תובנות על מלחמה 2

כמה תובנות על המצב:

1. כולם מדברים על "המצב". בדיבור שקט, בקול נמוך, בלי התלהמות, לפחות היכן שאני נמצא ומבקר. לכולם ברור שהמצב הזה הוא מצב זמני, ומצד שני המצב הזה חוזר כל כמה שנים. יש ניצוץ ואז נדלקת התבערה. עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. כל פעם הקופירייטר הצה"לי מסדר איזה שם מפוצץ אחר. מפוצץ תרתי משמע.

2. ופתאום גם פרדס חנה וכרכור, ובנימינה וזיכרון ועין עירון נכנסות למעגל. למעגלים שמשורטטים על מפות שמסבירות בשניות מתי להיכנס למרחב המוגן. 30 שניות, 60 שניות, 90 שניות . זוז. חסר רק מ"כ עם רפולית מחאקי שיבקש מאיתנו להקיף את הבית ולחזור.

3. ואני חושב על סבא יורם וסבתא דרורה מקיבוץ גבים. הם כבר 13 שנה אוכלים את החרא הזה. על באמת. צבע אדום, זה אומר להיכנס לממ"ד. 13 שנה (!). לא איזה קוריוז שנפל בשטחים פתוחים או במפעל נטוש רגע לפני ההפצצה של גרמניה על ברזיל. סבתא דרורה לא מתרחקת מהממ"ד. סבא יורם למרות הכל ובגלל הכל, חושב שרק שלום יפתור את הכל.

4.תהיה: מה הייתה עושה ארה"ב אם מקסיקו הייתה יורה על טקסס טילים במשך 13 שנה? עזבו טילים, פצצות מרגמה.

5. כולם מדברים על המצב. גם אני. בבנק מסד בחדרה, אני פוגש בתור לא מעט מורים מהמגזר. גם את נאהל ממעאוויה. כפר קטן מאחורי כפר קרע. "ליד שטח האימונים של גולני", נאהל מסביר לי. "אני קונה אצל רמי לוי, אצלכם בפרדס חנה" הוא אומר לי, ו"אני קונה כל יום שישי בעוף בלאדי, בבאקה", אני מחזיר לו. "במלחמת המפרץ, אבא שלי שהיו לו שותפים ערביים, הכין להם דירה אצלנו בכפר שיבואו מתל אביב", הוא ממשיך את הפינג פונג, "ואני משכיר את הדירה שלי לשתי שוכרות מכפר קרע" אני מחזיר את החבטה. שנינו מתאמצים להראות עד כמה הדו קיום חי ונושם ובועט.

6. אבל הוא שוב נפרם. 14 שנה מאז מהומות אוקטובר 2000, והוואדי שוב בוער. כל המרקם העדין והשברירי של חיי היום יום , נפרם באחת. הפחד הקמאי שב ומחלחל ללבבות. בג'סר א זרקא נועלים את הדלתות ומכניסים את הילדים פנימה לבתים. מפחדים. בצדק. וגם אצלנו חושבים פעמיים אם לקפוץ לבאקה לקנות בשר ליום הולדת של הגדולה או להסתפק באלונית. זה המצב.

6. מוחמד מאום אל קוטוף שעובד אצל בן דוד שלו, ושואב ביחד איתי את החרא מהבור ספיגה, מסביר לי שחמולת כבהה היא הכי גדולה במגזר. 60 אלף איש שפרושים בעיקר באזור ואדי ערה אבל לא רק. גם הוא לא מבין על מה המהומה. "זה לא אנשים מפה" הוא אומר, "אנחנו רוצים רק שקט". מפה או לא מפה, זו השאלה. האם הפורעים של ביג בפרדס חנה באו מכאן או משם. מה זה משנה. מפה או משם בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. צריך רק לא לתת לו להרים את הראש.

7. בסופו של דבר המרחב המוגן היחיד, הוא זה שנמצא אצלנו בפנים. והמצפן שעליו אנחנו סומכים כשהים רגוע הוא אותו מצפן גם בים גבה גלי וסוער ורוגש.

8. והיום, יש את ארגנטינה מול הולנד. אני בעד הולנד , רק כדי לראות אותה משחקת שוב מול גרמניה בשחזור של הגמר ההיסטורי ההוא משנת 74. הגמר של הילדות ושל המונדיאל שבו התחלתי לאהוד את גרמניה.

שימו לב לפרדוקס הבא: אם ארגנטינה תנצח, כל ברזיל תהיה עם גרמניה. אין משהו יותר גרוע עבור הברזילאים שספגו את ההשפלה הכי כואבת בתולדותיהם מגרמניה, מאשר זכייה של ארגנטינה על אדמת ברזיל. מה שנקרא, האויב של אויבי הוא חברי. זה לא יקרה. הולנד תנצח.

9. אז זה המצב.

____________________________

פורסם במקור בפייסבוק ב- 9/7/14

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

תובנות על מלחמה 1

רוחות רעות עוברות על הארץ. חום יולי אוגוסט הגיע והכל מתקרב לנקודת רתיחה. כדור האש הולך ומתהווה, הולך ומתעצם וסופו שיכלה, ואין מבדיל בין דם לדם.

לפתחו של הר געש יורה לבה אנו שוכנים, לא מהיום אלא מקדמת דנא. קין והבל, עשיו ויעקב, יצחק וישמעאל, שמשון ופלשתים. לנצח אנו אוכלים חרב. ובעת החדשה: 130 שנות ציונות ודומה שבכל חום יולי אוגוסט, ולפעמים גם ביוני, ובמאי ובאוקטובר אנו ניצבים בפני כדור אש חדש שהולך ומתגלגל ומחריב כל ניסיון לייצר איזו שפיות.

שכן אולי אין כאן שפיות במקום הזה שניצב לו בצומת של שלוש יבשות, שמאז ומעולם היווה מוקד לעלייה לרגל ולעלייה על המוקד ועל הצלב, שנהרות של דם זרמו בו והרוו את אותה אדמה קדושה שהזיזה הצידה את קדושת האדם. שהרי אין מבדיל בין דם דם, ובכייה של אם נשמע אותו דבר בכל שפה, וקול שברון ליבו של אב מהדהד מסוף העולם ועד קצהו.

והיכן הנביאים שמשותפים לכל הדתות, והיכן אותו דבר ערטילאי שהס מלהזכירו בימים שהאש מאכלת כל חלקה טובה, אותו ביטוי הנמצא בבסיס האיסלאם ומסיים את הקדיש. הקדיש שנשמע אתמול מעל שלושה קברים צעירים ורעננים שנחפרו באותה אדמה טובה שיכולה ומצמיחה גפנים וזיתים שיש מי שעולה עליהם ומכרית. והיכן בכלל אותו עושה שלום במרומיו, האם ברח לגמרי מהלבבות, ואותו אללה כביר, האם אפשר לשרתו רק על ידי נקמת דם.

רוחות רעות מנשבות על הארץ הזאת, ארץ שיכולה להיות זבת חלב ודבש, ארץ שגדולים הם מאהביה, וסייריה, ארץ של רועי צאן שמכירים כל שעל ויודעים היכן לקבור גופות של נערים תמימים שיימצאו על ידי סיירים אחרים שהגיעו אליה אחרי אלפיים שנות ורוצים לחדש את ימיה כקדם.

רוחות רעות מנשבות על הארץ הזו שיודעת להצמיח שאלות הרבה ותשובות כמעט אין. ארץ של ים ומדבר והר ושדה, ארץ של שני עמים האוהבים אותה אהבה עזה כמוות, אהבת דמים.

