"בבתי הקברות הישנים, אני מתקרב יותר אל התמונה שהייתה לי בראש לפני שהגעתי לפולין."
1. הדבר הראשון שאתה מרגיש כשאתה יוצא מהמטוס של אל על לשרוול שמחבר בין המטוס הישראלי לטרמינל הוורשאי זה קור.הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה יוצא מהשרוול ודורך על אדמת פולין זה אפור. הדבר הראשון שאתה שומע כשאתה מתקדם פנימה כדי להחתים את הדרכון ולאסוף את המזוודות ששם ארזת בגדים חמים כי ידעת שהולך להיות קר ואפור וגשום, זו שירה ישראלית אדירה. בהתחלה זה לא לגמרי ברור, אבל ככל שאתה מתגלגל פנימה, נגלה לפניך מראה שניתן להגדירו כהזוי לחלוטין. קבוצה של כשישים נערות עם חצאיות שחורות וחולצות לבנות ושרוך, מקיפות אדם מבוגר חובש כיפה, עטוף בדגל ישראל, כשהן שרות בדבקות ובקול גדול " אנחנו מאמינים בני מאמינים",בשעה שהן נעות קדימה ואחורה . שירה שגורמת – לאלו שרק לפני שלוש וחצי שעות עזבו את מדינה שנמצאת על סף חרדה קיומית עקב גל טרור חדש – לעצור, להוציא את האייפון ולצלם. גם לי. האסוציאציה המהירה שעולה אצלי היא של פינוי גוש קטיף. שם אמנם הצבע הכתום שלט, אבל זו אותה האמונה, אותה הדבקות ואותה השירה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
2.פולין. אם מישהו היה שואל אותי מהם חמישים היעדים שנמצאים ברשימת "המקומות הנחשקים בהם תרצה לבקר", סביר מאוד להניח שפולין לא הייתה נמנית עליהם. ג'מייקה, יפן, קובה,שוודיה , קניה. הייתי עוצר על הרבה מאוד אותיות במשחק הארץ עיר האולטימטיבי לפני שהייתי מכריז על האות פ' כנבחרת שלי, אבל לחיים יש את הדינאמיקה שלהם.
מעשה שהיה כך היה: יורם, אבא של הילה, אשתי שתחייה, חרש את פולין במסע שורשים יחד עם אחותו בקיץ האחרון. איתרע הגורל, ובמעין סוג של נס, התגלה להם, שאחי אימם, קורט שרלינסקי, נפטר בגטו לודז'. מאחר והוא נפטר בגטו עצמו ולא נרצח כמו אביו אריך, אימו דורותיאה ואחותו לוטה במחנה ההשמדה חלמנו, הוא הובא לקבר ישראל בבית הקברות היהודי המפורסם של לודז'. באותו רגע גמלה ההחלטה אצל האח והאחות להקים מצבה על קברו של הדוד.
לשם כך התכנסנו ויצאנו למסע שלנו. להשלים את המשימה. שני האחים של הילה, אבא של הילה, ואנוכי, בן זוגה. ארבעה גברים ומצבה אחת. הילה לא הגיעה. מסע של 1100 ק"מ ברחבי פולין יחד עם אביה ושני אחיה במכונית אחת היה מעלה בה יותר מידי טראומות ילדות. זכר הנסיעות הבלתי נגמרות ממשמר דוד לכפר בלום היה עולה אצלה די מהר. גשם וקור אף פעם לא היו כוס התה שלה. בטח לא כשצריך לשוטט בחוץ. וכך לאורך הטיול כולו היא תהיה נוכחת נפקדת. הצלע החמישית והחסרה. מבחינה פרקטית זה יותר מקום באוטו, וקצת שקט מהזוגיות המאוד אינטנסיבית וצמודה שלנו.
