"בעמק יפה בין כביש ושדות ועם נוף לים נח לו בשקט – כמו כל הכפר הקטן- בית בן שתי קומות."
בעמק יפה בין כביש ושדות ועם נוף לים, נח לו בשקט – כמו כל הכפר הקטן- בית בן שתי קומות. סוג של הוטל צ'לסי לעניים. כלומר, יש בו איזה עשר דירות שכל אחת פונה לכיוון אחר, אבל אם אתה נכנס להתקלח, בפיר המרכזי, אליו פונים כל השירותים של כל הדירות, אתה ממש יכול לשמוע איך היווני מהדירה על יד, מקנח את האף בבוקר, ואת מיס וי שרה במקלחת אחרי עוד שחייה בים. אתה גם יכול לשמוע גם איך היווני, שר, אחרי שהוא מוריד כמה כוסיות. ואת הגרמניה צורחת. חשבון לא סגור יש בין היוונים לגרמנים. אז מידי פעם הוא נסגר בדירה ליד. אתה יכול לראות מהמטבח שלך את כריסטינה, יושבת על האינטרנט, ומדברת בסקייפ עם איטליה. היא מחכה לג'אני שיגיע כבר. חצי שנה היא באיטליה, וחצי שנה היא כאן.מנקה את החדרים, ובין ולבין היא גם עושה מוביילים נאיביים מכל מיני שאריות עצים ואבנים שהיא מוצאת על החוף. בואו נאמר ששאריות עצי זית ואבנים על החוף, זה לא משהו שכרתים אי פעם תחסר. ההיפך. את זה היא יכולה לייצא.
בבית הזה מתגוררים גם מיס וי ובן זוגה מוטי. היוונים בכלל מעדיפים לקרוא לו מרדכי. זה נשמע להם ייחודי, הוא מעדיף להישאר מוטי. בחורף קפא לו התחת והוא לא הפסיק לקלל אותי. רק בגלל שאמרתי שיקפא לו התחת. אם הוא היה שואל אותי אז הייתי אומר לו לקנות גַטְקֳס בביגוד, ב-20 שקלים. זה היה עוזר לו לעבור את החורף הכי קשה שעבר על אגיוס ניקולאס ב-40 שנה האחרונות. שלג על החוף. זה משהו שלא ראו שם זקני העיר הרבה שנים. מרדכי ומיס וי זכו. עם זקן,אדרת וכובע צמר הוא צפה בה שוחה על החוף של קית'רופלאטיה, בודקת כמה קר יכול להיות הים האיגאי בחורף. אפור הוא היה. עכשיו הם כאן בכפר הקטן. מתרגלים בהדרגה את המעבר מהעיר לכפר העוד יותר קטן שבו הם בונים את ביתם. בהרים.
עכשיו גם ה' ואני כאן. על המרפסת. החלפנו את המאמא. היא עזבה לפני כמה ימים. חודש שלם, ישבה על המרפסת. כסאות מוזיקליים ומיטה חמה. כמעט ואפשר היה להרגיש את הנוכחות שלה. כמוה , גם אנחנו מסתכלים על הים. הוא משנה את הצבע כל הזמן. אני כנראה לא אשבע לעולם מלראות את משחקי האור והצל שהמים משחקים עם העננים, ההרים, הרוח והשמש. חוץ מהים אני מתבונן שעות בכל החלקות הקטנות, שצמודות לבית. הן שייכות לאנשי ההר. שיורדים מידי פעם לעמק. יש בהן מכל טוב. תפוחי אדמה ובצל, ועצי זית, וכרוביות, ועגבניות ומלפפונים וקישואים וסתם מספוא. הכל לצריכה ביתית. חלקות קטנות. פשוטות, כמו האנשים שמטפחים אותן. עם טוריה וקצת מים. סוג של מדיטציה ומתכון לאריכות ימים. ידיים מגויידות, פנים חרושי תלמים. הזקנות באיסטרון או בכל כפר אחר לא מלוות על ידי פיליפוניות. מקסימום מקל הליכה. מתכופפות לערוגה, מסלקות יבלית טורדנית, נאנחות וחוזר חלילה. אם ממש חם, ולפעמים ממש חם אז אפשר להתיישב על כסא באמצע השדה. לפוש קמעא. שום דבר לא בוער. סגה סגה. לאט לאט.
יש משהו באי השכן שקורא לנו לחזור.פעם אחר פעם. לא רק לנו. יש פה לא מעט אנשים ממקומות שונים שקשרו את גורלם עם כרתים.expats. גולים מרצון מחוץ לארצם. חוץ ממיס וי ובן זוגה, גם עודי וענהלי עברו לשם והגשימו עוד חלום. אביטל נמצאת על הקו שבין מוכלוס לפרדס חנה. ג'נקו האגדי וג'וזי מלכת אגיוס מפלרטטים עם הרעיון של לעזוב את מילאנו כבר שנתיים. הם מארחים את רוברטה היפה ואת לוציאנו. כשהם לא מארחים ,ג'נקו, מרביץ גרסאות כיסוי לשירי שנות ה-60 בכל מיני ברים, חלקם נידחים יותר וחלקם פחות,נלחם בשיגרון שלאט לאט מאכל את יכולת הנגינה שלו. מיס וי ומוטי הם הקהל הכי קבוע שלו. מתייצבים באדיקות בין מסע ראקי אחד לשני לעוד וואן מאן שואו. לפני שייגמר.