ארץ שיודעת להצמיח בתי כנסת, מסגדים וכנסיות וחיטה ושעורה ותגי מחיר ושנאת חינם ומוות ושכול וקולות נהי ושבר ובכי. ארץ שכל אוהביה יודעים היטב שלו רק נניח את המאכלת וניקח את החרמש ואת המזמרה,את זרעיה נוכל להצמיח באדמתה, פרי מגדים. לנו, לבנינו לבנותינו, לנכדינו ונכדותינו.

מים לא יכבו את הרוח השורפת הזו, ורוח רק תביא עוד אפר ואבק והאדמה רק תלבה אותה שכן היא היא היוצרת. רק חווה ובנותיה. רק האמהות, יולדות ומביאות החיים, אלו שברחמן נושאות את פאר היצירה, הן בעלות הרחמים.

כל שנותר לי לשאת תפילה שקולן של בעלות הרחמים, אלו שנלקח מהן היקר מכל, אלו שעומדות שבורות ורצוצות אלי קבר בניהן ובנותיהן ונושאות קולן בגאווה ובחוזק ובאצילות אין קץ, שקולן יישמע מקצה הארץ ועד קצה. שיקרא די, לא עוד.

ואנו נעמוד מאחור ונתפלל בדומיה, בכל שפה, שהעושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל היושב בארץ הזו שכן רווינו. גדשה סאתנו ויבש מקור דמעתנו. קצנו בחרב.
______________________________

פורסם במקור בפייסבוק ב-2/7/14, לאחר רצח שלושת הנערים, נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגילעד שאער ז"ל.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ח"י באהבה – חמסה חמסה

"הסכמנו על שני דברים שיבואו לידי ביטוי : אחד, זה יהיה לילה ללא מעצורים, והשני , הרבה צבע" (עיצוב כרזה: סטודיו NFH*)

"הסכמנו על שני דברים שיבואו לידי ביטוי : אחד, זה יהיה לילה ללא מעצורים, והשני , הרבה צבע" (עיצוב כרזה: סטודיו NFH*)


מאיפה מתחילים? מההתחלה ממש , מ-2010 כשהבייבי הזה נולד , או דווקא מהסוף, מהימים הטרופים האלו שבהם כל אחד ואחת מאיתנו קצת מכונסים בעצמנו ובצדק. אני אתחיל מחודש מאי. חג שבועות האחרון. אני ועוד 3000 אנשים ירדנו למידברן, הגירסה הישראלית לburning man- האמריקאי. היה חם, היה צבעוני היה מאוד חוויתי ואצל כולם נשאר טעם של עוד. בדרך לשם, בעודי אחוז התרגשות- גם מהעובדה שיצאתי לחופש לבד, וגם מהידיעה שאו-טו-טו אשתתף בברנינג מן הישראלי הראשון- דיברתי עם גילי בר שי, המעצבת שאחראית על הקונספט הויזואלי של ח"י באהבה. הסכמנו על שני דברים שיבואו לידי ביטוי : אחד, זה יהיה לילה ללא מעצורים, והשני , הרבה צבע.

מהמידברן הישראלי חתכתי באמצע השרב הגדול, עם שתי תובנות עיקריות: לא צריך לנסוע שלוש מאות קילומטרים כדי להשתחרר או למצוא משמעות חדשה לדברים. הדברים נמצאים הרבה יותר קרוב ממה שרובנו חושבים. הם נמצאים אצל כל אחד בפנים ואפשר ליישם אותם בבית, בשכונה, במרחב הפרטי והציבורי הקרוב למקום מגוריך. זו הייתה תובנה א'. תובנה ב' הייתה כבר שכלול של מה שאני מנסה לעשות שנים, ליצור חיבור בין השוליים למיינסטרים. אם תרצו לייצר דיפוזיה אמיתית בין הצדדים.

זה הרי מאוד פשוט ליסוע לחמישה ימים לפסטיבל כזה או אחר ולהרגיש בחופש. המורכבות האמיתית היא לייצר את החופש בחיי היום יום. לקחת את החירות המחשבתית עוד צעד ולא לתת לה להכנע לתכתיבים הקבועים שמביאה איתה השיגרה. איך זה מתחבר? נשאלת השאלה. מה הקשר בין החירות האישית , החופש המחשבתי והיכולת לייצר חיבורים בין השוליים למיינסטרים. זה די פשוט. אני מאמין שבכל אחד ואחת מאיתנו יש את הגרעין היוצר. את את הגרעין היצירתי. חלקנו נותנים לו דרור, חלקנו מכבים אותו. אבל כולנו יצורים אקטיביים. אם כל אחת ואחד מאיתנו ילחצו על כפתור ההדלקה של " האקטיביזם האישי", המנורה תידלק. והיא תדליק לא רק את כל רמת גן אלא הרבה יותר.

אני אפתח סוגריים מטאפוריים. באופן מסורתי, ההנחה היא שהשוליים הם אלו שאחראים על על הגן של היצירתיות, זה בד.נ.א . המיינסטרים מאמץ את זה בשלב מאוחר יותר. רואים את זה בנדל"ן. קודם יש שכונה מוזנחת, נקרא לה סוהו, מכיוון שהיא מוזנחת , מי שמחפש לגור בה אלו הם אלו שלא יכולים לשלם הרבה אבל האופי של השכונה קורץ להם, נקרא להם בשמם : האמנים. איתם מגיע גם בית הקפה השכונתי, כמקום מפגש כי אנשים הם יצורים חברתיים, ואחרי זה גם הגלריות שיתמקמו שם באופן טבעי. מכאן עד לשמועה "שמשהו קורה" המרחק קצר. עם השמועה גם מתחיל להגיע הכסף שמחפש אפיקים אלטרנטיביים ומיוחדים. קודם יגיעו האמיצים יותר, אחרי זה יגיעו אלו שכבר הבינו שמשהו מתרחש והם יהיו הגל השני, כשיגיע הגל האחרון של הכיבוש המיינסטרימי, האמנים שהתחילו את המהלך כבר יהיו בחוץ כי ידם לא משגת להישאר בשכונה שהם היו בה פורצי הדרך , אבל זה כבר סיפור אחר. וכך במעין מעגליות, שתקרה כמעט בכל מקום, השכונה המוזנחת תהפוך ליוקרתית , השוליים ידחפן הצידה והמיינסטרים יאמץ את הבון טון החדש שיהיה כבר הרבה פחות יצירתי, חי ובועט, אבל מספיק יפה ומכניס. זו דרכו של עולם.

זו המציאות. אבל אפשר לעשות את הדברים גם אחרת: לאו דווקא על ידי דחיקת השוליים החוצה אלא על ידי אימוץ השוליים פנימה. האימוץ של החשיבה החוץ קופסתית אל תוך המרכז, מתוך ההכרה שמה שקורה בשוליים הוא נכון. אני יכול לחשוב על לא מעט דוגמאות: מיחזור שהתחיל אצל משוגעים לדבר והיום כל מועצה כמעט עושה הפרדת פסולת, אוכל אורגני, בניה ירוקה (לא מספיק), טיפולים אלטרנטיביים שהם נחלת קופות החולים ועוד ועוד. המפתח הוא בפתיחות, בחוסר הפחד. אין מה לפחד מהיצירתיות, מההליכה אל מחוזות חדשים ולא מוכרים. אפשר לסגור סוגריים.