3. לאורך הדרך, שעוברת באוטוסטראדות מהירות, כבישי אגרה, וגם כבישים יותר קטנים המחברים חלק מהנקודות במסע שלנו לעיירות הילדות של המשפחה, אני מחפש את קלוד לנצמן ואת הנשים המבוגרות עם הסינר הספוג שומן אווזים, שהיו שם,כשזה קרה. אלו שראו את היהודים הולכים חפויי ראש לאן שאמרו להם ללכת. לגטו, למשאית, לכיכר השילוח. אני מחפש את הזקנים שראו בעיניהם הכחולות את שכניהם עוזבים והולכים לבלי שוב. אני מחפש גם את אלו שהיו שם והצילו. ששמו את נפשם בכפם, סיכנו את חייהם ואת חיי משפחתם כדי להחביא, עוד ילד יהודי ולא לתת לו למות. אני מחפש את דרכי העפר, את הבאר באמצע הכפר, את העגלות הרתומות לסוסים.
אולי בגלל זה אני הולך להלוויה פולנית.באמצע היום, באמצע כפר שהוא אולי נידח אבל אין בו בתים מטים ליפול, אין בו צריפי עץ, והאווזים היחידים הם אלו שמוגשים על צלחת. נגינת החצוצרה שפולחת את הדממה, מרגשת. אני עוזב את הטקס יחד עם הכומר. הוא גבוה, לשנייה אחת מבטינו מצטלבים. סביר להניח שהוא מזהה שאני לא נמנה על צאן מרעיתו. יכול להיות שהוא מאלו שהיו עוזרים לאלו שצלבו את ישו ויכול להיות שלא. מי יודע. מי יודע לאן נעלמה גם אותה פולין שאותה אני מחפש. הטרקטורים החדישים חורשים את האדמות הגליות, חושפים ארץ בריאה. ארץ נקיה, ארץ שהפרות בה דשנות, התרנגולות מסתובבות חופשי ותפוחי האדמה שלה הם הטובים שאכלתי. ארץ שהולכת עם הפנים לכיוון אחד אחד. מערבה.
4. בבתי הקברות הישנים, אני מתקרב יותר אל התמונה שהייתה לי בראש לפני שהגעתי לפולין. האפור שלא מפסיק, הערפל שנסוך בכל מקום, השמש שממאנת להפציע מבעד לעננים, כולם תורמים לאווירה המורבידית. ויש את השקט. השמור לבתי קברות. העלווה והשרכים שחובקים את המצבות המנותצות, מזכירים יערות עד וסיפורים על יפהפיות שנרדמו למאה שנה. כאן אף אחד לא יקום לתחייה. שורות שורות של קברים מכוסי אזוב, מעוצבים ברוח התקופה שבה נוצרו בעיקר במאה ה-19 בואכה תחילת המאה ה-20. מצבות אדירות , אובליסקים, פיתוחי שיש. מרחק רב מאופי הצנוע שהיית חושב שיהיו לקברים של אנשים יראי שמיים ורודפי חסד כפי שכולם היו לפחות על פי הכתוב. העצים הענקיים שמסתירים את השמיים, צבעי השלכת של העלים, בירוק ובכתום מזכירים לי כל הזמן את הסצנה מ"צומת מילר" בה ג'ון טורטורו האגדי, שמשחק את ה"שמאטע בוי" היהודי, מתחנן על חייו בלב יער הדומה עד למאוד ליערות של פולין ששורשי העצים שלהם מבקעים לא מעט מצבות. אני מתבונן מיד פעם הצידה שמא גרמני עם מאוזר יקפוץ למולי ויבקש ממנו את המסמכים שלי. אין מצב שזה יקרה. אנחנו ארבעה גברים ישראלים, מגודלי בשר ולא יחפים. רק תבואו.
