הרהורים על הדרך 2 / כרתים 2014.

"והמטפס שממשיך לצמוח, נאחז במעקה החלוד. זוכר את הצינור שהשקה ואת היד שהחזיקה בו."

"והמטפס שממשיך לצמוח, נאחז במעקה החלוד. זוכר את הצינור שהשקה ואת היד שהחזיקה בו."

1.קצת לפני שש בבוקר , אני יושב על צוק שמשקיף על המפרץ שנקודת העיגון שלו היא אַגיוֹס ניקולאוס. עיר ואם ביוון או כמו שאֶברוֹס מגדיר אותה : The bigest smallest city in crete"". רוצה לומר, שהיא עיר אבל עדיין משמרת איכויות של כפר. בדיוק כמו שאני אוהב. המרינה מצד ימין. מצד שמאל קיטְ'רוׂפְלַאטִיָה ׁ(עם פא דגושה)החוף העירוני המקומי. אני באמצע. מחכה לשמש. כולם ישנים. העיר מתעוררת. איש אחד לבוש בגדי ספורט, רץ לאורך הרחובות שמסמנים באספלט את קו המים.יש לי זמן לחשוב. זמן איכות. כשאתה נע בתוך מסע הכולל חמש נפשות בתוספת אמא ואחות, זמן איכות עם עצמך זה מצרך נדיר. ועדיין הוא בנמצא. המחשבות רודפות אחת את השנייה , סיכומי ביניים של תקופה. מה עשיתי ומה אעשה. מין שקלא וטריא פנימיים, שאני נוהג לערוך ביני לביני רוב הזמן , ואולי כל הזמן. מזל מאזניים. אמא אומרת שאני מוטרד כל הזמן. ואני אומר שאני נהנה וגם אם לא , ככה אני בנוי. עניין של הסתכלות. של השקפה. של נקודת מבט.

2. השמש עולה. כמו בכל יום. העיר עדיין מתעוררת. לאט. באגיוס, כמו בספרד וכמו בעוד מקומות על פני הים התיכון. מתעוררים לאט. לוקחים את הזמן. זה יום שני . היום שאחרי הוויקנד, אז בכלל קשה. אבא שלי היה נוהג לצטט משפט שהוא פגש באמריקה:" לעולם אל תקנה מכונית שעשו אותה ביום שני". ככה שאולי זה בכלל כלל עולמי. אני יורד לחוף. עובר רגע דרך הדירה שמיס V, סידרה לעצמה, ועד הטיסה, אי שם בלילה,היא שלנו. היא כבר חודש באגיוס. שוחה כמו דולפינה במים. מהצוק, אני רואה אישה אחרת ששוחה. הלוך חזור. חותכת את החוף במים העמוקים שלו מצד לצד. צד אחד חתירה, צד אחד חזה. עניין של 100 מטר בכל כנף. הצוק יושב על הדירה, או אולי נכון להגיד, שהדירה יושבת על הצוק. הדירה יושבת גם על המים. 15 מדרגות והופ. יודעת להסתדר הדולפינה. קודם הייתה לבד, אחרי זה מוטי הגיע, אחרי זה אמא, אחרי זה אנחנו. סוג של קיבוץ משפחתי. 2 מיטות וחמש נפשות. מזרונים מוסיקאליים.

3. ארבע נשים חולקות ביוונית בוקר של ים. הן מסתכלות עלי.בדיוק כמו שאני מסתכל עליהן. סוג נטע קצת זר בשיגרה הקבועה שלהן. הים הוא אותו ים. תרתי משמע. ואין הרבה שוני בין קיט'רופלאטיה לחוף מציצים. יש את הקבועים ויש את המזדמנים. אורחים שנטו ללון. אני אחד מהם.לצד עוד מאות ואולי אלפי תיירים מרוסיה שיגיעו בצהריים. גם ישראלים יגיעו עם מנו ספנות. יגיעו וישטפו את הרחובות הצרים שבהן יש מלכודות לתיירים. פרוות וזהב לרוסים. כובעים ותיקי בד לישראליות. ויאללה בכפיים. בינתיים, חוץ ממני, ארבע נשים, ים צלול שמחליף צבעי ירוק וכחול וזאת שלא מפסיקה לשחות הכל רק מתחיל להתעורר. פה גברת שנעה עם מגדל של כריות שנוטה ליפול טרם חלוקתו לכיסאות הקש של מסעדת הדגים שבבעלותה. שם, אדם מבוגר שמאכיל חתולים. אופנוע קולני מסריח עם האגזוז המרוסק שלו את האוויר הצלול, מכונית הזבל עוברת וחוסמת את התנועה לאוטובוס הראשון. ואני משתדל לא לחסום את התנועה להיא ששוחה. הלוך חזור. צד אחד חתירה, צד אחד חזה. בינתיים אני חושב אם לצלול ולגעת בקרקעית העמוקה. היא נראית כל כך קרובה. מוותר. יש לי טיסה בערב ולא בא לי לחץ מיותר באוזניים.