איך כל זה מתקשר לח"י באהבה 5? די בקלות. אם ח"י באהבה הראשון והשני נוצרו במעין אינטימיות שנגעה רק לשוליים והייתה נחלתם של מי שהיו מעורבים בזה ואיתם גם הקהילה הקרובה והתומכת, הרי שבח"י באהבה 3 נפרצו השוליים והאירוע הפך חלק מנחלת הכלל. עבורי הרגע המרגש ביותר בכל האירוע היה כאשר החבר'ה מהשכונה שבה אנו חיים כבר 13 שנה, עברו את השער, נכנסו -למתחם הקסום והמוטרף שלנו שבו אנשי תיאטרון הידית התפרעו בחגיגה שהיו מוטיבים של פליני ושל קוסטריצה יחד, במסגרת "קרקס הירח" שהפתיע רק ללילה אחד- קנו מיצי בריאות, אכלו משהו, התיישבו בפינות הישיבה והרגישו חלק! הדיפוזיה מבחינתי הושלמה. ולו ללילה אחד אבל באמת שלא רק, כי בתוך עמנו אנו יושבים. בח"י באהבה 4, כבר היו ברור שהגבולות נפרצו לחלוטין, ודי היה להסתובב ברחובות כדי לראות את אלפי האנשים שספק אם בכלל ידעו על מי ומה כל המהומה, אבל זה ממש לא שינה מאומה. זה כבר היה יום עצמאות באמצע הקיץ.

ועכשיו הגענו לחמישי. בחלומי אני רואה את הרחובות צבעוניים מתמיד, מלאי פעילות וקסם. העסקים עושים את שלהם. כל השנה וגם לקראת הלילה הלבן. בכל מקום מכינים את הרוח שמתאימה לו. היצירתיות הייתה נחלתם של בעלי העסקים העצמאים מאז ומעולם. במציאות הכלכלית המורכבת של מדינת ישראל אין לנו ברירה. כל אחד ואחת מאיתנו הוא רו"ח , סוכן ביטוח, קופירייטר, איש מחשבים, כלכלן, בנקאי, אשת לוגיסטיקה , עורכת דין וסבל לעת מצוא. העסקים ממלאים את חלקם בלילה הלבן. נותנים ומקבלים. חלק, במטבע שעובר לסוחר , חלק ב"שלח לחמך" וחלק באהבה. עוד סוג של מטבע, שלא ברור מאליו.

השנה, התפקיד הכי חשוב שמור עד כמה שזה יישמע מוזר, לקהל. לאורחים. לאלו שיוצאים החוצה לרחובות.כי אם בצבע רצינו, אתם הם אלו שיכולים לתת את הצבע. אתם יכולים ללחוץ על כפתור היצירתיות. כל אחד ואחת יכול להתחפש, להצטבע, ללבוש דמות אחרת. כן, ללילה אחד, כמו בקרנבל בונציה, או במרדי גרא בניו אורלינס. כל אחת יכולה להצטרף לאווירת הקרנבל שממילא קיימת ברחובות ולהעצים אותה. מה יכול להיות יותר משמח מלהחליף זהות , לשים בצד את היום יום ולחיות ולו ללילה מכושף אחד ללא מעצורים. כל אחד יכול ללחוץ על אותו כפתור של אקטיביזם אישי. זה לא רק הצבע, זה לבוא באופניים, זה לבוא ברגל ולשים את המכונית בצד באותו לילה. צעדים קטנים ואקולוגיים הקרובים למקום מגורינו. מאוד פשוט וקל לביצוע,ומאוד תורם. לסביבה ולבריאות האישית. ובכלל, להיחשף לעסקים הקטנים, לקנות בהם. במיוחד בימים לא פשוטים אלו. הראשונים להיפגע הם בעלי העסקים הקטנים. כל ירידה בפדיון היומי מורגשת היטב. גם זה אקטיביזם אישי קרוב .גנדי, מרטין לותר קינג, מנדלה ודפני ליף (כן, דפני ליף שלנו) הם היוצאים מן הכלל. הם יחידי סגולה. אבל כולנו כל אחד עם האקטיביזם האישי הקטן שלו, זה כח אדיר.

ח"י באהבה 5 יתקיים השנה ב-14.8.14.בי"ח באב. התאריך המקורי שאיתו יצאנו לדרך, רונית בר אילן, אילנה פלדה, אורי מוסינזון ועבדכם הנאמן. זה מאוד סימבולי. הילד בן 5. כשאני כותב את המילים האלו מסביב הומה הסער, התותחים רועמים והמוזות כבר לא כל כך שותקות. זה לא כי אין ברירה. יש ברירה. יש ברירה להיתקף בשיתוק, להיכנע ל"מצב" ומה שהוא מביא איתו, ויש את הברירה לנוע קדימה, עם ההבנה שגם את המציאות הזו אפשר לשנות עם עשייה אמיתית, עם אמונה ועם הרבה אהבה לדבר, ואהבה בכלל. הכל פתוח והרשות נתונה. בלי מעצורים.

__________________________

פורסם גם באתר מושבה חופשית.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

על צ'יפים ואינדיאנים בפרדס חנה כרכור

הקדמה קצרה: לפני חצי שנה , התבקשתי על ידי שירי ג'ורנו, המנהלת האמנותית והמייסדת של תאטרון הידית, לנסות ולהסביר את מקומו של התאטרון בתוך הקהילה של פרדס חנה כרכור, וזאת לרגל יום הולדתו ה-10 של התאטרון. זה הוביל אותי למחשבה קצת יותר כללית ולניסיון להסביר מהו סוד הקסם של הקהילה בפרדס חנה כרכור, מנקודת מבטו של יזם חברתי- קהילתי. ב-25/2/14 תתרחש במה פתוחה (עוד אחד ממפעלות התאטרון) שהנושא שלו , איך לא, הוא "פרדס חנה כרכור". חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לשתף את הדברים ולשטוח את התאוריה על צ'יפים ואינדיאנים.

"כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים."

"כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים."

והנה הפוסט.

יום הולדת 10 לתאטרון הידית

שלום לכולם,

מי שמכיר אותי יודע שלמרות שאני חובש כרגע כובע מקש, אני בעצם חובש לא מעט כובעים. לתיאטרון הידית, הגעתי לפני כ-6 שנים, בכלל כעורך דין. כאן במגרש ממול, פשטתי את מדי העורך דין (תרתי משמע) ,והפכתי להיות שחקן למשך שנה. בין היתר גם שיחקתי בבוץ, באמבטיות בוץ והגשמתי לא מעט פנטזיות. כמה שנים מאוחר יותר , חזרתי אחר כבוד לידית ושוב חבשתי את כובע העורך הדין, על מנת לסייע לתיאטרון לחתום על החוזה מול מפעל הפיס,מה שהקנה לתיאטרון את הטייטל המחייב והכל כך נכון מבחינת המקום הזה, מעבדת תרבות.

אבל הערב שוב החלפתי כובע ובאתי לדבר על המקום הזה כיזם קהילתי חברתי. לפני זה רק ברשותכם אנקדוטה קטנה. בימים כתיקונם, כן במיוחד בימים חמים האלו, אני בכלל משפץ רהיטים (תוסיפו עוד כובע לרשימה). זה שם מאוד מפוצץ אבל תכל'ס לא פעם אתה מוצא את עצמך באמצע היום מרים ספה של שני טון לטנדר שלך כדי להעביר אותה ללקוח. וכך יום אחד אני מוצא את עצמי עומד עם עוד חמישה אנשים כשכולם מייעצים איך להרים את הספה ואף אחד לא ממש מרים אותה בפועל. מה שנקרא הרבה צ'יפים ומעט מאוד אינדיאנים, שלא לומר אף לא אינדיאני אחד לרפואה.