הצמידות הזו לקהילה האיטלקית הקטנה בתוספת העבר הוונציאני של כרתים, גורמת ללקסיקון שלנו – בעקבות מיס וי ומוטי- להתמלא במילה אחת מרכזית. א-בראבו עם ר' קצת מתגלגלת. כמעט כל פעולה תלווה בא-בראבו בכל מיני אינטונציות א-לה-פליני שגוררות גלי צחוק. התשובה הכי מדוייקת לאבראבו היא אֵה בצירה. מין Ee.וכך אם וסילי שהגיע מסלוניקי, מציע באמצע הלילה, צלחת סרדינים טריים, אני ומוטי נחליף מבט בינינו, נהנהן במין Ee, שרוצה לומר "מתאים לנו עכשיו" ומיס וי תאשר באבראבו.זה יספיק לוסילי. שיח די מצוצמם לכאורה אך רב הבעה ומדויק לאין שיעור.
אנחנו במסע. בלי ילדים, אחרי 18 שנה. במכונית קטנה עם הילוכים, אנחנו גומאים הרים, כפרים, גאיות, מעיינות וים. מלוא כל העין רוחבו. בלתי נגמר. חופים ועוד חופים. ריקים. אנחנו רק בתחילת העונה. הכל מתנהל בעצלתיים , אִירָפִּטְרָה בירת הים הדרומי, נראית מאובקת ומנומנמת בשעות הצהריים. למען האמת ישנה הרגשה שהיא תהיה כזו גם במהלך יולי אוגוסט.סוג של ירוחם או דימונה עם ים. שזה עדיף אם להיות כנים. אנחנו במסע, שהתחיל לפני 20 שנה, והוא רק הולך ומעמיק. הולך ומשתרג כמו חבלים של אניות. באינטימיות של בני זוג שמכירים אחד את השני, אני יכול לראות איך עננים חולפים על פניה של ה' לצד השמש שמאירה את העיניים שלה. הכל מתנהל לפי קודים שנכתבו כבר לפני שנים. ועדיין הם מתחדשים. יותר מהכל אני נהנה לראות אותה נהנית. דברים קטנים. מדוייקים. עלי גפן שנעשו עם היד הנכונה והתמהיל הנכון. תיק שנתפר ומתאים לה כמו כפפה ליד. פרפרים שמדהימים אותה מחדש בצבעוניותם. אנחנו משייטים לנו להנאתנו.
בכרתים בדומה לחיים עצמם, המפה היא בסיס לשינויים. אנחנו לא נעולים על כלום. נותנים לדרך להוביל אותנו. מתפתלים עם העיקול או זורמים ישר לים. נותנים למצפן הפנימי את החירות שלו. לא פוחדים מטעויות. אולי ששים אליהן. וכך שלט צדדי של מסעדת זורבה שמזכירה לנו מסעדה אחרת בגלגול אחר, מוביל אותנו לחוף קסום, חף מאנשים למעט שלושה זוגות בגיל העמידה. הזורבה עצמה ננטשה זה מכבר אבל יש אחת אחרת. אנחנו מרגישים צעירים ויפים. הגם שהפנים שלנו חרושות אי אילו קמטים ושערה לבנה אחת זרקה בעטרת שיערה השופע של ה'.
התחושה הזו של בואכה גיל 50 תרדוף אותי גם על המרפסת של מיס וי ומוטי, לילה לפני שנחזור הביתה. על כוסיות של ג'ין וטוניק, ועוד סיגריה ועוד סיגריה שמיס וי כה מיטיבה להכין, שברקע ה' תיתן קולה בשירים, כאילו לא עברו 20 ו-ו-30 שנה מאז שנוצרו, דמעות יחנקו את גרוני, ואני אברך על החושך שיסתיר אותן בעת שיעשו את דרכן אל זוית העין. מוטי, שהוא בכלל הסגן של מיכליס, שהינו מי שאחראי על הבית בן 2 הקומות, ששייך ליווני מאתונה, ינגן בעצמו על הגיבסון המופלאה שאותה היא ארגן לעצמו באי ביי. הוא יספר לנו על ג'ף באקלי שמת בטביעה, וההללויה שלו. מיס וי תאמר לה' שמשהו במוזיקה שלה מזכיר אותו. ואני אצטער ואשמח חליפות. על זה שהם קרובים ורחוקים בו זמנית. אצטער ואשמח כמו הרוח והים והצבעים שהם מחליפים ביניהם.
אני שונא פרידות. אנחנו מעירים בבוקר את מיס וי ואת מוטי. רק כי הבטחנו. ה' הייתה מוותרת. מבחינתה לא מפריעים לבנאדם לישון. אני יותר סנטימנטלי. חיבוק ונשיקה ולדרך. אני אומר למוטי שלא ידפוק חשבון ויעלה לשיר כמו הגרמני שמנגן בסקסופון ולא רואה אף אחד ממטר. בעיקר לא את היוונים. שיש להם חשבון פתוח עם הגרמנים. חשבון שבימים אלו עומד להיות מוגש. רגע לפני ,על המדרגות של הבית הקסום בן שתי הקומות ה' אומרת שיש מי שחי בארץ ויש מי שקורא את "הארץ". מסמנת את הגבול. בין החוזרים לאלו שנשארים באי השכן. והיום בארץ. בגלי צה"ל, גם היא וגם אני, נקשיב בו זמנית , במקומות שונים להללויה של באקלי. כמחווה למותו, לפני 18 שנה. ונחשוב על מוטי ומיס וי, ועל האי השכן שכוסה פעם באפר. ועל זה שיש שם אנשים שיש להם בחניה טרקטור ומחרשה וסירה שדרים בכפיפה אחת. ועל זה שאהבה חוצה גבולות. וגם שתמיד אפשר לסמס את זה עם אייקון קטן של לב במקום לחכות לאיזה מכתב בבקבוק, או ליונת דואר או לאניה עם משוטים שתחצה את כל הים התיכון עם המסר. א-בראבו.
הראש של כגן 
מקסים. אחד היפים. יאמאס לזכרו של ג׳ף.
א-בראבו.