצה שלא קופא על שמריו, שמתחדש כל פעם ושלא מפסיק להפתיע ולייצר קסמים . פנינה אמיתית שמצטרפת לעוד לא מעט פנינים כאן ויוצר מחרוזת. מחרוזת שכל אחד מאיתנו שמח לענוד לצווארו. מזל טוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s