ולמה אני מדבר על צ'יפים ואינדיאנים, כי בפרדס חנה וכרכור הווה ומתהווית קהילה שאין דומה לה בשום מקום בארץ. אסופה של עשרות, אם לא מאות אנשים שכולם יוצרים וכולם אינדיבידואליסטים מכל תחומי התרבות והאמנות: יש כאן קדרים וקדריות בעלי שם עולמי, ויש כאן סופרים ושחקנים ובמאי קולנוע, ותסריטאים ותכשיטנים, וציירים ופסלים ומשפצים , ורקדנים ושחקנים ותיאטראות. יש כאן שפע מרוכז ברמות שקשה למצוא. אבל לא רק . יש כאן המון אנשים שבאים מלא מעט תחומים שבהם הם וכיחים חדשנות ויזמות ורוח חופשית.

יש כאן המון צ'יפים. רק אתמול הייתה כאן פתיחה מדהימה של "הבית בכרכור" בית להשראה, שם התקבצו 100 אמנים שכולם מכאן, תחת קורת גג אחת לתערוכה קונספטואלית שענייינה בית. והייתה שם הרמוניה, כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים.

וכך אילנה פלדה -שהחייתה את שינקין לרווחה, והיא שחקנית פה ונשואה להנס שהוא המעצב החזותי של התיאטרון ובין מייסדיו – שרק סיימה לעשות את מקום שמור לפני שלושה חודשים והייתה צ'יפית גדולה הופכת להיות הקהל של תיאטרון הידית ואינדיאנית. כי קהילה זה לא רק להיות צ'יף ועל הבמה , זה גם להיות קהל, ואינדיאני.

ובעוד שלושה שבועות , כשיתרחש פה לילה לבן, תיאטרון הידית, שכולנו באנו לתת לו הערב את הכבוד הראוי לו במלאת עשור לפעילותו, יהפוך גם הוא להיות אינדיאני, יצא ממתחם הבית שלו- שתקצר היריעה מלתאר את עלילותיו ואת הקסמים שנעשו בו- וישוב להיות ללילה אחד, תיאטרון נודד, שיסתובב ברחבי המושבה כדי להחזיר לקהל את האהבה שהוא מקבל כאן עשר שנים.

זה סוד המקום הזה שאין דומה לו בשום מקום. יש כאן דיפוזיה, יש כאן ערבוב. אין כאן ממש צ'יפים ואינדיאנים, יש כאן אנשים עם לב גדול,ש החליטו לתרום כל אחד לפי יכולתו למקום שהם גרים בו וחיים בו. שירי ג'ורנו (וגולן האיש שאיתה ) והנס פלדה ועוד רבים וטובים, חלמו ויזמו והקימו תיאטרון ומעבדת תחקר של התנועה והיצירה האנושית עוד לפני שהם קיבלו טייטל כזה ממפעל הפיס, הם הצליחו לעשות את זה כי הם חולמים ומוכשרים ובעלי חזון ןמעש אבל הם לא היו יכולים לעשות זאת עד הסוף אלמלא היו מחוברים בטבורם ובעשר אצבעותיהם למקום הזה, לרקמה האנושית המופלאה, לקהילה ולקהל שמצידו יודע להעריך את הנסים שמתגלים לנגד עיניו בהצגות ומשתף פעולה, מי ברגל ומי בכסף .

ויש עוד סוד אחד. אומרים שקנאת סופרים תרבה חוכמה. עד כמה שזה נשמע בלתי ייאמן, אין כאן כמעט קנאה במקום הזה, יש פה פרגון, והנמכה של האגו, ושיתופי פעולה, כי כל אחד יודע שהיום הוא ציף ומחר הוא אינדיאני. היום הוא צריך משהו ומחר הוא יצטרך לתת. הגלגל מסתובב לו. וזו המשמעות הכי עמוקה של קהילה במובן המודרני של המילה. זו לא קבוצה שתכלה את עצמה יום אחד. זה מרקם עדין של אנשים טובים שהתקבצו במקום אחד , והם שמחים על כל יום שהם פה.

תיאטרון הידית הוא ללא ספק אחד הצירים המרכזיים שמניעים בין היתר את הסצנה הכה מקומית הזו. כבית ליצירה אמיתית , כבית שמארח יוצרים אחרים, כמקום שיוצא החוצה שלא קופא על שמריו, שמתחדש כל פעם ושלא מפסיק להפתיע ולייצר קסמים . פנינה אמיתית שמצטרפת לעוד לא מעט פנינים כאן ויוצר מחרוזת. מחרוזת שכל אחד מאיתנו שמח לענוד לצווארו. מזל טוב.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

שליח ציבור

"כשזה מגיע לבחירות המקומיות, אנשים  יושבים בבית. נראה להם לא חשוב העניין הזה. זו טעות. גדולה. שלאחריה משלמים עליה ביוקר." (בתור לקלפי, קיבוץ געש)

"כשזה מגיע לבחירות המקומיות, אנשים יושבים בבית. נראה להם לא חשוב העניין הזה. זו טעות. גדולה. שלאחריה משלמים עליה ביוקר." (בתור לקלפי, קיבוץ געש)


זה יהיה מאמר או פוסט על פוליטיקה. מקומית. אבל הוא לא יהיה פוליטקלי קורקט, כך שמי שקשה לו מוזמן לעזוב כבר עכשיו. חיים געש, לא יכתוב על עצמו כלום, הוא פשוט לא פוליטיקאי. לא מהסוג הזה. זה שמתהדר ומספר כמה הוא עשה, עושה ויעשה. את זה הוא משאיר לאחרים. הוא גם לא צריך "לקחת אחריות", כי הוא לוקח אחריות, 12.5 שנים כאן בפרדס חנה וכרכור, ועוד כמה שנים בצבא (בטח עשרים, אין לי מושג. לא דיברנו על זה אף פעם).

דיברנו על הרבה דברים אחרים. לא שקל לדבר עם חיים געש. לא תמיד יש לו את הסבלנות. הרבה פעמים הוא חותך. למרות החיתוך החד, חיוך, כן תקבל. ועיניים שמקשיבות וראש שעובד. ויודע. קשה מאוד להתקיל את געש במשהו שקורה פה ביישוב והוא לא יודע. ברמת הרזולוציה של אילו מדרכות נצבעות בכחול לבן, ואיזה פונט יש לשלט החדש ששמו בדרך הים. הוא חי ונושם את פרדס חנה וכרכור, רוב שעות היממה. ראיתי אותו, לא פעם בשש בבוקר, עובר, בודק את התמרורים החדשים בצומת ששינו לה את הרגלי העצירה, או האם עברו ופינו את הגזם.

חיים געש הוא ראש מועצה מצוין. הוא אחד הטובים שיש בארץ. הוא לא מושלם. מי מאיתנו כן. יש מי שיגרוס שהוא יהיר ואולי אפילו מתנשא. הוא לא תמיד מקשיב עד הסוף, הוא לא תמיד מקבל את מה שאתה אומר. ברוב הפעמים (במיוחד כשמדברים על כסף), הוא אומר "אין לי". אבל הוא ישר. והוא אומר את הדברים ישר בפרצוף. והכי חשוב, הוא עושה. הוא לא איש של מילים (הגם שהוא מדבר לפחות ברוב הטקסים קצר ולעניין). הוא בא לעבוד.

לאנשים יש זיכרון קצר, או שנוח להם לפעמים להיות עם זיכרון קצר. עד לפני 10 שנים, אנחנו ההורים, עבדנו כסייעות לעת מצוא בגני הילדים, כי לא היה כסף לשלם לסייעות, בגלל שהמועצה הייתה בגרעון. תארו לעצמכם, מה זה לא לקבל שמונה חודשים משכורת. מועצה עם חשב מלווה, על סף פשיטת רגל. תבדקו את המצב היום. מועצה מאוזנת, מקבלת פרסים ממשרד הפנים. הרבה בזכות געש ולא מעט בזכות רן גלר, מזכיר המועצה וגזבר המועצה, שני תפקידים כבדי משקל שממלא אותם איש אחד כדי לחסוך עלויות. ואת שני התפקידים הוא עושה ביעילות, במסירות תוך שמירת הקופה הציבורית.

