ואז היא תיגמר המלחמה. ביום אחד. כמו שהיא התחילה. כמו שבדרך כלל מלחמות נגמרות. ביום אחד. בקול תרועה דקה לא בהלמות תופים ולא בהלמות לב. לא עם רעם של תותחים, לא בצהלות שמחה. בשקט.
הטנקים יסובו לאחור, ההרים לא ירקדו כאילים והגבעות לא תפזזנה כבנות צאן. כי במלחמה, טובה ככל שתהיה, אין מנצחים, רק תוגת מפסידים. הבנים ישובו לגבולם, חסרים את אחיהם לקרב ולמערכה. חסרי תום נעורים. מי שנצרב באש המלחמה, מי שהרגיש את להט הקרב ואת חום האר.פי.ג'י בחום יולי אוגוסט, כבר לא ישוב להיות כשהיה.
ובחלק מהבתים אור נרות הנשמה הוא זה שירעד. ובחלק השני, במקום שבו בתים רעדו, במקום שבו ילדים ונשים השיבו את נשמתם לבוראם שלהם. ההוא עם ארבע האותיות שבעברית, שאינו רחום ואינו רחמן כלל וכלל, במקום ההוא ילבלבו פרחי שנאה. שנאה שתצמח מתוך אימה. אימה שניבטת מעיניו של ילד שראה כיצד פגז מעיך מחריב את עולמו.
ואז היא תיגמר, ופרחי השנאה שצמחו כאן ולבלבו באין מפריע, ישתרגו ויהפכו עבותים יותר. האחדות המזוייפת, תתנפץ לאלפי רסיסים. כי לאן ייקחו האנשים את התיעוב, את הפחד מהאחר. ופתאום כשתיגמר המלחמה, בשקט כפי שהיא תיגמר, יחזרו התאונות, ישובו הרציחות, ההטחות, הילדים שיישכחו במכוניות. הקללות והקלקלות. העוול, והעוון, והחטא. כי לאן יילקח כל הרפש שהוטח, שהפריד בין עם לעם.
וכשהיא תיגמר, יהיו מעטים שייזכרו כיצד הכל התחיל. ורק בכי האמהות ונהי האבות יישמע. ומשפחות שלמות ינסו לחזור אל ההריסות של חייהן. לשווא ישחזרו את מה שהיה. כי מה שהיה לא יהיה עוד. והעיתונים יחלו בציד מכשפות. עוד בטרם ייבש הדם, הדיו ירתח. ופוליטיקאים יברברו את עצמם לדעת, והרוב הדומם ימשיך לדמם. כי זו דרכן של מלחמות. התותחים רועמים בהתחלה ומתקפלים בסוף.
ואולי יבוא קול דק ועדין, ינוע ברוח. יבוא וישאל האם לא שבעתם. האם לא הגיע זמן קריאת בראשית. בראשית ברא. קול שלם, קול ברור, קול מצהלות ילדים במשחקם. קול אחר. קול שלא ידע את יוסף. קול שלא מבחין בין בני עבר ובני ערב. קול דממה דקה וקול תרועה רמה. קול הלב.
_______________________
פורסם במקור בפייסבוק ב-28/7/14
הראש של כגן 