5. בוורשה, יאשה, הקוסם מלובלין, לא מופיע. יש אמנם נתיב שואה וגבורה שחוצה רחובות אבל את עקבות הגטו קשה למצוא ויותר מזה גם קשה לדמיין. איפה החומה ההיא, הבלתי עבירה. באומשלגפלאץ, יש שלט ואנדרטה שמסבירים שמכאן נעלמו אל הָאַיִן הסופי כ-265 אלף איש , 120 איש אישה וטף בתוך קרון, אבל אם מסירים את השלט אז המקום נראה כמו חניה של בניין משרדים. גם שרידי הבונקר של אנילביץ' ושאר חבריו ברחוב מילא 18 נראים תלושים ולא שייכים. אני מחפש את הלהבות הלוחכות ורואה רק בנייני מגורים חדישים שבמרפסותיהן עומדים אופניים מודרניים בעיצוב וינטאז'י. מול בית הקברות היהודי המלמד על עוצמת הקהילה לפני השבר הגדול והנורא, עומד לו קניון מרהיב רב מותגים המלמד על עוצמתה של פולין המחודשת. עוצמה שתמיד תהיה כפופה לעוצמה גדולה ממנה. הפולנים לרוע מזלם, תקועים בין הדב הרוסי לנשר הגרמני. ככה זה היה במלחמה, וככה זה היום. זו ההבנה שהולכת ומחלחלת ככל שהמסע נמשך וה"באנו לסבול" הופך "להנה אנחנו נהנים". את הגרמנים הם מנסים לחקות. את הרוסים הם שונאים.
6. בלי לדעת הרבה מילים באנגלית ובלי לדעת מילה בעברית, בני הזוג בשנות השלושים לחייהם שאחראים על הגטו היהודי בלודז', הצליחו תמורת כמה אלפי זלוטי להקים מצבה מפוארת על קברו של קורט. יורם שלח סקיצה והבחור הפולני חרט את המילים כמו שצריך מבלי לטעות. לצלילי אפר ואבק, עטופים במעילים נוחים של North Face ונעולים במגפי Blundstone, אנחנו קוראים מילים שדרורה אשתו של יורם ואמא של הילה, אורי וניר,ציידה אותנו בהן כמיטב המסורת הקיבוצית. המעגל נסגר. שבעים וכמה שנים אחרי שקורט שרלינסקי הלך לעולמו בנסיבות שלא ברורות דיין וספק אם מישהו ליווה אותו לקברו למעט הקברן, אנחנו עומדים שם ונותנים לו כבוד אחרון. זה לא רק לו. זה לכל השרלינסקים, שכמה חודשים מאוחר יותר, ייטבחו בחלמנו, 60 ק"מ צפונית ללודז', במחנה ההשמדה הראשון שבו התחילו לבדוק עד כמה הרג במשאיות גז יעיל.
להם אין קבר. הם חלק ממאה חמישים ושמונה אלף איש שלא יישאר מהם זכר. רק שלושה אנשים הצליחו לברוח מהתופת ההיא. אחד שרד כדי לספר. בחלמנו, אני גם לוקח אזימוט מהחבורה. רוצה להיות לבד. אני מוצא לי את הפינה שלי. בקרחת יער , על סיפם של קברי האחים , אני מבקש להבין. מנסה לדמיין אם הוציאו אותם להורג ביום דווקא ולא בלילה. אני רוצה להתפשט ולעמוד ערום כדי להרגיש את הקור. זה עוד לא הקור של ינואר, זה רק הקור של אוקטובר. 8 מעלות. מעל האפס. אני לא עושה את זה. אבל אני כן יכול לראות את המשפחה שלי עומדת שם, ולצידה את המשפחה של אורי, ולצידם את המשפחה של ניר ואת יורם ודרורה ואני חושב על מי יקבל את הכדור האחרון. אני מוחה את התמונות מהזיכרון שלי. הגשם מטפטף לו לאיטו על היער אליו אני נכנס, העלים נרמסים תחת המגפיים שלי. אני לבד. גם אם ארצה לברוח אנה אלך. לא היה להם סיכוי. המכונה הגרמנית הייתה משוכללת מידי, ופעלה בקור טכנוקרטי לצד להט אמוני. להשמיד ולאבד, לא להתיר זכר. הפיהרר אמר. יש משימה ומשימות צריך לסיים. מאה חמישים ושמונה אלף, יש כאלו שאומרים שלוש מאות ועשרים אלף. שלושה ניצולים. אריך, דורותיאה ולוטה לא ביניהם.