מועצה שמתפקדת זה המפתח. הדברים עובדים. כבישים, תאורה, שלטים, משכורות. להרבה אנשים זה נראה מאוד טריוויאלי. רחובות עם מדרכות ותאורה ואפילו שלט. שום דבר כזה לא נראה טריוויאלי אפילו עד לפני חמש שנים. ברמה האישית אני העדפתי כבר אז בורות בלי ג'יפים על פני ג'יפים בלי בורות. אבל זה כבר סיפור אחר. כולם מתלוננים על התנועה הבלתי אפשרית. הלו! אתם יודעים כמה אנשים הגיעו לגור במושבה, בעשר השנים האחרונות, בחמש השנים האחרונות. מישהו יודע או זוכר איזו תשתית הייתה ביישוב ומה יש עכשיו.

שלושה בתי ספר יסודיים הוקמו ביישוב בתוך שבע שנים. מישהו ישב פעם מול הפקידים של משרד החינוך, האוצר, הפנים והבין כמה מסובך להקים בית ספר. אחד. כמה בירוקרטיה. געש דאג שיהיו פה שלושה. אחד מהם דמוקרטי. אלטרנטיבה. שזה עוד יותר מסובך לשכנע את משרדי הממשלה בנחיצותו. ברשותכם, אנקדוטה: יצא לי לראות את חיים ביום הראשון של פתיחת שנת הלימודים הקודמת בבית הספר הדמוקרטי. עמדנו שם. יגאל המנהל, חיים אב הבית, חיים ראש המועצה וכותב שורות אלו. געש בא לראות איך הסתיימו השיפוצים של הדמוקרטי והוספת חדרי הלימוד, רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים.

הוא עמד שם. די בודד (לראשונה ראיתי כמה הוא בודד). הוא "התלונן" על זה שהוא בנה תוך חצי שנה ,עשרה גני ילדים ביישוב, לגילאי גיל 3, הגם שהתקבלה החלטת ממשלה שאפשר למשוך את זה על פני שלוש שנים. הוא לא אמר את זה, אבל יכולת להרגיש שפשוט כואב לו, שאף אחד לא השכיל להגיד תודה. אתם יודעים, אחרי הכל גם ראש המועצה הוא בנאדם. ואז הוא ציין שהוא היה בבית הכנסת בשבת, ובתפילה נאמר ששכרו של שליח ציבור הוא מידי שמיים.חיים אב הבית ידע את זה. אני לא ידעתי את זה, ואני לא יודע לגבי יגאל. לי היה נדמה שגעש מסכם במילים עגומות משהו את המציאות שאיתה מתמודדים לא פעם שליחי הציבור. אלו שעומדים בראש הפירמידה ונועדו לספוג את הטענות, הרצונות והמאוויים של אלו ששלחו אותם למשימה הסיזיפית הזו.

לא דיברתי עם געש לאחרונה, אבל התחושה שלי- כמי שנמצא כאן כבר 11 שנה ומעורב בדרך כזו ואחרת בעשייה קהילתית –חברתית- שהאיש פשוט לא מוכן ל"שחק" את המשחק הפוליטי בצורתו השיווקית והכל כך מתבקשת בשנת 2013. התחושה היא שהאיש פשוט נבוך מהצורך לפרוש את את הישגיו ואת העשייה שלו. למכור את מרכולתו, להציג אותה בפני כולם, כמו תגרן בשוק למען יקנו את הסחורה שלו. לא בגלל שאין מאחוריו עשייה שלא נראתה מעולם ביישוב הזה, אלא בגלל שהיא אמורה לדבר בעד עצמה.

בשלטים שמכערים כל פינה כרגע, מעליהם ניבטים הפנים של הפוליטיקאים החדשים על נבחרותיהם, אתה יכול ללמוד שכולם לוקחים אחריות, שכולם שם בשבילך וחלקם עשו, עושים ויעשו. ואין בלתם. צר לי לומר זאת, אבל הם נדמים כחגבים בעיני. מישהו מהאנשים האלו יודע לנהל תקציב של 170 מיליון ש"ח? מערכות? אנשים? מהיכן בכלל החוצפה וההתיימרות. לא לחינם גם אלו שמבקשים לרוץ לראשות המועצה, לא צועקים את זה ממש בקול רם, אלא בקול רפה. כל אחד אחת מהם יודע , גם הם עצמם, שלא רק שהם לא רוצים הם גם לא יכולים. מדובר רק בחימום מנועים וניסיון לתפוס קצת כותרות ועשייה לקראת הבחירות הבאות. ליום שאחרי.

ויש את העניין של החקלאי. קרדום לחפור בו. גם אני רוצה שעסקת החקלאי תבוטל. והשטחים יחזרו -אם זה אפשרי – לבעליהם החוקים ואם אפשר (עוד יותר טוב!, אם כי אני סקפטי) לטובת הציבור. בכך יכריע בית המשפט העליון. תכניות לגבי שטחים ציבוריים תמיד יש, ובפרדס חנה וכרכור יש בהחלט מחסור. אבל מכאן ועד להפוך את זה ככלי לניגוח, כלי פוליטי כנגד ראש המועצה המכהן, רב המרחק. להיות "לעומתי" זה קל. לשחרר הצהרות זה בכלל קל. אבל לעשות זה קשה. בנאדם לא נבנה מ"אני אעשה יותר טוב", בנאדם לא בונה עם מילים. בניינים, וכבישים, ורחובות, ותאורה, ובתי כנסת, ומועדונים לקשישים, ופארקים לילדים ולתושבים, בונים בעשייה. בעשייה עם אהבה.

חיים געש, אולי לא יאהב את נאום ה"ההגנה" הזה. מבחינתו, יש לו עבודה. לא איכפת לו כל כך בעד או נגד. מי שיפשפש בארכיונים יוכל למצוא פוסטים מאוד לא מחמיאים שכתבתי על געש לאחר סגירת השיקשוק. אגב, אחד המתמודדים הנוכחיים לראשות המועצה (פרצופו ניבט אלי מידי פעם מאחורי אוטובוסים מעשנים) הוא זה שדאג שיסגרו את המפעל הכה נהדר הזה. בבחירות הקודמות ,קראתי להצביע עבור מי שיחזיר את עטרת השיקשוק לתפארתה המקורית. אף אחד לא הרים את הכפפה. גם לא חיים. יש אמנם את "שישי בוואדי" מוקף הגדרות , שזורקים עליו 100 אלף ₪ בשנה, אבל השיקשוק שנעשה בחינם ובאהבה- זה לא.

בעת מאבק השלטים שלנו כבעלי עסקים ציינתי "שנמאס לי לכסות על ערוותו של חיים געש" ואף זכיתי לנזיפה מנורית השמשוני על הבוטות. כך שאי אפשר לחשוד בי שאני לא יודע להיות חד ותקיף כשהדברים לא עובדים כמו שצריך. ביקורת כן. ביקורת בונה, בוודאי. עשייה שבאה בעקבות הביקורת אדרבא ואדרבא. ניגוח ושזירת מילים ברוח ללא בסיס וללא עשייה- לא בבית ספרנו.