4.יום קודם על צוק אחר אל מול מפרץ אחר, הרבה פחות מתוייר, הרבה יותר צנוע, אל מול עמק נטוע זיתים – שפה ושם מבצבצות בו הוילות המקומיות לצד שלדי בניינים שנתקעו באמצע הבניה עקב המשבר שפוקד כבר כמה שנים טובות את יוון- אני מתחבט בשאלה אחרת. זיתים או הייטק. ככה אני קורא לה בשיחה שמתנהלת לי בתוך הראש. כרתים או לפחות החלקים הפריפריאליים שלה, נמצאת הרחק למטה במעלה הקידמה. אייפונים כמעט ואינם בנמצא,יש אנטנות של טלוויזיה, כאלו שמסובבים כדי לקלוט תחנות. במו עיני ראיתי חנויות במעלה ההרים שמוכרים בהן מגל. וגם חרב. ויש הרבה מכוניות מדגמים שבישראל נשלחים לברזל במשקל. זה לא סוד שהישראלים גילו את כרתים. לא רק דרך מנו ספנות. דרך הנדל"ן. לא גילו משהו שהאנגלים או הגרמנים גילו כבר 15 שנה לפניהם. לכסף ממילא אין ריח. אבל כשהוא נכנס הוא מעלה את המחירים, הוא משנה את החיים. כפר שנכנסים אליו זרים, ומחליפים בו אדמה בכסף כבר לא יהיה מה שהיה פעם. טְרַדישְיונָאל, קוראים לזה המתווכים. בית ישן. עם קריצה לחובבי וינטאז'. עם פוטנציאל. אפשר היום בזול לקנות אותי, כמו ששר אהוד בנאי. הזקנים הלכו. הצעירים גם. רק התמונות וארגזי המצעים נשארו. והכיור, והאיקונינות. והמטפס שממשיך לצמוח, נאחז במעקה החלוד. זוכר את הצינור שהשקה ואת היד שהחזיקה בו. לקנות או לא לקנות זו השאלה. לתת לקידמה להכניס את הרגל בפתח, להתחיל את מחול הצריכה. אפשר בכלל לעצור. תלוי את מי שואלים. זה הכל עניין של הסתכלות. ואולי אפשר גם וגם. למה תמיד צריך או –או.

5. על דבר אחד אין ויכוח. בטח שלא ביני לבין אחותי. על החוף הנסתר מהעין. 1.5 ק"מ בתוך ואדי שאותו אני יורד עם הג'יפ הדי מפונפן מובילים למפרץ חלומי. כזה שמשווקים למדינות זרות כשרוצים שיבואו. המים בצבע איזמרגד. שלוש מכוניות מתוכן אחת של משפחה שמסתובבת בקרוואן. עוד חלום. חוץ מבית ביוון. אגב במרינה של אגיוס יש לא מעט יאכטות שעוגנות בכלל בחוץ. לא במים. גם סוג של בית. עולים אליהן עם סולם. מדרגות לגן עדן. הנה דוגמא לגם וגם. נחזור לחוף. אני, הילה ומיס וי חולקים שם זמן ותובנות חיים. שיחה רגישה, מרגשת וטעונה מעט. מאמא נפקדת אך גם נוכחת. ללמדך שגם בגן עדן יכול להיות קשה לפעמים. זהו מסע משפחתי. מכונן. כבר היינו על הדרך ביחד. אבל עברו הרבה שנים מאז. פרימות וקשרים. השתרגויות וליפופים. המים מצננים את הכל. הים. "ואולי" כמו שאומרת הילה, " אולי בגלל שהוא כה נוכח, היוונים לא עושים ממנו עניין, רק אתם".

6. למחרת , אני חוזר לשם שוב. לחוף הנסתר מן העין. אמא ומיס וי נסעו. הילה נשארה לנוח אצל פוֹטוּלָה במה שהופך להיות ביתנו לכמה ימים. אני עם הילדים. אנחנו לבד למעט זוג עם כלב. הרוח מניעה את המים. ואת החול על החוף. ההוא מהזוג, בונה אניות מקש, אשתו השזופה עד למאוד קוראת ספר. הכלב נח. הוא בונה ומשיט אותן. יש לו כובע, וזיפים ומשקפיים עגולים והוא מרגיש לי טיפוס. הוא עוקב אחרי הספינות שלו עם משקפת קטנה מהחוף. גם אני עוקב אחריהן. מתוך המים. "הן טובעות הספינות שלך" אני צועק לו באנגלית, מתערב לו בשקט. חושב על אונאסיס ועל כל אילי הספנות היוונית לדורותיהם. "" Come sail your ships around me And burn your bridges down , אני שר לי את ניק קייב. ומתגעגע.

7. אנחנו חוזרים בדיוק על הטיול שעשינו בשנה שעברה. Step by step. אותם מקומות, אותם אנשים, אבל הכל שונה. אנחנו עושים השוואות. "פה פגשנו את יורגוס" , אנחנו נזכרים כולם ברגע המיתי ההוא, "וכאן היה לנו קר", אנחנו מעבים את ההיסטוריה המשפחתית הגרעינית שלנו ומשתפים גם את מאמא ומיס וי. הילה מחפשת את הקסם. הוא חמקמק. זה ברור לנו "שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים" כמו שאמר הרקליטוס, אבל אפשר בהחלט לתקן. וגם לקלקל. אנשים שנדמו כקשים בפעם קודמת מתגלים כרכים. ואנשים שנדמו כנדיבים מתגלים כפחות. היכן שהיה קר, עכשיו חם. במקום שהיה טעים עכשיו קצת פחות. בדיוק כמו העננים והרוח שצובעים את הים המשתנה ללא הרף, ככה גם התחושות שלנו. על דבר אחד אני והילה לא מתווכחים. על הדרך. אנחנו אוהבים את הנסיעה עצמה. הפעם גם עם הילוכים. הייתי מוטרד מזה בארץ וגיליתי קסם שנשכח ממני מזמן, במיוחד בדרכים ההרריות והכה תלולות של כרתים. להוריד הילוך, להעלות, לעקוף, לא לעקוף. כמו בחיים.

8. רגע לפני שאנחנו חוזרים הביתה, ביום שהילה שורפת בו זמן עם הילדים ואני מתענה עם כאב בטן אחרי ג'ירו אחד יותר מידי, אני לוקח לידיים שלי את התרגום החדש (למעשה מ-95, כף שלא כל כך חדש) של זורבה היווני מעשה ידיו של אמיר צוקרמן. קאזאנצאקיס הוא כמובן יליד כרתים. שדה התעופה בהרקליון קרוא על שמו. גם שם, אין wi fi נורמאלי, כפי שמתלוננות הילדות, אין בו מיזוג , עובדה עליה מברכת הילה, וזורקים בו נייר טואלט לפח, לא לאסלה. כמו בכל מקום באי. ועדיין יש בו תיירים בערימות שבאים לחפש את הקסם הכה מפורסם שהעניק קאזאנצאקיס לעולם. כשלעצמי, אני נשאר בפרק הראשון, מבטיח לעצמי לקרוא שוב דווקא את "פאפא יאנארוס" ספר אחר של קאזאנצאקיס. אכזרי יותר, חשוף יותר. חושף צד יותר נסתר של אנשי כרתים, את הצד של מלחמת האזרחים. הרבה סודות יש לכרתים. זרים לעולם לא יבינו אותה עד הסוף. ואולי דווקא זו נקודת פתיחה לא רעה בכלל. יאסו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s