7. ושוב וורשה. עיר מודרנית שוקקת חיים. אין כמעט ילדים ברחובות. אין נשים בהריון. באחד הקניונים, אני שומע תינוק צורח. הוא רעב. לא רואים הרבה כאלו. תינוקות. קניונים יש למכביר. גם צעירים שנקבצים לוורשה מכל הקצוות. מלצרית שעובדת באחת מרשתות בתי הקפה הכמו סאטרבקסיות שפשו בעיר, מרוויחה 8 זלוטי לשעה, 1200 זלוטי לחודש. נערת ליווי מרוויחה את זה ביום. כן. לצד החקלאות המפותחת, הבנייה הבלתי פוסקת יש גם תעשיית מין ענפה במדינה שלפני דור הייתה מאחורי מסך הברזל.. יש תיירות שואה ויש תיירות מין. לא מעט ישראלים מכירים אותה. יוצאים למסעות. כל אחד והשורשים שלו. אנחנו נאבקים קשות בבחורה צעירה וקפואה שפעם אחר פעם מנסה לשכנע אותנו להיכנס למועדון הסטריפטיז המקומי. בסוף אנחנו שולפים את הטיעון האולטימטיבי כדי לנפנף אותה מעלינו, אנחנו בכלל גייז. זה עובד. בבר ג'אז בהמשך הרחוב, בחורה במכנסיים אה-לה-שנות החמישים קורעת את החלל בג'יבריש אנגלי פולני. הבסיסט מאחוריה, שכבר ראה לא מעט זמרות מלפניו, מנסה להתאים את הקצב לתנועות החדות שהיא עושה. בן זוגה שמיטיב לנגן בחצוצרה משלים את הסצנה המאוד ניו יורקית. אחרי כמה וודקות גם ג'אז פולני נשמע טוב. טוב אבל לא משתווה לאוכל שאנחנו אוכלים שהוא בדרגת מצוין. עשיר, מפתיע, מנחם. את מרק העגבניות החם עם השמנת בצד, שאכלתי בגולוב, עיירת הולדתה של אמה לוין, האמא של כל בני ובנות שבט גוטפלד שניצלו דווקא, אני לא אשכח, גם לא את יאדוויגה המלצרית.
8. הבוקר האחרון נראה כמו הראשון. האפור שוב שולט. אם כי הוא כבר יותר ידידותי. התרגלנו. לפולנים מחכה עוד חצי שנה כזו, אנחנו בעוד שלוש וחצי שעות נחזור למדבר החום צהוב שלנו. אני נושם את האוויר הקר שהפך כה מוכר. נושם ומתענג. " איזו בעיה יש להם לבוא ולפוצץ פה את שדה התעופה" אני שואל את יורם, למראה הנון שלנטיות והרוגע שבו הדברים מתנהלים בשדה התעופה על שם פרדריק שופן. את התשובה אני מקבל כשאני פוסע פנימה. יחידה של לוחמים פולנים עם נשקים דרוכים ושכפ"צים מקדמת את פנינו, מקיפה איזור סטרילי, מעין מרובע. לוקח לי כמה שניות להבין. הם לא מגינים על כל הטרמינל אלא רק על על הדוכנים של אל על. זה לא נגמר הסיפור הזה, זה לא ייגמר.
אני מלטף את האצטרובל שיש לי בכיס שלקחתי מחלמנו ואת הערמון שלקחתי מבית הקברות של לודז'. מכניס אותם לתיק, יש שם אבנים שנשארו לי מאחד החופים בכרתים. לא בטוח שאחזור לכאן. אני מסתכל סביב כדי לקבל טעימות אחרונות. יותר מ-70 שנה אחרי אני מבין בפעם המי יודע כמה שהחיים הם לא שחור לבן , שאפור יכול להיות גם צבעוני והמדינה הבאה באות פ' זו פורטוגל ואחריה פינלנד.
הראש של כגן 