וכאן אני מגיע לנקודה החשובה ביותר לפני סיום: כל מי שהיישוב הזה חשוב לו, חייב לצאת ביום הבחירות ולומר את דברו. אם זה בעד או נגד זה כבר לא משנה , העיקר לממש את זכות ההצבעה. אנשים עוסקים בפוליטיקה הארצית מהבוקר עד הערב וכשזה מגיע לבחירות המקומיות, הם יושבים בבית. נראה להם לא חשוב העניין הזה. זו טעות. גדולה. שלאחריה משלמים עליה ביוקר.

אחוז הצבעה נמוך יגרום לכך שיהיו במועצה לא מעט סיעות יחיד ולא ניתן יהיה להמשיך את העשייה. מועצה משותקת שלא יכולה לתפקד נוכח ריבוי אינטרסים זה אסון. ריבוי מפלגות יגרום לכך שיתחיל משחק של סחר מכר מכוער, שבסופן געש יצטרך להתפשר ולמנות שני סגני ראש מועצה בשכר. שני סגני ראש מועצה בשכר יעלו למועצה 3 מיליון ש"ח (!) בקדנציה הבאה. עם 3 מיליון ₪ יש הרבה מה לעשות. לא לבזבז אותם על שכר. יתכבדו המתמודדים שמכריזים בראש חוצות השכם והערב שטובת היישוב לנגד עיניהם ויכריזו קבל עם ועדה שבלי קשר לתוצאות הבחירות הם מוותרים מראש על דרישותיהם למשרה בשכר. געש כבר הוכיח שהמשפט "ידברו מעשיך ולא פיך" חל עליו. על המתמודדים החדשים רובץ עדיין נטל ההוכחה.

אשר לי, אני סבור ששכרו של שליח ציבור ראוי שישולם על ידי הקב"ה , אבל לא יזיק מידי פעם שיגיע גם מידי הציבור. אותו ציבור שמתמוגג לא פעם על כך "שאין כמו פרדס חנה כרכור בעולם". אותו ציבור שמצביע ברגליים ונוהר ליישוב הזה. יישוב קטן באמצע הארץ שיש יפים ממנו אולי, וגדולים ממנו, ועשירים ממנו אך כמוהו אין.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

כרתים /הרהורים על הדרך

"האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים". האחים יורגוס ומנוליס. אגיוס ניקולאס, אוגוסט 2013.

"האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים". האחים יורגוס ומנוליס. אגיוס ניקולאס, אוגוסט 2013.

1.יש להם פאסון ליוונים. במובן החיובי של המילה. לא קל להם. רואים את זה. אבל העיניים שלהם טובות. מחייכות. לא אצל כולם. לא אצל מריה שהיא בת 45 ובאה כל יום מאַגיוּס ניקוֹלַאס לנקות אחרי התיירים שעשו את הצ'ק אאוט שלהם. זה אוגוסט וזה שיא העונה, אבל העיניים של מריה לא מחייכות. אולי קצת. אולי בגלל שבגיל 16 היא כבר נכנסה להריון "ועברה דרך הגיהנום" כמו שהיא מגדירה את זה. ואולי בגלל שההורים שלה מזדקנים לה מול העיניים ולא ירחק היום שהיא תאלץ לנהל את כל העסק הזה שנקרא "poppi villas" לבד. ואולי בגלל שאין לה אהבה.

אישה נאה מריה. עם דיבור מתנגן. א-פרופו דיבור.יש משהו מאוד אופייני בדיבור היווני. הוא מתנגן ויש בו המון סימני שאלה. כמעט כל משפט מסתיים בנימת שאלה. מכיוון שאני מתגעגע לנַנַה, עליה השלום, כל אישה יווניה מעל גיל 50, עם קול עבה מסיגריות, ישר מקבלת אצלי את כל האמפטיה. ויש לא מעט כאלו. לילדות יש קול דק, סופרני, כמעט צייצני, ולאמהות המבוגרות יש קול עבה, צרוד מסיגריות ואולי מוויסקי . לפחות אצל ננה, הוא היה כזה. מתשע בבוקר עד 7 בערב היא שתתה בירה. ובשבע בערב היא הייתה אומרת "אַדֵה וורֵה אייל, ברינג מי מיי וויסקי". מתה בגיל55 מהתקף לב. אבל עד שהיא מתה היא חייתה בגדול. שלושה בעלים. ילד אחד. והרבה לב.

2. האמהות היווניות שולטות.הן המפקדות. הן אחראיות על הכסף. הגברים משחקים כינור שני. הן המאמות. הן מחזיקות את המשפחה, את משק הבית. במיוחד בזמנים קשים.יש חמולתיות. לא מעט עסקים, הם עסקים משפחתיים. הסבתא, נמצאת. גם הסבא .בטברנה של יורגוס, קוראים לה אולגה. היא כבר עם שיער לבן. אבל היא שולטת במטבח. היא מדווחת לנו שעוד 5 דקות יגיעו הצ'יפסים. עם חיוך. ובאנגלית מעורבת ביוונית. "פֲנדֲה מינוטס".זה בזמן שניקוס מנקה את הדגים, יורגוס עושה בשר על האש, ומייקל הנכד שהוא בכלל מיכאליס, עם גשר בשיניים וג'ל בשיער, מסדר את השולחן. אחרי זה יתברר שהוא בכלל נגן בס צעיר, ושלניקוס עם השיער המקורזל, משקפי הג'ון לנון והקול הממש מרעים יש לא מעט וילות להשכרה על החוף הכי יפה בכרתים. גם לוילות קוראים "אולגה". על שם האמא. משפחות מטריכאליות כבר אמרנו.

3. "הדרך יותר חכמה מההולך בא", זה המשפט שהילה חוזרת ומצטטת לי, בזמן שאנחנו חורשים עם טויוטה היברידית חרישית את ההרים של מזרח כרתים, בדרכנו אל קַאטוֹ זַאקרוֹס. חוף שנראה בתמונות כמו נואיבה של שנות ה-70. רק עם חול שחור. חולות זהובים יש בסיני. אנחנו מגיעים אחרי יום ארוך של נסיעה שהתחיל מוקדם. אני על כדורים כדי לא להתפרק.חולה מהבוקר. חולה ונוהג. הילדים מאחורה צמודים לאייפונים שעליהם הם הורידו לילה קודם, כל מיני תוכניות. שאלת ה-Wi fi, היא היא שאלת המפתח בכל מקום אליו אנחנו מגיעים.כלומר "יש לכם". ואז "מה הסיסמא".

עבור ילדות (כלומר עבורי הן עדיין כאלו), שלא לומר נערות מתבגרות בנות 15 ו-13, אם אתה לא על הפייסבוק אתה לא קיים. כלומר אתה בכלל לא בכרתים, לא יצאת לטיול. בכרתים יש wi fi. כמעט בכל מקום. אפשר לשחרר צפירת הרגעה. אגב, גם לוקא וליאו צמד האחים הצרפתיים בני ה-15 וה-12 נצפו יושבים לא מעט שעות על יד משרד הקבלה של פּוֹפּי , כדי לקבל אינטרנט במהירות יותר גבוהה. כנראה שגם בצרפת, אם אתה לא בפייסבוק/אינסטגרם/וואטס אפ, אתה לא קיים.

נחזור לדרך. היא ארוכה, ובסופה קַאטוֹ זאקרוֹס זה לא מה שנראה בתמונות. זה לא זה. אמנם כרמן וניקוס משתדלים, אבל אין מצב שנעביר לילה בבקתות סטייל אכסניית הנוער במצפה רמון שהם מציעים לנו. הילה הטילה וטו. מוחלט. ואם זה ככה, אז חוזרים לדרך גם אם השעה 7 בערב ואתה מפורק. ככה זה בזוגיות.

בסופו של דבר, אחרי עוד נסיעה של 40 דקות בהרים, רק שהפעם השמש בעיניים שלך, כי הכיוון הוא מערבה, מגיעים לפַּליאוֹ קַסטרוֹ. משהו אומר לנו להישאר. האמת היא שארבע שעות קודם, כשכבר עברנו שם, בדרך לקאטו זאקרוס, משהו אמר לנו להשאר אבל לא הקשבנו. לפעמים צריך לעשות סיבוב קטן כדי לחזור למקום שממנו יצאת והשארת בו את הלב, ולפעמים סיבוב גדול. ככה זה. הדרך חכמה יותר מההולך בה.

5. אחת המחשבות שהטרידו אותי יותר מהכל, לפני שנסעתי הייתה איך אני אנווט את דרכי בכרתים. 12 שנה לא יצאתי מהארץ. העולם השתנה.גם אני. ההתלבטות היא בין waze לג'י פי אס. מסתבר שאין דרך להוריד waze של יוון או שאני לפחות לא מצאתי. בארץ, אני מחליט ללכת על הג'י. פי אס. אחרי שאנחנו יוצאים מהשדה, לוקח לי זמן למצוא את סוכנות הרכב של יורגוס. אני מרגיש חלוד. בסוף, היא במרחק של חמש שיחות טלפון ן-40 מטר מהמשרד שנפלנו עליו. אני מציין לעצמי שהיוונים לא ממש מבזבזים חשמל על מזגנים. אני מציין לעצמי בנוסף שיש גם יווניות אנטיפתיות. לא הרבה, אבל יש. בדיעבד זו שפגשנו בסוכנות הרכב שבטעות חשבנו שהיא שלנו, תהיה הראשונה והאחרונה שאפגוש.

החיוך של יורגוס ממיס את החלודה. הטויוטה ההיברידית החדשה רק מגבירה את החשש. משוכללת מידי. אחרי המאגנום.מנוע שלא עושה רעש, שלא לומר , לא נשמע בכלל, מזכיר לי מכוניות צעצוע. נשארת רק שאלת הג'י. פי. אס. ליורגוס נשאר אחד.עם הוראות ביוונית. לא לילד הזה פיללנו. מסתבר שיש הוראות הפעלה אפילו בעברית, אבל שום דבר לא עוזר. את המקומות צריך לרשום ביוונית. אותיות גדולות אני יודע, אותיות קטנות, גדול עלי. אני מחליט לוותר. בדיעבד, זו תהיה ההחלטה הטובה ביותר שלקחתי. המפה הישנה שאמא ציידה אותי מבעוד מועד, רק כדי שאוכל למצוא את פארק המים עבור הילדים, מתגלה כשיחוק. מה שעוד יותר מפתיע, זה השילוט. בכרתים, לפחות בצד המזרחי, יש כביש אחד ראשי, שממנו יוצאים כל פעם לכפרים, או למקומות שלא נמצאים על הכביש הראשי. הקידמה שעדיין לא הגיעה לכל מקום משחקת לטובתי. זה מקום עתיק וגם אני. הכלים הישנים עובדים טוב. גם המכונית החדשה. לא waze, לא ג'י. פי, אס. ואפילו לא מפה. שכל ישר ומצפן. פנימי.

6. הקצב בכרתים אחר. אני מרגיש שם בבית. ככה הרגשתי לפני שלושים שנה וככה אני מרגיש עכשיו. אולי אפילו יותר. הקצב של הזמן שם נכון לי. אם החיים בכרכור, הם בהילוך שני או שלישי ביחס לאוטוסטראדת המידע, הצריכה, הכסף והכוחניות שמקיפה מסביב, אזי בכרתים הם נמצאים ברוורס. תחושת הקלה אמיתית. כשצלצלתי לבעלים של עוד וילה להשכרה אי שם במזרח כרתים, כדי לנסות להתארגן ללינה, ללילה אחד, הוא הסביר לי "שהוא שותה עכשיו אוזו עם חברים ולא משתלם לו עבור לילה אחד לבוא ולסדר את החדרים עבונו". הטרחה גדולה מידי. הערכתי את זה. כשמיקה, בעלת הקול העבה והצרוד מסיגריות שמנהלת חנות קטנה שיש בה הכל בקאלו חוריו, לא מצאה את המחיר של כמה פריטים, כי הבן שלה שמנהל את החנות אחרי הצהריים, דחף אותם לאיפשהו, היא שחררה אותי, עם הגבינה והנקניק." תבוא מחר". הכרנו חמש דקות קודם. באתי, למחרת וגם למחרת המחרת.

כשיורגוס, סידר לנו את וילת חלומותינו 20 מטר מהים, אחרי שכבר נואשנו. הוא אפילו לא לקח פספורט. ולמחרת הוא הגיע על הבוקר עם סל מלא מצרכים.ושוב לא לקח פספורט ולא לקח כסף. לא לקח כלום. רק נתן. וכשהגענו לאַמוּדַרָה, בלילה הראשון וחיפשנו את וילה פופי, איש מבוגר על טוסטוס, סימן לנו לבוא אחריו. "הנה זה פה" הוא אמר אחרי שהוביל אותנו בדיוק אליה.

7. בפעם האחרונה שהייתי ביוון,אי שם בתחילת שנות ה-2000 באי קטן שנקרא סיקינוס פגשתי בחור בשם פאניס. לא אלאה, רק אומר שפאניס התגלה כבחור זהב שדאג למחסורינו. באחד הלילות, אחרי כמה כוסות אוזו, דיונונים בחומץ ושאיפות קטנות מסיגריות home made, הוא אמר לי משפט ביוונית שהולך ככה: "הוָֹמיאוֹס הוֹמִי , הַאִי פֳּלַזִ'ה". האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים. אני אומר את זה למריה, אחרי שהיא פותחת בפני טיפ טיפה את סגור ליבה, רגע לפני שאנחנו זזים לכיוון שדה התעופה.העיניים שלה, מאירות. מופתעות. היא מחייכת ואומרת :"you have a nice family, drive carefully".

תמונה | פורסם ב- מאת | 2 תגובות

ח"י באהבה 4 – רצף של אנקדוטות

שילוב של קוסטריצה עם פליני. ח"י באהבה 3. מתחם דורותיאה, 16/8/12.

שילוב של קוסטריצה עם פליני. ח"י באהבה 3. מתחם דורותיאה, 16/8/12. צילום:אלדד רפאלי.

.

שפת הסימנים- המציאות בנויה מסימנים. ירצה אדם לראות אותם, הם כמו ספר טוב. עב כרס, עמוק. ישנם סימנים שהם על פני השטח שקופצים ישר, וישנם כאלו שחבויים, בתוך השכבות. גאולוגיה של סימנים. רק אחרי חפירה עמוקה, מתגלה הגז או נפט או זהב. ואם לא ירצה אדם לראות אותם, הם נעלמים. כמו דג אבן ששוכב שם על הקרקע בים סוף. הוא שם, אבל אתה לא רואה אותו. עד שאתה דורך.

1. לפני שנה, בואכה ח"י באהבה 3, הימים היו ימים קשים. עוינות הייתה באוויר. לעיתים, ליבם של בני האדם קשה. מכווץ. צר. ההפך מרחב. ההפך מפתוח, ההפך מאוורירי. לא קל לעבוד. גם לי היה קשה. חיפשתי לי סימן. משהו להיאחז בו. נקודת משען ארכימדית שממנה אוכל למנף את כוחותי ולהתמיר את הרוע בטוב, את הקשה בקל. כמה ימים התהלכתי וחיפשתי. הבדידות של ההחלטה היא הקשה ביותר. לבני מזל מאזניים במיוחד. קולות קוראים לך לעזוב ולוותר. קולות אחרים מזכירים לך את הלוחם והחולם שבך. נדנדה. מעייפת. מתישה, קורעת. ואז זה הגיע. התאריך. 16/8 יום הולדתו של אבי ז"ל. פשוט הגיע. משום מקום. לכאורה. "זה חייב להיות עגול, זה חייב להיות עגול" חשבתי לעצמי. הלכתי אחורה עם השנים. מ-32 עד 2012, זה בדיוק 80 שנה. יום הולדת 80.משם כבר הכל היה קל.

2.. כמעט כל שבת בחודש האחרון מצאתי לי ריטואל. אני מרים טלפון לנואית, המנהלת של תאטרון הידית, ומברר איתה אם יש שני כרטיסים פנויים ל"שלוש אצבעות מתחת לטבור". היא אומרת שיש ואני מבקש שתשמור לי. מסדר לעצמי את האופציות. משאיר נתיבי בריחה. לכל הכיוונים. ימי שבת הם ימים עמוסים. בסוף לא מסתדר. לפני כמה שנים, ב"מחכים להנס", עוד הצגה של תאטרון הידית, , היו לנו כרטיסים גם למוצאי שבת אחד. בסוף התבטל. סיגל ניר שברה רגל. ביום ראשון היינו בבית חולים. דלקת ריאות שנגמרה בניתוח. יום הולדת 40 להילה." האדם מתכנן ואלוהים מחליט". לפעמים לא קוראים את הסימנים.

3. הגענו לתאטרון ה"ידית", ביום חמישי. אני כל כולי כבר ב"חי באהבה 4". התאריך רשום על הקיר של ליבי וקודח את מוחי. אני יודע שזו תקופה לא פשוטה. מודע לכך שצריך להזיז, להרים, לשכנע , להפעיל קסמים. במינגלינג הכה פמיליארי ,שלפני האירוע התיאטרלי אני פוגש בעופר כהנא ובנדב חבצלת. לנדב יחד עם יובל רוט יש רעיון. קסום. תפור על פרדס חנה כרכור והולם את ימי הקיץ. חשבו גם עלי. "מעולה " אני אומר להם. יש לי תאריך בשבילכם". 8/8/13. "ח"י, באהבה 4". סגור. רוח היזמות החופשית, הכל כך מקומית, מנשבת בין הרחבה שעליה החמצתי פנדל, לבין עץ התות ,שמתחתיו סירבתי לבכות והחזקתי פאסון. למרגלותיו מתרחש עכשיו מעשה אהבה בין יהודה לנורית. הרוח הזו, מרעידה את מיתרי ליבי.

4. לאמא שלי יש ניתוח קטרקט. אחד היא עשתה, ועכשיו אנחנו הולכים לתקתק את השני. לגמור עם זה. בעין אחת היא כבר רואה בצבעים ובשנייה מטושטש. במרפאה התל אביבית, יש הרבה אנשים מבוגרים. לא ידעתי שיש כל כך הרבה בעיות עיניים. חלקם עם מכשירי שמיעה. חלקם עם בנות זוג שהם חולקים כבר 50 שנה. מנהלים אחד את השני. בצמד זה יותר קל להתמודד עם העולם המשתנה. יש שם אפילו עמדת מחשב אינטרנטית. אני בודק שם את ההתנהלות בדף הפייסבוק שלנו. של ח"י באהבה. כמה שיתופים, כמה לייקים. איי אם און א-מישן.גם המבוגרים בודקים. אתרים של משקפיים. כל אחד והעולם שלו. אמא שלי נכנסת, ואני הולך להזיז את האוטו. רק עד חמש מותר בצד ימין. יש חניון ממול של סדנאות האופרה אבל הוא לא פתוח לקהל הרחב. יש מקומות, אבל השומר שאוכל כרעי עוף בגריל מתוך שקית , לא מוכן להנגישם. "לך דבר עם רוני". הוא משאיר לי נתיב היחלצות מהמצב. אני הולך ומדבר עם רוני. מסביר. "אמא שלי וכו'." הוא משתכנע . בא איתי לשומר. מאשר. אני לוחץ לו את היד. זה לא מובן מאליו. הוא אדם טוב.

5. הבת שלי נסעה לאשדוד. האחים שלה נסעו לקיבוץ. היא נסעה ליום הולדת של חברה מהפייס, הם המשיכו לסבא וסבתא. היא תרד באשדוד, הם ירדו באשקלון. בערב הם ייפגשו. חופש להם וחופשה לנו. זו התכנית. אני משחרר אותם בצהריים בתחנת הרכבת בפרדס חנה. "תשמרו על עצמכם, זה בין המצרים". אחרי הצהריים מגיע טלפון. עמנואל איבדה את הגלקסי. דמעות. שלושה חודשים אצלה. 3000 תמונות. הלך. לא ברור איך. יצאה מהקניון. ראתה הומלסית, רצתה לתת לה מטבע של חצי שקל. לא היה לה. פתאום הבנות רצו. גם היא. התיק לא היה סגור ו-אדיוס למכשיר. הלך החופש. למחרת , אני מתקשר למשטרה. אחרי קצת שיח חרשים, אני איכשהו מצליח להסביר לשוטר ,שאני בפרדס חנה אבל ליבי עם בתי שנמצאת בדרום. "את התלונה אתה יכול להגיש בחדרה ותביא את מספר המק"ט". "אבל בינתיים אצלכם מישהו הביא מכשיר לתחנה ב-12 שעות האחרונות", אני שואל. איזה מכשיר", "גלקסי". הוא מתחיל לצחוק. "אין סיכוי, הא" אני אומר לו,מבין באבחה חדה את המצב. "אם מישהו יביא לכאן מכשיר גלקסי, אני נותן לו נשיקה במצח ואת תואר יקיר אשדוד", הוא מגחך. בערב , כשאנחנו חוזרים מהקיבוץ , אחרי שהתקצרה החופשה, ועוברים דרך אשדוד כדי לחפש, פוגש אותנו אדם דתי וצעיר ששואל אותנו למעשינו. מחפשים טלפון שאבד. "אצלנו אומרים כפרת עוונות". צודק. גם הילדים מבינים את זה.

6. במסגרת ריצותי , אני נפגש עם עופר. הוא אחד מנותני החסויות הפוטנציאליים שלי. שיער קצר, בנוי טוב. זיק של ממזריות בעיניים. גדל בפנימיה של בית ספר חקלאי, עשה את זה. במו ידיו. יושבים, מדברים. העוזרת שלו סידרה לנו פגישה. זמנו קצר. הוא אוהב את מה שהוא עושה. תוך כדי הפגישה, הוא מקבל שיחת טלפון. הוא מרחיק את המכשיר כדי לראות מי זה. אני מכיר את התנועה. כמה מחברי עושים אותה. "בואנה" אני אומר לו "איך אתה לא רואה בלי משקפיים אתה יותר צעיר ממני"."אני לא" הוא אומר. "שנתערב", אני אומר לו, "על מה", "על החסות, דאבל או נוט'ינג". הוא מושיט את היד. אני קולט שהוא בטוח בעצמו. היד שלו מושטת באוויר. אני נסוג. "אתה פחדן" הוא עוקץ אותי. "בכל התערבות יש אחד רמאי ואחד טיפש, אתה לא רמאי ואני לא טיפש". "באיזה שנה נולדת" הוא שואל, אני מסמן לו חמש אצבעות , יליד שנת 65. "ואתה" אני שואל בחזרה. הוא מסמן לי ארבע. אני צוחק. אני לא פחדן, זה פשוט חשוב לי מידי.

7. 8/8/13 . יום חמישי. ח"י באהבה 4- לילה לבן בפרדס חנה כרכור.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה