ח"י באהבה – חמסה חמסה

"הסכמנו על שני דברים שיבואו לידי ביטוי : אחד, זה יהיה לילה ללא מעצורים, והשני , הרבה צבע" (עיצוב כרזה: סטודיו NFH*)

מאיפה מתחילים? מההתחלה ממש , מ-2010 כשהבייבי הזה נולד , או דווקא מהסוף, מהימים הטרופים האלו שבהם כל אחד ואחת מאיתנו קצת מכונסים בעצמנו ובצדק. אני אתחיל מחודש מאי. חג שבועות האחרון. אני ועוד 3000 אנשים ירדנו למידברן, הגירסה הישראלית לburning man- האמריקאי. היה חם, היה צבעוני היה מאוד חוויתי ואצל כולם נשאר טעם של עוד. בדרך לשם, בעודי אחוז התרגשות- גם מהעובדה שיצאתי לחופש לבד, וגם מהידיעה שאו-טו-טו אשתתף בברנינג מן הישראלי הראשון- דיברתי עם גילי בר שי, המעצבת שאחראית על הקונספט הויזואלי של ח"י באהבה. הסכמנו על שני דברים שיבואו לידי ביטוי : אחד, זה יהיה לילה ללא מעצורים, והשני , הרבה צבע.

מהמידברן הישראלי חתכתי באמצע השרב הגדול, עם שתי תובנות עיקריות: לא צריך לנסוע שלוש מאות קילומטרים כדי להשתחרר או למצוא משמעות חדשה לדברים. הדברים נמצאים הרבה יותר קרוב ממה שרובנו חושבים. הם נמצאים אצל כל אחד בפנים ואפשר ליישם אותם בבית, בשכונה, במרחב הפרטי והציבורי הקרוב למקום מגוריך. זו הייתה תובנה א'. תובנה ב' הייתה כבר שכלול של מה שאני מנסה לעשות שנים, ליצור חיבור בין השוליים למיינסטרים. אם תרצו לייצר דיפוזיה אמיתית בין הצדדים.

זה הרי מאוד פשוט ליסוע לחמישה ימים לפסטיבל כזה או אחר ולהרגיש בחופש. המורכבות האמיתית היא לייצר את החופש בחיי היום יום. לקחת את החירות המחשבתית עוד צעד ולא לתת לה להכנע לתכתיבים הקבועים שמביאה איתה השיגרה. איך זה מתחבר? נשאלת השאלה. מה הקשר בין החירות האישית , החופש המחשבתי והיכולת לייצר חיבורים בין השוליים למיינסטרים. זה די פשוט. אני מאמין שבכל אחד ואחת מאיתנו יש את הגרעין היוצר. את את הגרעין היצירתי. חלקנו נותנים לו דרור, חלקנו מכבים אותו. אבל כולנו יצורים אקטיביים. אם כל אחת ואחד מאיתנו ילחצו על כפתור ההדלקה של " האקטיביזם האישי", המנורה תידלק. והיא תדליק לא רק את כל רמת גן אלא הרבה יותר.

אני אפתח סוגריים מטאפוריים. באופן מסורתי, ההנחה היא שהשוליים הם אלו שאחראים על על הגן של היצירתיות, זה בד.נ.א . המיינסטרים מאמץ את זה בשלב מאוחר יותר. רואים את זה בנדל"ן. קודם יש שכונה מוזנחת, נקרא לה סוהו, מכיוון שהיא מוזנחת , מי שמחפש לגור בה אלו הם אלו שלא יכולים לשלם הרבה אבל האופי של השכונה קורץ להם, נקרא להם בשמם : האמנים. איתם מגיע גם בית הקפה השכונתי, כמקום מפגש כי אנשים הם יצורים חברתיים, ואחרי זה גם הגלריות שיתמקמו שם באופן טבעי. מכאן עד לשמועה "שמשהו קורה" המרחק קצר. עם השמועה גם מתחיל להגיע הכסף שמחפש אפיקים אלטרנטיביים ומיוחדים. קודם יגיעו האמיצים יותר, אחרי זה יגיעו אלו שכבר הבינו שמשהו מתרחש והם יהיו הגל השני, כשיגיע הגל האחרון של הכיבוש המיינסטרימי, האמנים שהתחילו את המהלך כבר יהיו בחוץ כי ידם לא משגת להישאר בשכונה שהם היו בה פורצי הדרך , אבל זה כבר סיפור אחר. וכך במעין מעגליות, שתקרה כמעט בכל מקום, השכונה המוזנחת תהפוך ליוקרתית , השוליים ידחפן הצידה והמיינסטרים יאמץ את הבון טון החדש שיהיה כבר הרבה פחות יצירתי, חי ובועט, אבל מספיק יפה ומכניס. זו דרכו של עולם.

זו המציאות. אבל אפשר לעשות את הדברים גם אחרת: לאו דווקא על ידי דחיקת השוליים החוצה אלא על ידי אימוץ השוליים פנימה. האימוץ של החשיבה החוץ קופסתית אל תוך המרכז, מתוך ההכרה שמה שקורה בשוליים הוא נכון. אני יכול לחשוב על לא מעט דוגמאות: מיחזור שהתחיל אצל משוגעים לדבר והיום כל מועצה כמעט עושה הפרדת פסולת, אוכל אורגני, בניה ירוקה (לא מספיק), טיפולים אלטרנטיביים שהם נחלת קופות החולים ועוד ועוד. המפתח הוא בפתיחות, בחוסר הפחד. אין מה לפחד מהיצירתיות, מההליכה אל מחוזות חדשים ולא מוכרים. אפשר לסגור סוגריים.

איך כל זה מתקשר לח"י באהבה 5? די בקלות. אם ח"י באהבה הראשון והשני נוצרו במעין אינטימיות שנגעה רק לשוליים והייתה נחלתם של מי שהיו מעורבים בזה ואיתם גם הקהילה הקרובה והתומכת, הרי שבח"י באהבה 3 נפרצו השוליים והאירוע הפך חלק מנחלת הכלל. עבורי הרגע המרגש ביותר בכל האירוע היה כאשר החבר'ה מהשכונה שבה אנו חיים כבר 13 שנה, עברו את השער, נכנסו -למתחם הקסום והמוטרף שלנו שבו אנשי תיאטרון הידית התפרעו בחגיגה שהיו מוטיבים של פליני ושל קוסטריצה יחד, במסגרת "קרקס הירח" שהפתיע רק ללילה אחד- קנו מיצי בריאות, אכלו משהו, התיישבו בפינות הישיבה והרגישו חלק! הדיפוזיה מבחינתי הושלמה. ולו ללילה אחד אבל באמת שלא רק, כי בתוך עמנו אנו יושבים. בח"י באהבה 4, כבר היו ברור שהגבולות נפרצו לחלוטין, ודי היה להסתובב ברחובות כדי לראות את אלפי האנשים שספק אם בכלל ידעו על מי ומה כל המהומה, אבל זה ממש לא שינה מאומה. זה כבר היה יום עצמאות באמצע הקיץ.

ועכשיו הגענו לחמישי. בחלומי אני רואה את הרחובות צבעוניים מתמיד, מלאי פעילות וקסם. העסקים עושים את שלהם. כל השנה וגם לקראת הלילה הלבן. בכל מקום מכינים את הרוח שמתאימה לו. היצירתיות הייתה נחלתם של בעלי העסקים העצמאים מאז ומעולם. במציאות הכלכלית המורכבת של מדינת ישראל אין לנו ברירה. כל אחד ואחת מאיתנו הוא רו"ח , סוכן ביטוח, קופירייטר, איש מחשבים, כלכלן, בנקאי, אשת לוגיסטיקה , עורכת דין וסבל לעת מצוא. העסקים ממלאים את חלקם בלילה הלבן. נותנים ומקבלים. חלק, במטבע שעובר לסוחר , חלק ב"שלח לחמך" וחלק באהבה. עוד סוג של מטבע, שלא ברור מאליו.

השנה, התפקיד הכי חשוב שמור עד כמה שזה יישמע מוזר, לקהל. לאורחים. לאלו שיוצאים החוצה לרחובות.כי אם בצבע רצינו, אתם הם אלו שיכולים לתת את הצבע. אתם יכולים ללחוץ על כפתור היצירתיות. כל אחד ואחת יכול להתחפש, להצטבע, ללבוש דמות אחרת. כן, ללילה אחד, כמו בקרנבל בונציה, או במרדי גרא בניו אורלינס. כל אחת יכולה להצטרף לאווירת הקרנבל שממילא קיימת ברחובות ולהעצים אותה. מה יכול להיות יותר משמח מלהחליף זהות , לשים בצד את היום יום ולחיות ולו ללילה מכושף אחד ללא מעצורים. כל אחד יכול ללחוץ על אותו כפתור של אקטיביזם אישי. זה לא רק הצבע, זה לבוא באופניים, זה לבוא ברגל ולשים את המכונית בצד באותו לילה. צעדים קטנים ואקולוגיים הקרובים למקום מגורינו. מאוד פשוט וקל לביצוע,ומאוד תורם. לסביבה ולבריאות האישית. ובכלל, להיחשף לעסקים הקטנים, לקנות בהם. במיוחד בימים לא פשוטים אלו. הראשונים להיפגע הם בעלי העסקים הקטנים. כל ירידה בפדיון היומי מורגשת היטב. גם זה אקטיביזם אישי קרוב .גנדי, מרטין לותר קינג, מנדלה ודפני ליף (כן, דפני ליף שלנו) הם היוצאים מן הכלל. הם יחידי סגולה. אבל כולנו כל אחד עם האקטיביזם האישי הקטן שלו, זה כח אדיר.

ח"י באהבה 5 יתקיים השנה ב-14.8.14.בי"ח באב. התאריך המקורי שאיתו יצאנו לדרך, רונית בר אילן, אילנה פלדה, אורי מוסינזון ועבדכם הנאמן. זה מאוד סימבולי. הילד בן 5. כשאני כותב את המילים האלו מסביב הומה הסער, התותחים רועמים והמוזות כבר לא כל כך שותקות. זה לא כי אין ברירה. יש ברירה. יש ברירה להיתקף בשיתוק, להיכנע ל"מצב" ומה שהוא מביא איתו, ויש את הברירה לנוע קדימה, עם ההבנה שגם את המציאות הזו אפשר לשנות עם עשייה אמיתית, עם אמונה ועם הרבה אהבה לדבר, ואהבה בכלל. הכל פתוח והרשות נתונה. בלי מעצורים.

__________________________

פורסם גם באתר מושבה חופשית.

על צ'יפים ואינדיאנים בפרדס חנה כרכור

הקדמה קצרה: לפני חצי שנה , התבקשתי על ידי שירי ג'ורנו, המנהלת האמנותית והמייסדת של תאטרון הידית, לנסות ולהסביר את מקומו של התאטרון בתוך הקהילה של פרדס חנה כרכור, וזאת לרגל יום הולדתו ה-10 של התאטרון. זה הוביל אותי למחשבה קצת יותר כללית ולניסיון להסביר מהו סוד הקסם של הקהילה בפרדס חנה כרכור, מנקודת מבטו של יזם חברתי- קהילתי. ב-25/2/14 תתרחש במה פתוחה (עוד אחד ממפעלות התאטרון) שהנושא שלו , איך לא, הוא "פרדס חנה כרכור". חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לשתף את הדברים ולשטוח את התאוריה על צ'יפים ואינדיאנים.

"כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים."

והנה הפוסט.

יום הולדת 10 לתאטרון הידית

שלום לכולם,

מי שמכיר אותי יודע שלמרות שאני חובש כרגע כובע מקש, אני בעצם חובש לא מעט כובעים. לתיאטרון הידית, הגעתי לפני כ-6 שנים, בכלל כעורך דין. כאן במגרש ממול, פשטתי את מדי העורך דין (תרתי משמע) ,והפכתי להיות שחקן למשך שנה. בין היתר גם שיחקתי בבוץ, באמבטיות בוץ והגשמתי לא מעט פנטזיות. כמה שנים מאוחר יותר , חזרתי אחר כבוד לידית ושוב חבשתי את כובע העורך הדין, על מנת לסייע לתיאטרון לחתום על החוזה מול מפעל הפיס,מה שהקנה לתיאטרון את הטייטל המחייב והכל כך נכון מבחינת המקום הזה, מעבדת תרבות.

אבל הערב שוב החלפתי כובע ובאתי לדבר על המקום הזה כיזם קהילתי חברתי. לפני זה רק ברשותכם אנקדוטה קטנה. בימים כתיקונם, כן במיוחד בימים חמים האלו, אני בכלל משפץ רהיטים (תוסיפו עוד כובע לרשימה). זה שם מאוד מפוצץ אבל תכל'ס לא פעם אתה מוצא את עצמך באמצע היום מרים ספה של שני טון לטנדר שלך כדי להעביר אותה ללקוח. וכך יום אחד אני מוצא את עצמי עומד עם עוד חמישה אנשים כשכולם מייעצים איך להרים את הספה ואף אחד לא ממש מרים אותה בפועל. מה שנקרא הרבה צ'יפים ומעט מאוד אינדיאנים, שלא לומר אף לא אינדיאני אחד לרפואה.

ולמה אני מדבר על צ'יפים ואינדיאנים, כי בפרדס חנה וכרכור הווה ומתהווית קהילה שאין דומה לה בשום מקום בארץ. אסופה של עשרות, אם לא מאות אנשים שכולם יוצרים וכולם אינדיבידואליסטים מכל תחומי התרבות והאמנות: יש כאן קדרים וקדריות בעלי שם עולמי, ויש כאן סופרים ושחקנים ובמאי קולנוע, ותסריטאים ותכשיטנים, וציירים ופסלים ומשפצים , ורקדנים ושחקנים ותיאטראות. יש כאן שפע מרוכז ברמות שקשה למצוא. אבל לא רק . יש כאן המון אנשים שבאים מלא מעט תחומים שבהם הם וכיחים חדשנות ויזמות ורוח חופשית.

יש כאן המון צ'יפים. רק אתמול הייתה כאן פתיחה מדהימה של "הבית בכרכור" בית להשראה, שם התקבצו 100 אמנים שכולם מכאן, תחת קורת גג אחת לתערוכה קונספטואלית שענייינה בית. והייתה שם הרמוניה, כי למרות שכולם צ'יפים וכולם יוצרים, רובנו יודעים לשים את האגו בצד ולהפוך להיות אינדיאנים.

וכך אילנה פלדה -שהחייתה את שינקין לרווחה, והיא שחקנית פה ונשואה להנס שהוא המעצב החזותי של התיאטרון ובין מייסדיו – שרק סיימה לעשות את מקום שמור לפני שלושה חודשים והייתה צ'יפית גדולה הופכת להיות הקהל של תיאטרון הידית ואינדיאנית. כי קהילה זה לא רק להיות צ'יף ועל הבמה , זה גם להיות קהל, ואינדיאני.

ובעוד שלושה שבועות , כשיתרחש פה לילה לבן, תיאטרון הידית, שכולנו באנו לתת לו הערב את הכבוד הראוי לו במלאת עשור לפעילותו, יהפוך גם הוא להיות אינדיאני, יצא ממתחם הבית שלו- שתקצר היריעה מלתאר את עלילותיו ואת הקסמים שנעשו בו- וישוב להיות ללילה אחד, תיאטרון נודד, שיסתובב ברחבי המושבה כדי להחזיר לקהל את האהבה שהוא מקבל כאן עשר שנים.

זה סוד המקום הזה שאין דומה לו בשום מקום. יש כאן דיפוזיה, יש כאן ערבוב. אין כאן ממש צ'יפים ואינדיאנים, יש כאן אנשים עם לב גדול,ש החליטו לתרום כל אחד לפי יכולתו למקום שהם גרים בו וחיים בו. שירי ג'ורנו (וגולן האיש שאיתה ) והנס פלדה ועוד רבים וטובים, חלמו ויזמו והקימו תיאטרון ומעבדת תחקר של התנועה והיצירה האנושית עוד לפני שהם קיבלו טייטל כזה ממפעל הפיס, הם הצליחו לעשות את זה כי הם חולמים ומוכשרים ובעלי חזון ןמעש אבל הם לא היו יכולים לעשות זאת עד הסוף אלמלא היו מחוברים בטבורם ובעשר אצבעותיהם למקום הזה, לרקמה האנושית המופלאה, לקהילה ולקהל שמצידו יודע להעריך את הנסים שמתגלים לנגד עיניו בהצגות ומשתף פעולה, מי ברגל ומי בכסף .

ויש עוד סוד אחד. אומרים שקנאת סופרים תרבה חוכמה. עד כמה שזה נשמע בלתי ייאמן, אין כאן כמעט קנאה במקום הזה, יש פה פרגון, והנמכה של האגו, ושיתופי פעולה, כי כל אחד יודע שהיום הוא ציף ומחר הוא אינדיאני. היום הוא צריך משהו ומחר הוא יצטרך לתת. הגלגל מסתובב לו. וזו המשמעות הכי עמוקה של קהילה במובן המודרני של המילה. זו לא קבוצה שתכלה את עצמה יום אחד. זה מרקם עדין של אנשים טובים שהתקבצו במקום אחד , והם שמחים על כל יום שהם פה.

תיאטרון הידית הוא ללא ספק אחד הצירים המרכזיים שמניעים בין היתר את הסצנה הכה מקומית הזו. כבית ליצירה אמיתית , כבית שמארח יוצרים אחרים, כמקום שיוצא החוצה שלא קופא על שמריו, שמתחדש כל פעם ושלא מפסיק להפתיע ולייצר קסמים . פנינה אמיתית שמצטרפת לעוד לא מעט פנינים כאן ויוצר מחרוזת. מחרוזת שכל אחד מאיתנו שמח לענוד לצווארו. מזל טוב.

שליח ציבור

"כשזה מגיע לבחירות המקומיות, אנשים יושבים בבית. נראה להם לא חשוב העניין הזה. זו טעות. גדולה. שלאחריה משלמים עליה ביוקר." (בתור לקלפי, קיבוץ געש)

זה יהיה מאמר או פוסט על פוליטיקה. מקומית. אבל הוא לא יהיה פוליטקלי קורקט, כך שמי שקשה לו מוזמן לעזוב כבר עכשיו. חיים געש, לא יכתוב על עצמו כלום, הוא פשוט לא פוליטיקאי. לא מהסוג הזה. זה שמתהדר ומספר כמה הוא עשה, עושה ויעשה. את זה הוא משאיר לאחרים. הוא גם לא צריך "לקחת אחריות", כי הוא לוקח אחריות, 12.5 שנים כאן בפרדס חנה וכרכור, ועוד כמה שנים בצבא (בטח עשרים, אין לי מושג. לא דיברנו על זה אף פעם).

דיברנו על הרבה דברים אחרים. לא שקל לדבר עם חיים געש. לא תמיד יש לו את הסבלנות. הרבה פעמים הוא חותך. למרות החיתוך החד, חיוך, כן תקבל. ועיניים שמקשיבות וראש שעובד. ויודע. קשה מאוד להתקיל את געש במשהו שקורה פה ביישוב והוא לא יודע. ברמת הרזולוציה של אילו מדרכות נצבעות בכחול לבן, ואיזה פונט יש לשלט החדש ששמו בדרך הים. הוא חי ונושם את פרדס חנה וכרכור, רוב שעות היממה. ראיתי אותו, לא פעם בשש בבוקר, עובר, בודק את התמרורים החדשים בצומת ששינו לה את הרגלי העצירה, או האם עברו ופינו את הגזם.

חיים געש הוא ראש מועצה מצוין. הוא אחד הטובים שיש בארץ. הוא לא מושלם. מי מאיתנו כן. יש מי שיגרוס שהוא יהיר ואולי אפילו מתנשא. הוא לא תמיד מקשיב עד הסוף, הוא לא תמיד מקבל את מה שאתה אומר. ברוב הפעמים (במיוחד כשמדברים על כסף), הוא אומר "אין לי". אבל הוא ישר. והוא אומר את הדברים ישר בפרצוף. והכי חשוב, הוא עושה. הוא לא איש של מילים (הגם שהוא מדבר לפחות ברוב הטקסים קצר ולעניין). הוא בא לעבוד.

לאנשים יש זיכרון קצר, או שנוח להם לפעמים להיות עם זיכרון קצר. עד לפני 10 שנים, אנחנו ההורים, עבדנו כסייעות לעת מצוא בגני הילדים, כי לא היה כסף לשלם לסייעות, בגלל שהמועצה הייתה בגרעון. תארו לעצמכם, מה זה לא לקבל שמונה חודשים משכורת. מועצה עם חשב מלווה, על סף פשיטת רגל. תבדקו את המצב היום. מועצה מאוזנת, מקבלת פרסים ממשרד הפנים. הרבה בזכות געש ולא מעט בזכות רן גלר, מזכיר המועצה וגזבר המועצה, שני תפקידים כבדי משקל שממלא אותם איש אחד כדי לחסוך עלויות. ואת שני התפקידים הוא עושה ביעילות, במסירות תוך שמירת הקופה הציבורית.

מועצה שמתפקדת זה המפתח. הדברים עובדים. כבישים, תאורה, שלטים, משכורות. להרבה אנשים זה נראה מאוד טריוויאלי. רחובות עם מדרכות ותאורה ואפילו שלט. שום דבר כזה לא נראה טריוויאלי אפילו עד לפני חמש שנים. ברמה האישית אני העדפתי כבר אז בורות בלי ג'יפים על פני ג'יפים בלי בורות. אבל זה כבר סיפור אחר. כולם מתלוננים על התנועה הבלתי אפשרית. הלו! אתם יודעים כמה אנשים הגיעו לגור במושבה, בעשר השנים האחרונות, בחמש השנים האחרונות. מישהו יודע או זוכר איזו תשתית הייתה ביישוב ומה יש עכשיו.

שלושה בתי ספר יסודיים הוקמו ביישוב בתוך שבע שנים. מישהו ישב פעם מול הפקידים של משרד החינוך, האוצר, הפנים והבין כמה מסובך להקים בית ספר. אחד. כמה בירוקרטיה. געש דאג שיהיו פה שלושה. אחד מהם דמוקרטי. אלטרנטיבה. שזה עוד יותר מסובך לשכנע את משרדי הממשלה בנחיצותו. ברשותכם, אנקדוטה: יצא לי לראות את חיים ביום הראשון של פתיחת שנת הלימודים הקודמת בבית הספר הדמוקרטי. עמדנו שם. יגאל המנהל, חיים אב הבית, חיים ראש המועצה וכותב שורות אלו. געש בא לראות איך הסתיימו השיפוצים של הדמוקרטי והוספת חדרי הלימוד, רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים.

הוא עמד שם. די בודד (לראשונה ראיתי כמה הוא בודד). הוא "התלונן" על זה שהוא בנה תוך חצי שנה ,עשרה גני ילדים ביישוב, לגילאי גיל 3, הגם שהתקבלה החלטת ממשלה שאפשר למשוך את זה על פני שלוש שנים. הוא לא אמר את זה, אבל יכולת להרגיש שפשוט כואב לו, שאף אחד לא השכיל להגיד תודה. אתם יודעים, אחרי הכל גם ראש המועצה הוא בנאדם. ואז הוא ציין שהוא היה בבית הכנסת בשבת, ובתפילה נאמר ששכרו של שליח ציבור הוא מידי שמיים.חיים אב הבית ידע את זה. אני לא ידעתי את זה, ואני לא יודע לגבי יגאל. לי היה נדמה שגעש מסכם במילים עגומות משהו את המציאות שאיתה מתמודדים לא פעם שליחי הציבור. אלו שעומדים בראש הפירמידה ונועדו לספוג את הטענות, הרצונות והמאוויים של אלו ששלחו אותם למשימה הסיזיפית הזו.

לא דיברתי עם געש לאחרונה, אבל התחושה שלי- כמי שנמצא כאן כבר 11 שנה ומעורב בדרך כזו ואחרת בעשייה קהילתית –חברתית- שהאיש פשוט לא מוכן ל"שחק" את המשחק הפוליטי בצורתו השיווקית והכל כך מתבקשת בשנת 2013. התחושה היא שהאיש פשוט נבוך מהצורך לפרוש את את הישגיו ואת העשייה שלו. למכור את מרכולתו, להציג אותה בפני כולם, כמו תגרן בשוק למען יקנו את הסחורה שלו. לא בגלל שאין מאחוריו עשייה שלא נראתה מעולם ביישוב הזה, אלא בגלל שהיא אמורה לדבר בעד עצמה.

בשלטים שמכערים כל פינה כרגע, מעליהם ניבטים הפנים של הפוליטיקאים החדשים על נבחרותיהם, אתה יכול ללמוד שכולם לוקחים אחריות, שכולם שם בשבילך וחלקם עשו, עושים ויעשו. ואין בלתם. צר לי לומר זאת, אבל הם נדמים כחגבים בעיני. מישהו מהאנשים האלו יודע לנהל תקציב של 170 מיליון ש"ח? מערכות? אנשים? מהיכן בכלל החוצפה וההתיימרות. לא לחינם גם אלו שמבקשים לרוץ לראשות המועצה, לא צועקים את זה ממש בקול רם, אלא בקול רפה. כל אחד אחת מהם יודע , גם הם עצמם, שלא רק שהם לא רוצים הם גם לא יכולים. מדובר רק בחימום מנועים וניסיון לתפוס קצת כותרות ועשייה לקראת הבחירות הבאות. ליום שאחרי.

ויש את העניין של החקלאי. קרדום לחפור בו. גם אני רוצה שעסקת החקלאי תבוטל. והשטחים יחזרו -אם זה אפשרי – לבעליהם החוקים ואם אפשר (עוד יותר טוב!, אם כי אני סקפטי) לטובת הציבור. בכך יכריע בית המשפט העליון. תכניות לגבי שטחים ציבוריים תמיד יש, ובפרדס חנה וכרכור יש בהחלט מחסור. אבל מכאן ועד להפוך את זה ככלי לניגוח, כלי פוליטי כנגד ראש המועצה המכהן, רב המרחק. להיות "לעומתי" זה קל. לשחרר הצהרות זה בכלל קל. אבל לעשות זה קשה. בנאדם לא נבנה מ"אני אעשה יותר טוב", בנאדם לא בונה עם מילים. בניינים, וכבישים, ורחובות, ותאורה, ובתי כנסת, ומועדונים לקשישים, ופארקים לילדים ולתושבים, בונים בעשייה. בעשייה עם אהבה.

חיים געש, אולי לא יאהב את נאום ה"ההגנה" הזה. מבחינתו, יש לו עבודה. לא איכפת לו כל כך בעד או נגד. מי שיפשפש בארכיונים יוכל למצוא פוסטים מאוד לא מחמיאים שכתבתי על געש לאחר סגירת השיקשוק. אגב, אחד המתמודדים הנוכחיים לראשות המועצה (פרצופו ניבט אלי מידי פעם מאחורי אוטובוסים מעשנים) הוא זה שדאג שיסגרו את המפעל הכה נהדר הזה. בבחירות הקודמות ,קראתי להצביע עבור מי שיחזיר את עטרת השיקשוק לתפארתה המקורית. אף אחד לא הרים את הכפפה. גם לא חיים. יש אמנם את "שישי בוואדי" מוקף הגדרות , שזורקים עליו 100 אלף ₪ בשנה, אבל השיקשוק שנעשה בחינם ובאהבה- זה לא.

בעת מאבק השלטים שלנו כבעלי עסקים ציינתי "שנמאס לי לכסות על ערוותו של חיים געש" ואף זכיתי לנזיפה מנורית השמשוני על הבוטות. כך שאי אפשר לחשוד בי שאני לא יודע להיות חד ותקיף כשהדברים לא עובדים כמו שצריך. ביקורת כן. ביקורת בונה, בוודאי. עשייה שבאה בעקבות הביקורת אדרבא ואדרבא. ניגוח ושזירת מילים ברוח ללא בסיס וללא עשייה- לא בבית ספרנו.

וכאן אני מגיע לנקודה החשובה ביותר לפני סיום: כל מי שהיישוב הזה חשוב לו, חייב לצאת ביום הבחירות ולומר את דברו. אם זה בעד או נגד זה כבר לא משנה , העיקר לממש את זכות ההצבעה. אנשים עוסקים בפוליטיקה הארצית מהבוקר עד הערב וכשזה מגיע לבחירות המקומיות, הם יושבים בבית. נראה להם לא חשוב העניין הזה. זו טעות. גדולה. שלאחריה משלמים עליה ביוקר.

אחוז הצבעה נמוך יגרום לכך שיהיו במועצה לא מעט סיעות יחיד ולא ניתן יהיה להמשיך את העשייה. מועצה משותקת שלא יכולה לתפקד נוכח ריבוי אינטרסים זה אסון. ריבוי מפלגות יגרום לכך שיתחיל משחק של סחר מכר מכוער, שבסופן געש יצטרך להתפשר ולמנות שני סגני ראש מועצה בשכר. שני סגני ראש מועצה בשכר יעלו למועצה 3 מיליון ש"ח (!) בקדנציה הבאה. עם 3 מיליון ₪ יש הרבה מה לעשות. לא לבזבז אותם על שכר. יתכבדו המתמודדים שמכריזים בראש חוצות השכם והערב שטובת היישוב לנגד עיניהם ויכריזו קבל עם ועדה שבלי קשר לתוצאות הבחירות הם מוותרים מראש על דרישותיהם למשרה בשכר. געש כבר הוכיח שהמשפט "ידברו מעשיך ולא פיך" חל עליו. על המתמודדים החדשים רובץ עדיין נטל ההוכחה.

אשר לי, אני סבור ששכרו של שליח ציבור ראוי שישולם על ידי הקב"ה , אבל לא יזיק מידי פעם שיגיע גם מידי הציבור. אותו ציבור שמתמוגג לא פעם על כך "שאין כמו פרדס חנה כרכור בעולם". אותו ציבור שמצביע ברגליים ונוהר ליישוב הזה. יישוב קטן באמצע הארץ שיש יפים ממנו אולי, וגדולים ממנו, ועשירים ממנו אך כמוהו אין.

כרתים /הרהורים על הדרך

"האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים". האחים יורגוס ומנוליס. אגיוס ניקולאס, אוגוסט 2013.

1.יש להם פאסון ליוונים. במובן החיובי של המילה. לא קל להם. רואים את זה. אבל העיניים שלהם טובות. מחייכות. לא אצל כולם. לא אצל מריה שהיא בת 45 ובאה כל יום מאַגיוּס ניקוֹלַאס לנקות אחרי התיירים שעשו את הצ'ק אאוט שלהם. זה אוגוסט וזה שיא העונה, אבל העיניים של מריה לא מחייכות. אולי קצת. אולי בגלל שבגיל 16 היא כבר נכנסה להריון "ועברה דרך הגיהנום" כמו שהיא מגדירה את זה. ואולי בגלל שההורים שלה מזדקנים לה מול העיניים ולא ירחק היום שהיא תאלץ לנהל את כל העסק הזה שנקרא "poppi villas" לבד. ואולי בגלל שאין לה אהבה.

אישה נאה מריה. עם דיבור מתנגן. א-פרופו דיבור.יש משהו מאוד אופייני בדיבור היווני. הוא מתנגן ויש בו המון סימני שאלה. כמעט כל משפט מסתיים בנימת שאלה. מכיוון שאני מתגעגע לנַנַה, עליה השלום, כל אישה יווניה מעל גיל 50, עם קול עבה מסיגריות, ישר מקבלת אצלי את כל האמפטיה. ויש לא מעט כאלו. לילדות יש קול דק, סופרני, כמעט צייצני, ולאמהות המבוגרות יש קול עבה, צרוד מסיגריות ואולי מוויסקי . לפחות אצל ננה, הוא היה כזה. מתשע בבוקר עד 7 בערב היא שתתה בירה. ובשבע בערב היא הייתה אומרת "אַדֵה וורֵה אייל, ברינג מי מיי וויסקי". מתה בגיל55 מהתקף לב. אבל עד שהיא מתה היא חייתה בגדול. שלושה בעלים. ילד אחד. והרבה לב.

2. האמהות היווניות שולטות.הן המפקדות. הן אחראיות על הכסף. הגברים משחקים כינור שני. הן המאמות. הן מחזיקות את המשפחה, את משק הבית. במיוחד בזמנים קשים.יש חמולתיות. לא מעט עסקים, הם עסקים משפחתיים. הסבתא, נמצאת. גם הסבא .בטברנה של יורגוס, קוראים לה אולגה. היא כבר עם שיער לבן. אבל היא שולטת במטבח. היא מדווחת לנו שעוד 5 דקות יגיעו הצ'יפסים. עם חיוך. ובאנגלית מעורבת ביוונית. "פֲנדֲה מינוטס".זה בזמן שניקוס מנקה את הדגים, יורגוס עושה בשר על האש, ומייקל הנכד שהוא בכלל מיכאליס, עם גשר בשיניים וג'ל בשיער, מסדר את השולחן. אחרי זה יתברר שהוא בכלל נגן בס צעיר, ושלניקוס עם השיער המקורזל, משקפי הג'ון לנון והקול הממש מרעים יש לא מעט וילות להשכרה על החוף הכי יפה בכרתים. גם לוילות קוראים "אולגה". על שם האמא. משפחות מטריכאליות כבר אמרנו.

3. "הדרך יותר חכמה מההולך בא", זה המשפט שהילה חוזרת ומצטטת לי, בזמן שאנחנו חורשים עם טויוטה היברידית חרישית את ההרים של מזרח כרתים, בדרכנו אל קַאטוֹ זַאקרוֹס. חוף שנראה בתמונות כמו נואיבה של שנות ה-70. רק עם חול שחור. חולות זהובים יש בסיני. אנחנו מגיעים אחרי יום ארוך של נסיעה שהתחיל מוקדם. אני על כדורים כדי לא להתפרק.חולה מהבוקר. חולה ונוהג. הילדים מאחורה צמודים לאייפונים שעליהם הם הורידו לילה קודם, כל מיני תוכניות. שאלת ה-Wi fi, היא היא שאלת המפתח בכל מקום אליו אנחנו מגיעים.כלומר "יש לכם". ואז "מה הסיסמא".

עבור ילדות (כלומר עבורי הן עדיין כאלו), שלא לומר נערות מתבגרות בנות 15 ו-13, אם אתה לא על הפייסבוק אתה לא קיים. כלומר אתה בכלל לא בכרתים, לא יצאת לטיול. בכרתים יש wi fi. כמעט בכל מקום. אפשר לשחרר צפירת הרגעה. אגב, גם לוקא וליאו צמד האחים הצרפתיים בני ה-15 וה-12 נצפו יושבים לא מעט שעות על יד משרד הקבלה של פּוֹפּי , כדי לקבל אינטרנט במהירות יותר גבוהה. כנראה שגם בצרפת, אם אתה לא בפייסבוק/אינסטגרם/וואטס אפ, אתה לא קיים.

נחזור לדרך. היא ארוכה, ובסופה קַאטוֹ זאקרוֹס זה לא מה שנראה בתמונות. זה לא זה. אמנם כרמן וניקוס משתדלים, אבל אין מצב שנעביר לילה בבקתות סטייל אכסניית הנוער במצפה רמון שהם מציעים לנו. הילה הטילה וטו. מוחלט. ואם זה ככה, אז חוזרים לדרך גם אם השעה 7 בערב ואתה מפורק. ככה זה בזוגיות.

בסופו של דבר, אחרי עוד נסיעה של 40 דקות בהרים, רק שהפעם השמש בעיניים שלך, כי הכיוון הוא מערבה, מגיעים לפַּליאוֹ קַסטרוֹ. משהו אומר לנו להישאר. האמת היא שארבע שעות קודם, כשכבר עברנו שם, בדרך לקאטו זאקרוס, משהו אמר לנו להשאר אבל לא הקשבנו. לפעמים צריך לעשות סיבוב קטן כדי לחזור למקום שממנו יצאת והשארת בו את הלב, ולפעמים סיבוב גדול. ככה זה. הדרך חכמה יותר מההולך בה.

5. אחת המחשבות שהטרידו אותי יותר מהכל, לפני שנסעתי הייתה איך אני אנווט את דרכי בכרתים. 12 שנה לא יצאתי מהארץ. העולם השתנה.גם אני. ההתלבטות היא בין waze לג'י פי אס. מסתבר שאין דרך להוריד waze של יוון או שאני לפחות לא מצאתי. בארץ, אני מחליט ללכת על הג'י. פי אס. אחרי שאנחנו יוצאים מהשדה, לוקח לי זמן למצוא את סוכנות הרכב של יורגוס. אני מרגיש חלוד. בסוף, היא במרחק של חמש שיחות טלפון ן-40 מטר מהמשרד שנפלנו עליו. אני מציין לעצמי שהיוונים לא ממש מבזבזים חשמל על מזגנים. אני מציין לעצמי בנוסף שיש גם יווניות אנטיפתיות. לא הרבה, אבל יש. בדיעבד זו שפגשנו בסוכנות הרכב שבטעות חשבנו שהיא שלנו, תהיה הראשונה והאחרונה שאפגוש.

החיוך של יורגוס ממיס את החלודה. הטויוטה ההיברידית החדשה רק מגבירה את החשש. משוכללת מידי. אחרי המאגנום.מנוע שלא עושה רעש, שלא לומר , לא נשמע בכלל, מזכיר לי מכוניות צעצוע. נשארת רק שאלת הג'י. פי. אס. ליורגוס נשאר אחד.עם הוראות ביוונית. לא לילד הזה פיללנו. מסתבר שיש הוראות הפעלה אפילו בעברית, אבל שום דבר לא עוזר. את המקומות צריך לרשום ביוונית. אותיות גדולות אני יודע, אותיות קטנות, גדול עלי. אני מחליט לוותר. בדיעבד, זו תהיה ההחלטה הטובה ביותר שלקחתי. המפה הישנה שאמא ציידה אותי מבעוד מועד, רק כדי שאוכל למצוא את פארק המים עבור הילדים, מתגלה כשיחוק. מה שעוד יותר מפתיע, זה השילוט. בכרתים, לפחות בצד המזרחי, יש כביש אחד ראשי, שממנו יוצאים כל פעם לכפרים, או למקומות שלא נמצאים על הכביש הראשי. הקידמה שעדיין לא הגיעה לכל מקום משחקת לטובתי. זה מקום עתיק וגם אני. הכלים הישנים עובדים טוב. גם המכונית החדשה. לא waze, לא ג'י. פי, אס. ואפילו לא מפה. שכל ישר ומצפן. פנימי.

6. הקצב בכרתים אחר. אני מרגיש שם בבית. ככה הרגשתי לפני שלושים שנה וככה אני מרגיש עכשיו. אולי אפילו יותר. הקצב של הזמן שם נכון לי. אם החיים בכרכור, הם בהילוך שני או שלישי ביחס לאוטוסטראדת המידע, הצריכה, הכסף והכוחניות שמקיפה מסביב, אזי בכרתים הם נמצאים ברוורס. תחושת הקלה אמיתית. כשצלצלתי לבעלים של עוד וילה להשכרה אי שם במזרח כרתים, כדי לנסות להתארגן ללינה, ללילה אחד, הוא הסביר לי "שהוא שותה עכשיו אוזו עם חברים ולא משתלם לו עבור לילה אחד לבוא ולסדר את החדרים עבונו". הטרחה גדולה מידי. הערכתי את זה. כשמיקה, בעלת הקול העבה והצרוד מסיגריות שמנהלת חנות קטנה שיש בה הכל בקאלו חוריו, לא מצאה את המחיר של כמה פריטים, כי הבן שלה שמנהל את החנות אחרי הצהריים, דחף אותם לאיפשהו, היא שחררה אותי, עם הגבינה והנקניק." תבוא מחר". הכרנו חמש דקות קודם. באתי, למחרת וגם למחרת המחרת.

כשיורגוס, סידר לנו את וילת חלומותינו 20 מטר מהים, אחרי שכבר נואשנו. הוא אפילו לא לקח פספורט. ולמחרת הוא הגיע על הבוקר עם סל מלא מצרכים.ושוב לא לקח פספורט ולא לקח כסף. לא לקח כלום. רק נתן. וכשהגענו לאַמוּדַרָה, בלילה הראשון וחיפשנו את וילה פופי, איש מבוגר על טוסטוס, סימן לנו לבוא אחריו. "הנה זה פה" הוא אמר אחרי שהוביל אותנו בדיוק אליה.

7. בפעם האחרונה שהייתי ביוון,אי שם בתחילת שנות ה-2000 באי קטן שנקרא סיקינוס פגשתי בחור בשם פאניס. לא אלאה, רק אומר שפאניס התגלה כבחור זהב שדאג למחסורינו. באחד הלילות, אחרי כמה כוסות אוזו, דיונונים בחומץ ושאיפות קטנות מסיגריות home made, הוא אמר לי משפט ביוונית שהולך ככה: "הוָֹמיאוֹס הוֹמִי , הַאִי פֳּלַזִ'ה". האנשים הטובים פוגשים את האנשים הטובים. אני אומר את זה למריה, אחרי שהיא פותחת בפני טיפ טיפה את סגור ליבה, רגע לפני שאנחנו זזים לכיוון שדה התעופה.העיניים שלה, מאירות. מופתעות. היא מחייכת ואומרת :"you have a nice family, drive carefully".

ח"י באהבה 4 – רצף של אנקדוטות

שילוב של קוסטריצה עם פליני. ח"י באהבה 3. מתחם דורותיאה, 16/8/12. צילום:אלדד רפאלי.

.

שפת הסימנים- המציאות בנויה מסימנים. ירצה אדם לראות אותם, הם כמו ספר טוב. עב כרס, עמוק. ישנם סימנים שהם על פני השטח שקופצים ישר, וישנם כאלו שחבויים, בתוך השכבות. גאולוגיה של סימנים. רק אחרי חפירה עמוקה, מתגלה הגז או נפט או זהב. ואם לא ירצה אדם לראות אותם, הם נעלמים. כמו דג אבן ששוכב שם על הקרקע בים סוף. הוא שם, אבל אתה לא רואה אותו. עד שאתה דורך.

1. לפני שנה, בואכה ח"י באהבה 3, הימים היו ימים קשים. עוינות הייתה באוויר. לעיתים, ליבם של בני האדם קשה. מכווץ. צר. ההפך מרחב. ההפך מפתוח, ההפך מאוורירי. לא קל לעבוד. גם לי היה קשה. חיפשתי לי סימן. משהו להיאחז בו. נקודת משען ארכימדית שממנה אוכל למנף את כוחותי ולהתמיר את הרוע בטוב, את הקשה בקל. כמה ימים התהלכתי וחיפשתי. הבדידות של ההחלטה היא הקשה ביותר. לבני מזל מאזניים במיוחד. קולות קוראים לך לעזוב ולוותר. קולות אחרים מזכירים לך את הלוחם והחולם שבך. נדנדה. מעייפת. מתישה, קורעת. ואז זה הגיע. התאריך. 16/8 יום הולדתו של אבי ז"ל. פשוט הגיע. משום מקום. לכאורה. "זה חייב להיות עגול, זה חייב להיות עגול" חשבתי לעצמי. הלכתי אחורה עם השנים. מ-32 עד 2012, זה בדיוק 80 שנה. יום הולדת 80.משם כבר הכל היה קל.

2.. כמעט כל שבת בחודש האחרון מצאתי לי ריטואל. אני מרים טלפון לנואית, המנהלת של תאטרון הידית, ומברר איתה אם יש שני כרטיסים פנויים ל"שלוש אצבעות מתחת לטבור". היא אומרת שיש ואני מבקש שתשמור לי. מסדר לעצמי את האופציות. משאיר נתיבי בריחה. לכל הכיוונים. ימי שבת הם ימים עמוסים. בסוף לא מסתדר. לפני כמה שנים, ב"מחכים להנס", עוד הצגה של תאטרון הידית, , היו לנו כרטיסים גם למוצאי שבת אחד. בסוף התבטל. סיגל ניר שברה רגל. ביום ראשון היינו בבית חולים. דלקת ריאות שנגמרה בניתוח. יום הולדת 40 להילה." האדם מתכנן ואלוהים מחליט". לפעמים לא קוראים את הסימנים.

3. הגענו לתאטרון ה"ידית", ביום חמישי. אני כל כולי כבר ב"חי באהבה 4". התאריך רשום על הקיר של ליבי וקודח את מוחי. אני יודע שזו תקופה לא פשוטה. מודע לכך שצריך להזיז, להרים, לשכנע , להפעיל קסמים. במינגלינג הכה פמיליארי ,שלפני האירוע התיאטרלי אני פוגש בעופר כהנא ובנדב חבצלת. לנדב יחד עם יובל רוט יש רעיון. קסום. תפור על פרדס חנה כרכור והולם את ימי הקיץ. חשבו גם עלי. "מעולה " אני אומר להם. יש לי תאריך בשבילכם". 8/8/13. "ח"י, באהבה 4". סגור. רוח היזמות החופשית, הכל כך מקומית, מנשבת בין הרחבה שעליה החמצתי פנדל, לבין עץ התות ,שמתחתיו סירבתי לבכות והחזקתי פאסון. למרגלותיו מתרחש עכשיו מעשה אהבה בין יהודה לנורית. הרוח הזו, מרעידה את מיתרי ליבי.

4. לאמא שלי יש ניתוח קטרקט. אחד היא עשתה, ועכשיו אנחנו הולכים לתקתק את השני. לגמור עם זה. בעין אחת היא כבר רואה בצבעים ובשנייה מטושטש. במרפאה התל אביבית, יש הרבה אנשים מבוגרים. לא ידעתי שיש כל כך הרבה בעיות עיניים. חלקם עם מכשירי שמיעה. חלקם עם בנות זוג שהם חולקים כבר 50 שנה. מנהלים אחד את השני. בצמד זה יותר קל להתמודד עם העולם המשתנה. יש שם אפילו עמדת מחשב אינטרנטית. אני בודק שם את ההתנהלות בדף הפייסבוק שלנו. של ח"י באהבה. כמה שיתופים, כמה לייקים. איי אם און א-מישן.גם המבוגרים בודקים. אתרים של משקפיים. כל אחד והעולם שלו. אמא שלי נכנסת, ואני הולך להזיז את האוטו. רק עד חמש מותר בצד ימין. יש חניון ממול של סדנאות האופרה אבל הוא לא פתוח לקהל הרחב. יש מקומות, אבל השומר שאוכל כרעי עוף בגריל מתוך שקית , לא מוכן להנגישם. "לך דבר עם רוני". הוא משאיר לי נתיב היחלצות מהמצב. אני הולך ומדבר עם רוני. מסביר. "אמא שלי וכו'." הוא משתכנע . בא איתי לשומר. מאשר. אני לוחץ לו את היד. זה לא מובן מאליו. הוא אדם טוב.

5. הבת שלי נסעה לאשדוד. האחים שלה נסעו לקיבוץ. היא נסעה ליום הולדת של חברה מהפייס, הם המשיכו לסבא וסבתא. היא תרד באשדוד, הם ירדו באשקלון. בערב הם ייפגשו. חופש להם וחופשה לנו. זו התכנית. אני משחרר אותם בצהריים בתחנת הרכבת בפרדס חנה. "תשמרו על עצמכם, זה בין המצרים". אחרי הצהריים מגיע טלפון. עמנואל איבדה את הגלקסי. דמעות. שלושה חודשים אצלה. 3000 תמונות. הלך. לא ברור איך. יצאה מהקניון. ראתה הומלסית, רצתה לתת לה מטבע של חצי שקל. לא היה לה. פתאום הבנות רצו. גם היא. התיק לא היה סגור ו-אדיוס למכשיר. הלך החופש. למחרת , אני מתקשר למשטרה. אחרי קצת שיח חרשים, אני איכשהו מצליח להסביר לשוטר ,שאני בפרדס חנה אבל ליבי עם בתי שנמצאת בדרום. "את התלונה אתה יכול להגיש בחדרה ותביא את מספר המק"ט". "אבל בינתיים אצלכם מישהו הביא מכשיר לתחנה ב-12 שעות האחרונות", אני שואל. איזה מכשיר", "גלקסי". הוא מתחיל לצחוק. "אין סיכוי, הא" אני אומר לו,מבין באבחה חדה את המצב. "אם מישהו יביא לכאן מכשיר גלקסי, אני נותן לו נשיקה במצח ואת תואר יקיר אשדוד", הוא מגחך. בערב , כשאנחנו חוזרים מהקיבוץ , אחרי שהתקצרה החופשה, ועוברים דרך אשדוד כדי לחפש, פוגש אותנו אדם דתי וצעיר ששואל אותנו למעשינו. מחפשים טלפון שאבד. "אצלנו אומרים כפרת עוונות". צודק. גם הילדים מבינים את זה.

6. במסגרת ריצותי , אני נפגש עם עופר. הוא אחד מנותני החסויות הפוטנציאליים שלי. שיער קצר, בנוי טוב. זיק של ממזריות בעיניים. גדל בפנימיה של בית ספר חקלאי, עשה את זה. במו ידיו. יושבים, מדברים. העוזרת שלו סידרה לנו פגישה. זמנו קצר. הוא אוהב את מה שהוא עושה. תוך כדי הפגישה, הוא מקבל שיחת טלפון. הוא מרחיק את המכשיר כדי לראות מי זה. אני מכיר את התנועה. כמה מחברי עושים אותה. "בואנה" אני אומר לו "איך אתה לא רואה בלי משקפיים אתה יותר צעיר ממני"."אני לא" הוא אומר. "שנתערב", אני אומר לו, "על מה", "על החסות, דאבל או נוט'ינג". הוא מושיט את היד. אני קולט שהוא בטוח בעצמו. היד שלו מושטת באוויר. אני נסוג. "אתה פחדן" הוא עוקץ אותי. "בכל התערבות יש אחד רמאי ואחד טיפש, אתה לא רמאי ואני לא טיפש". "באיזה שנה נולדת" הוא שואל, אני מסמן לו חמש אצבעות , יליד שנת 65. "ואתה" אני שואל בחזרה. הוא מסמן לי ארבע. אני צוחק. אני לא פחדן, זה פשוט חשוב לי מידי.

7. 8/8/13 . יום חמישי. ח"י באהבה 4- לילה לבן בפרדס חנה כרכור.

ערב יום הזיכרון/מכתב לגיא

לפני כמעט שנתיים, ביום השנה ה-25 לנפילתו של בן המחלקה שלי, גיא בן דב ז"ל, הקראתי מעל קברו בקריית שאול, בנוכחות בני משפחתו וחבריו, את המכתב שכתבתי להם. היום, ערב היום הזיכרון תשע"ג, ביקשתי מנאורה, אמו של גיא, רשות לשתף את הדברים. היא נתנה את רשותה.

___________________________

ה' בתמוז תשע"א 8/7/2011

לדרור, נאורה, הילה ומושיק,

בדיוק לפני שבועיים, בעודנו עומדים בדלת, רחוצים ומסורקים, בדרך למסיבת סיום של עמנואל, הבת שלנו, צלצל הטלפון. מהצד השני של האפרכסת כמו שהיו נוהגים לומר פעם, נשמע הקול הכל כך מוכר של נאורה. הקול שכשאני שומע אותו, אני עוצר הכל. "שלום אייל", אני שומע את הניגון , "רציתי להזכיר לך שהאזכרה לגיא תהיה ביום שישי ה-8/7/11, זה עשרים וחמש שנה". "עשרים וחמש שנה" אני שואל ומתקשה להאמין. "כן" היא עונה ועוד שואלת ומתעניינת לאן אנחנו הולכים, ואני, שלראשונה אחרי הרבה שנים דמעות חונקות את גרוני, מסביר באריכות למרות שכרגיל אנחנו מאחרים והזמן דוחק. כי כשאמא שכולה מדברת איתך, אז אין זמן דוחק ואין כלום, יש רק הבנה וחמלה ותחושה אמיתית של פרופורציות.

המילים האלו, של נאורה והמספר הזה של עשרים וחמש שנה זורקים אותי אחורה למסע בזמן. אני זוכר היטב את הבוקר ההוא. הייתי חובש פלוגתי בפברואר שש. זה היה הבוקר שלפני מסע הכומתה של הפלוגה. בוקר שקט, ללא ההמולה הקבועה של טירונים. כולם קיבלו לילה ארוך לשינה, בלי שמירות, בלי בלבולי מוח, קיבלו זמן להכנות אחרונות לקראת המסע אולי המשמעותי מכולם. ואז הגיע אבי גוזלן, מאוגוסט ארבע שהיה איתי בסגל, "שמעתם מי נהרג," הוא התפרץ למגורים שלנו, "גיא בן דב. הייתה היתקלות ליד ראש הנקרה של הרב"טים ובן דב נהרג". הרגשתי שקיבלתי בעיטה של סוס בבטן. אחרי זה הכל השתנה.

אני לא חושב שהייתה אי פעם מחלקה כמו מחלקה 3 במחזור פברואר 84. המ"מ שלה הוא ד"ר, המאגיסט שלה הוא ד"ר, אחד הצלפים שלה הוא ד"ר, הקשר שלה הוא כבר פרופסור, כמות המהנדסים שיצאו ממנה מספיקה כדי להקים כור אטומי. אסופה כזו של אינטלקט שרוכזה במקום אחד, לא חצתה מעולם את שערי סאנור, מבלי לפגוע כמובן בעובדי האדמה שבינינו שידעו כבר אז לעשות כסף הרבה יותר טוב מכל עורך דין. ועדיין לא זה מה שייחד את מחלקה 3 . הייחוד שלה היה –עד כמה שזה מוזר לשמוע ונוגד את רוח הצנחנים ורוח צבא ההגנה לישראל- באורח החיים שוחר השלום של מי שהרכיב אותה. כל מה שעניין את רובנו, עמוק עמוק בתוך השירות זה לגמור את הדבר הזה ולעוף. כבר בתוך המסלול , סגרנו את המסלולים האפשריים. בדרום אמריקה, במזרח. זה היה מאוד הגיוני .החזקנו פעמיים קו בלבנון, המראנו במסוקים מבצת , ממטעי בננות במה שנראה כמו שיחזור של וויטנאם. חלקנו חוו היתקלויות בקו הראשון, חיכמת ומתי ירו והרגו. ועדין לא הבנו. לא הבנו כמה קצר המרחק בין חיים ומוות. היינו בני 18. טפשים. טפשים ויפים רק כמו שבני 18 שגדלו בארץ הזו יכולים להיות. הקו השני כבר המחיש לנו שלבנון זה לא סרט. איבדנו את מעוז נגר רגע לפני שעפנו משם. באפריל 85 היינו האחרונים (כך חשבנו) שיצאו מלבנון. כשכולנו ישבנו לסדר פסח שני עם המשפחות שלנו, נושמים לרווחה, מעוז נלחם על חייו ברמב"ם. נלחם ולא יכל .

גיא לא היה שונה מאיתנו,ההיפך. הוא היה בדיוק כמונו. מאותו ד.נ.א . עם החיוך. עם תאוות החיים. עם היכולת להתחבר עם כולם. בקלות. עם נעלי הסטן סמית (אם אני לא טועה כי בכל זאת עברו כבר 25 שנה), עם החברות (שכן אז הן עוד לא היו נשים), עם המכוניות ,עם התחושה הזו שהעולם עוד פרוש לפנינו ואם נרצה באמת נוכל לשנות אותו.
עשרים וחמש שנה עברו. בכל פעם שאני מגיע לכאן. הרגליים נעשות יותר כבדות. רובנו הבנו כבר שאת העולם לא נצליח לשנות. רובנו,אם לא כולנו נמצאים במירוץ העכברים המטורף הזה של קריירה, ילדים, כסף, משכנתא. מנסים לסדר לנו את חלקת האלוהים הקטנה שלנו, כבר חושבים על העתיד , מטופלים בהורים שגם הם לא צעירים. אנחנו בעצמינו הורים. חלקינו הורים לבנים. לא פעם עוברות לי מחשבות בראש. "אני לא רוצה שהבן שלי ילך לקרבי". מחשבות שרק גברים בני 45 שגדלו בארץ הזו יכולים לחשוב. כי הארץ הזו דורשת מכל אחד מאיתנו להיות אברהם. להקריב את הבן שלו. ואם הבנים אמורה להיות שמחה.

כל פעם שאני מגיע לכאן, ליבי נחמץ. אני עומד ומסתכל על דרור ועל נאורה ועל הילה ועל מושיק, ולא יכול לתהות האם יש כעס בליבו של דרור, על שהוא נאלץ להקריב את בנו בכורו ואילו אנחנו כאן עומדים וחיים, ועוד רגע, כשתיגמר האזכרה נוכל לדבר ולצחוק ולהמשיך בשגרת יומנו. וגם אם כן, אני יכול להבין אותו. כי היום אני יודע ,שזה היה גורל. באותה מידה שגיא שוכב כאן, יכול היה כל אחד מאיתנו לשכב מתחת לאבן בבית קברות צבאי אחר ואולי אפילו פה. וגיא אולי היה עומד וקורא מעליו מילים שיוצאות מהלב ומהקרביים. כי גיא לא היה שונה מאיתנו, הוא היה חלק מאיתנו. רק שבחיקו נפל "מספר המוות" הנורא מכל ששינה את מסלול חייו, ואת חייהם של דרור ונאורה והילה ומושיק. שקטע באיבו, משפחתיות של חמישה אנשים, שריסק את מה שידעו עד אז ואני מאמין ומקווה שגם חיבר ואיחד וחיזק מאז.

מהמקום הזה, שמבין ולא מבין, של אבא לבן, ושל בן שאיבד את אביו בגיל צעיר, אני רוצה לבקש סליחה .לא על זה שרצינו לחיות, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני רוצה לבקש סליחה גם בשמו של גיא, על זה שלא פחדנו למות. על זה שהלכנו בעיניים עצומות אחרי המפקדים שלנו, אחרי המורים שלנו, אחרי ההורים שלנו ואחרי צו ליבנו. כי הדרך שבה חונכנו לא הותירה לנו ברירה אלא לקום ולהתנדב ולשרת בקרבי מבלי להבין את המחיר. מבלי להבין את המחיר הנורא , שאנחנו עשויים לשלם, ומבלי להבין את החור השחור שאנחנו נשאיר לאלו שגידלו אותנו, יום- יום, שעה- שעה, שניה -שניה.

וסליחה על כך שלא פעם אנחנו שוכחים עד כמה החיים יפים. ושוכחים לברך כל אחד בדרכו על הנס שקרה לנו, שאנחנו עדיין יכולים לראות, כחול של ים ושמיים, ואדום של שקיעה ולשבת בחברת אלו שאנו אוהבים ואוהבים אותנו ולהתענג על דברים פשוטים של יום יום. סליחה ומחילה.כמו בתפילת נעילה.מתוך תקווה אמיתית שתמיד ייפתח לנו שער בעת נעילת שער. אוהב אתכם.

הרהורים על מהפיכה 6/ אנשים שקופים

אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים.(צילום יואב איתיאל, פרדס חנה מאי 2012)

הקיץ האחרון היה אחד הטובים שחוויתי בימי חיי וזה לא בגלל שחילקו קרטיבים בחינם ויצאתי למחנה קיץ של הצופים.

מעולם במהלך כל שנותי לא חשתי הזדהות כה עמוקה עם רעיון. עם רעיון שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים קצרות עם סימן קריאה גדול אחריהן. די! נמאס! מעולם , לפחות במדינת ישראל, יציאה לרחוב על מנת לצעוק "העם דורש צדק חברתי" לא הייתה כל כך אמיתית, נכונה ונוקבת. השאגה שנשמעה ברחובות,בכל עיר, שהגיעה כמעט מכל בית, הייתה אמורה לערער את אמות הסיפים, לקעקע את יסודות השלטון הקלוקל שאת פירותיו הבאושים אנחנו כבר אוכלים עשרות שנים, לעשות סוף לקומבינות, ולמגר את ההון והשלטון.

השאגה הזו שעלתה מגרונם של ארבע מאות אלף ויותר בשיא הקיץ, הייתה אמורה להחזיר את קול השפיות, ויותר מהכל אמורה הייתה לשים את האדם במרכז. את האדם הפשוט, את האישה הפשוטה. את המורה שעומדת מול כיתה של 35 ילדים כל יום וקורעת את הגרון וצורב לה , את השוטר שעומד באמצע צומת בשתיים בצהריים ומכוון את התנועה,והוא מזיע וחם לו ,את זה שקם לחלוב כל בוקר בארבע בחורף וקר לו, את נהג המונית שמסתובב כל הלילה ברחובות החשוכים כדי להביא כסף הביתה בבוקר ומפחיד לו, את המנקה בבית הספר שרצה כל היום אחרי הילדים-שמשתדלים לא לדרוך במקומות שעוד רטוב בהם כי הרגע היא סיימה- וקשה לה. אתכם ואותי. אותנו. זה לא קרה.

זה לא קרה, בגלל הרבה סיבות. שאפשר למנות אותן ולנתח אותן מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית וכלכלית ותקשורתית. אבל זה לא קרה בגלל משהו הרבה יותר פשוט. אנחנו הפכנו שקופים. הזעקה שלנו, האמיתית כל כך שבאה ממצוקת היום היום (ויש לנו חלב ולחם במקרר, אנחנו לא מיתממים) לא הפילה את החומות הבצורות של השלטון. נס יריחו לא קרה כאן. הכנסת אולי מוקפת בגדר שדרכה אפשר להשמיע את המחאה, אבל הבניין עצמו הוא מבטון, והיושבים בתוכו, ליבם כנראה עשוי אבן. ובאוזניהם יש פקקים. פקקים של שומן. כי הכלבים נבחו והשיירה עברה, וראש הממשלה ותאומו הפוליטי רק יכלו לחכך את ידיהם בהנאה. "תן להם לצעוק","זה ייגמר מעצמו", "הם תמימים", "הם נאיביים"" נאמץ את הממצאים של טרכטנברג ונקבור את זה בוועדות" " מי בכלל יזכור מה כתוב שם". והם צדקו.

כולנו או אם לדייק רובנו (כי היו כאלו שלקחו את הפעיילות עוד צעד קדימה) חזרנו להסתגר בבתים שלנו, אנחנו ממשיכים לשלם כמו שכתב איתן אבריאל בגיליון דה מרקר האחרון "מס בנקים" בשל העדר תחרות, "מס מלט" כי יש מונופול לחברת נשר, "מס גבינה" כי יש שתיים וחצי מחלבות גדולות, "מס מכוניות" "מס מותגים" "מס חיתולים" "מס טלביזיה". שלא לדבר על "מס חשמל". נכון אנחנו משלמים קצת פחות על הסלולר כי יש צדיק אחד בסדום שקוראים לו כחלון ולא במקרה הוא גם מאולגה השכנה וממשפחה ברוכת ילדים (שבעה). הוא היחיד ששם את העם לנגד עיניו ולאו דווקא את בעלי ההון. למה? כי בתוך עמו הוא יושב. אבל עבור ביבי וברק, ועכשיו מופז ועבור ליברמן, וגם ליבני וכל מלחכי הפנכה שם,אנחנו שקופים. לא רואים אותנו. אין לנו לובי, אין לנו מגן,אין לנו יחצ"נים שידאגו לנו, אנחנו לא שולטים בתקשורת. אנחנו פשוט העם. הצאן. והם משום מה הרועים.זהו שלא. הם לא הרועים הם הרעים. הם בתוך איזור הנוחות שלהם. ואנחנו בתוך אזורי המצוקה שלנו. ובקצב הזה של סדרי השלטון בישראל זה יימשך לנצח. כי אין מי ששמע את הקולות, והשליט, זה שהפך למונארך אבסולוטי בתחילת השבוע שעבר יודע גם שאין לו תחליף. הוא הכל יכול. וכולם מרקדים לפניו. שליט בתיאטרון אבסורד שרקח לעצמו, שאנחנו רקחנו למענו.

לצערי, אנחנו בבעיה.ורבות השאלות ומעטות התשובות. אבל יש תקווה. עשיתי שיעורי בית. הלכתי ובדקתי מה עשו "ארבע אמהות". זו הדוגמא הטובה ביותר ליכולת שלנו, הנשים והאנשים לעשות מעשה. לא מעשה קטן , מעשה כביר. ארבע נשים בסך הכל. ארבע. הצליחו תוך שלוש שנים להביא את מדינת ישראל ואת העומד בראשה לסגת מלבנון. תוך שהן משנות את השיח הציבורי, תוך שהן מקבלות יריקות מעוברים ושבים תוך שהן מכונות ארבע סמרטוטות. ארבע נשים אמיצות שהלכו עם הלב שלהן, שהלכו עם הדאגה שלהן שהבינו "שככה זה לא יכול להימשך".רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, צריכות לשמש דוגמא לכולנו. הן צריכות להוות את המגדלורים שאליהם אנחנו צריכים לשאת עיניים בים החשיכה שפשתה כאן מסביב.

כל מה שהן רצו זה  שהבנים שלהם ישובו הביתה בשלום. ואנחנו רוצים את אותו דבר. גם אנחנו רוצים שלום ורוצים בית או אפשרות לקנות בית במחיר שפוי(בשביל מה המדינה צריכה לספסר במחירי הקרקעות), רוצים להתפרנס בכבוד, רוצים חינוך ראוי (מחקרים מוכיחים שהשקעה ראויה בחינוך היא המפתח לחברה שיוויונית יותר), רוצים חברה בריאה יותר, חולה פחות (תרתי משמע) , ירוקה יותר, אלימה פחות, דורסנית פחות, רוצים בחזרה את השפיות כי קצנו במירוץ העכברים המטורף הזה שמשרת את השלטון ואת חייליו, ושוטריו ואלו שמבקשים להנציחו בכל מחיר.

ולשלטון הזה יש פנים, זה לא משהו אמורפי שאי אפשר להתמודד איתו. האנשים שיושבים שם בירושלים, אלו שמחליטים את ההחלטות לא מורמים ולא קיבלו זכות אלוהית להיות שם לנצח. הם רק צריכים להבין (בדומה לכחלון ) שהיום זה אנחנו ומחר זה הם. וגם לנו יש פנים.ופה, כדי לזעוק ולדבר ולהסביר ולחדד את הבלתי משוכנעים, ועיניים לראות את העוולות, ואף להריח את הסירחון וידיים כדי לכתוב, ולסמס ולשתף בפייסבוק, וראש שיוכל לחשוב על פתרונות יצירתיים, ורגליים כדי לבוא להפגנות ויותר מהכל יש לנו לב. אנחנו לא ערלי לב. יצאנו לרחוב כי אנחנו מרגישים וכואבים ומזדהים , יצאנו לרחוב כי כי אנחנו יודעים שיש לנו אחד את השניה ויש בינינו תחושה אמיתית של אחווה שאני מקווה שלא תתפוגג. יצאנו לרחוב כי יש לנו אמונה אמיתית בצדקת הדרך וכי למרות הכל צריך קצת יותר מפוליטיקה סוג זין כדי לשבור אותנו.

אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים. אחד אחד, אחת אחת וכולם ביחד ואם נצעק את זה מספיק חזק אז גם חומות השלטון הבצורות ביותר ייפלו. כי העם כבר לא דורש צדק חברתי. העם מבקש להחזיר את המדינה לאזרחיה.מבקש ולא דורש.לא מתוך אדנות אלא מתוך ענווה ומתוך הידיעה שהוא מבקש את מה ששייך לו. מתוך ההבנה שמישהו פה לקח לו משהו שלא שייך לו והגיע הזמן להחזיר. לנו.לאנשים הפשוטים. לאלו שעומדים בכיכרות ולאלו שיושבים בבית ושפשוט עוד לא הבינו או שלא שמו לב או שהעדיפו להדחיק ולשכוח. זו המדינה שלנו. רוצים אותה בחזרה.

הרהורים על מהפיכה 5 /השקט שלפני הסערה

אתמול , כמה דקות לפני שיצאנו להפגנה בחריש (שהתקיימה למעשה בשדות שליד קיבוץ מענית) הצצתי על תוצאות משחקי הכדורגל. מכבי נתניה פיגרה אחת אפס מול קריית שמונה בחוץ , ואחרי התבוסה של הארבע אחת בשבוע שעבר מול מכבי חיפה , תחושת חמיצות קלה התגנבה לי ללב. אחרי עונה נהדרת בשנה שעברה (בה הספיקו גם שתי הבנות שלי להחשף לחיידק הצהוב שמסתובב בבית), פתיחת העונה הנוכחית נראתה מהוססת והצריכה כרגיל לב חזק. לב של אוהד כדורגל.

ההגעה לשדה החרוש שליד מענית שכמו הוכן לפלישת חייזרים מהחלל החיצון בסרט של שפילברג, לא בישרה טובות. מעט מידי מכוניות, שנסעו בשביל העפר שמוביל למקום ההתכנסות. לשניה הרגשתי כמו בדרך למסיבת אסיד. מאוד ניינטיז. מעט מידי אנשים, כולם מאותו רקע . קיבוצי בעיקר. מעט מידי ערבים, שזהו מאבק שלהם באותה מידה כמו של שכניהם היהודים, ואף לא חובש כיפה אחד. ולאוו דווקא בגלל השבת. היא יצאה כבר.

תחושת החמיצות שלי רק הלכה והתעצמה כשבדקתי און ליין מה קורה עם הפגנות המחאה ברחבי הארץ. 3000 איש בת"א, היענות דלה . 1000 איש בירושלים.תמונה קצת עצובה. זה הצטרף לטוקבקים.אם בהתחלה, מוגר הרוב הימני ששולט כבר כמה שנים בתגובות, חמישה שבועות אחרי ההפגנה הראשונה תגובות כמו "שמאלנים הביתה" ודפני ליף המשתמטת" מרימות את ראשן בגאון.

דוברים עלו וירדו, זמרים מוכשרים נתנו את קולם בשיר על הבמה המושקעת בלב השדה. חלקם ביקשו להגביר את הסאונד "ולתת להם עוד גיטרה".ואצלי התחושה שהמומנטום אולי הלך לאיבוד ושהקלישאות הולכות ותופסות את המקום של הזעם הראשוני הלכה והתגברה.

אבל אז כבמטה קסם, משהו השתנה. באמצעות סטיב ג'ובס בדקתי שוב את תוצאות הכדורגל. לא האמנתי למראה-עיני. נתניה שפיגרה במחצית אחת אפס , ניצחה בסיום , בקרית שמונה – הנמזיס שלה משנה שעברה- שלוש אחת. בתל אביב כבר הגיעו דיווחו על יותר מעשרת אלפים איש ובירושלים על 3000. המומנטום כמו שנהוג לומר אצל שדרי הספורט התחלף. הרוח הגבית החלה לנשב והשדה החרוש נראה פתאום שוב כמו מגרש ביתי.

הבחור הארגנטינאי שכבר חודש מסתובב עם אוהל נודד הודה לאשתו עינת, לא שכח את יום ההולדת של גלעד שליט והזכיר שגם "הרצל דרש צדק חברתי". שי אביבי ציין בצדק שהמבטא ההורס שלו עושה אותו רעב, ואנחנו נסענו לבאקה יחד עם רוביק כדי להנות מעיירה תוססת שמתפרקת בערב מכל הלחץ של עוד יום רמאדן. וגם כדי לנגב חומוס טוב אצל אבו אחסאן. מצאנו בתי קפה מלאים גברים שמעשנים נרגילה ונהנים מבריזה קצת יותר ידידותית לאחר שבת של חום יולי אוגוסט.החומוס היה סגור.

אז נכון, שהמחאה נראית קצת חיוורת, והחום והחופש הגדול עושים את שלהם, ויש בקיעים צרים בחומה ויש מי שמנסה להסתנן בינות להם ולשתול שם ספינים ,אבל או טו טו החופש הגדול נגמר , ובשבת הבאה יש את ה-3 בספטמבר, הפגנת המיליון או מה שזה לא יהיה. באון ליין ראיתי שאיירין מתקרבת לניו יורק ובלומברג מבקש מכולם להישאר בבתים. ופה על המשולש שבין , מענית באקה וכרכור, חמישה שבועות בתוך הסערה החברתית שפוקדת את ישראל יש כרגע שקט. שקט יחסי .שקט שלפני הסערה.כי צריך לב חזק למהפיכה הזו. לב של אוהד כדורגל.

הרהורים על מהפיכה 4 / הפגנת החצי מיליון

משום מה זה ברור לי שתהיה הפגנה של חצי מיליון איש. זו לא ראיית הנולד, זו פשוט להבין איפה אתה חי. בתוך עמי אני יושב. בתוך מעמד הביניים הקורס, המתמוטט, הלא גומר את החודש, שלא נוסע לחו"ל , שיורד לים לזולה עם חברים ויושב באהלים, לא כי זה בון טון עכשווי, אלא כי זו הדרך שלו לפצות את הילדים על זה שלא נוסעים לתאילנד, לכרתים, לטורקיה או להולנד. כי ליסוע עם משפחה של 6 נפשות לכרתים לשבוע עולה 20 אלף ש"ח, במקרה הטוב. 20 אלף ש"ח מחוץ למחזור הרגיל שבו כל חודש ,האוברדראפט רק גדל..

אבל אנחנו לא מפונקים ולא באנו לדבר על חו"ל למרות שלא נסענו כבר 10 שנים (למעט גיחות לסיני האהובה). אנחנו שמחים בחלקנו ומברכים כל יום על זה שקמים לעבודה שמפרנסת בכבוד את בעליה, כי יש לא מעט חברים שקמים בבוקר לשלוש עבודות ומסתכלים לילדים בעיניים ואומרים להם :"אין לנו". אנשים בני 40 + , מוכשרים בצורה יוצאת דופן , שלא מצליחים במדינת ישראל מודל 2011 למצוא את עצמם. ולקיים את עצמם ואת ילדיהם.

הפרשנים בטלוויזיה, שששים אלי הפגנות שנפלו להם טוב בעונת המלפפונים ,נתפסו גם הם עם התחתונים למטה. רביב דרוקר ועופר שלח שיודעים ללהג את עצמם למוות על כל נושא שבעולם, מופתעים פתאום מהסולידאריות של מעמד הביניים הקורס שקם מעפר . מזה שמחלקים בירה בחינם ברוטשילד ושיש קבלות שבת. ויש חברותא. ואני רוצה להגיד להם ,-אל מול מסך הטלויזיה -זה רק בגלל שגם אתם מנותקים. לשאול אותם מתי בפעם האחרונה ישבתם ודיברתם עם אנשים בני 62 שאין להם כסף לסדר את השיניים הגם שהם נלחמו בנח"ל המוצנח ב-67. זה בטח הרבה פחות סקסי מאשר לראיין את רם כספי או ארקדי גאידמק ולהרגיש שפיצחת את חידת ההון שלטון.

הם (הממשלה) שלחו אתמול את צביקה האוזר – חמוש במשקפי ובלוק ארז טל -כדי שיכסה על ערוותם. האוזר, בן גילי, עשה בשכל והופיע לא מעונב,.מעבר לזה כל מילה שנאמרה על ידו הייתה בשום שכל. גם הוא לא יכול להבין את המהפיכה שהרי הוא משרת את אדוניו מדושני העונג. הוא מעז להלך בזהירות בין הטיפות שהרי הוא מסתכל קדימה אל כסאות השרים, עליהם יושבים כבר חבריו למחזור האדונים הצעירים סער את ארדן. לא הוא ולא הם יבואו ויניחו את המפתחות על השולחן ויגידו נכשלנו. זה לא יקרה. זו לא יפן. זה המזרח התיכון . אבל זהו מזרח תיכון חדש, בו השליט מנותק עד שהוא נופל. מה זה נופל? קורס. בקול רעש גדול. עיין ערך מובראק.

כשהפרשנים בתחילת שידורי המהפיכה אמש דיברו על שלושים אלף לי כבר היה ברור שזה 100 אלף ורק בתל אביב. לא בגלל שאני נביא ובן נביא אלא בגלל שאני חי בתוך עמי ואני יודע כמה מחברי נסעו להפגנה אחרי שפספסו את ההפגנה ההיסטורית בשבוע שעבר. כלם רוצים להיות חלק מהמהפיכה, כולם רוצים לצעוק מהיכן שכואב להם.כי באמת כואב להם. אבל זה יותר מזה. הפרשנים לא מצליחים להבין מה היעדים ואיך זה שהמהפיכה היא בלי הנהגה. הם עדיין חושבים בכלים של פעם, בצורה שמרנית, במאקרו כלכלה, בניסיון להבין אם זה שמאל או ימין. הם לא מבינים שזו מהפיכה גם בצורת החשיבה. זה בא מלמטה , מהיכן שהכי כואב, זה בא- כי נשבר, זה בא -כי אין יותר לאן לברוח. הם לא מבינים שלאט לאט מדינת ישראל חוזרת להיות מדינה שפויה שלא מעניין את תושביה בעיות הביטחון כשאין להם ביטחון כלכלי.

מילא הפרשנים, הם עוד מנסים להבין, אבל הריבון לא רק שלא מנסה להבין, הוא לא מסוגל להבין. ממגדלי אקירוב המהפיכה נראית מאוד מרוחקת. "יש שם אנשים שצועקים למטה וזה ייגמר ", אומר מדושן עונג א' לגברת פריגת."בואי שרהלה, הם הלכו הביתה " אומר מדושן עונג ב' , לאישה שאיתו,"אפשר לצאת מהמקלט האטומי שבנינו לנו, ניצחנו במשחק המחבואים, דפקנו אותם". אז זהו שלא.

כי מה שמחכה לכם, זו הפגנת החצי המיליון, 500 אלף איש שישאגו בפארק הירקון או אל מול הכנסת שהעם דורש צדק חברתי והוא דורש את הראשים שלכם. ראשי ממשלה בהווה ובעבר שמתגלגים בכבדות ובעגלגלות אל פח הזבל של ההיסטוריה. אנחנו נגיע מכל הארץ, באוטובוסים, ברכבות, במכוניות, ברגל ועל חמורים. אנחנו ניתן טרמפ לכל מי שיבקש, אנחנו נצעד שכם אל שכם ויד ביד כדי להגיד לכם שזו המדינה שלנו. ש-ל–נ-ו. לא של בעלי הסיגרים, בעלי חברות הדלק, בעלי חברות הסלולאר והטלפוניה, בעלי חברות הגז, הביטוח, רשתות המזון וסוכנויות המכוניות. אלא שלנו. של אלו שחיים פה והם לא מנותקים , אלה שקשובים לצרכים שלהם ושל חבריהם ויודעים לקבל את השבת בחברותא. של מעמד הביניים שקם מעפר והוא מתחדש. של הר געש שהיה רדום והוא מתפרץ.גורו לכם, כי כשאריה שואג (ולא אריה דרעי) מי לא יירא.

הרהורים על מהפיכה 3/ המחאה בפרדס חנה כרכור צבעונית מתמיד

זה היה עניין של זמן קצר עד שהמחאה בפרדס חנה כרכור תצבור תאוצה. ואתמול זה קרה. היא הייתה צבעונית להפליא, התופים רעמו. עמלמול חגגה יום הולדת ,הילדים ציירו שלטים , מי שהרים את עיניו למעלה יכול היה לראות שגם דגל המהפיכה הוצב לצד דגלי
,ישראל והמועצה בעמוד השני מימין. אמנם מקרטון ובכתב יד אבל מבשר על שינוי. מהפיכה צריכה סמלים,
אחד מהם (מקומי) הוא אלברט עמר, איש שכונות ותיק ואמן יוצר, וגם הוא הגיע ונתן את קולו בשיר. התחושה היא שמשהו טוב קורה. שחזרה התקווה. מדינה שהייתה בהקפאה עמוקה מאז מותו של יצחק רבין, מתעוררת והאנשים שלה לא מתכוונים לחזור לישון. התמונות מההפגנה בתל אביב עושות צמרמורת למי שרואה אותם באייפון (עוד אמצעי בדרך למהפיכה ותודה לסטיב ג'ובס ומארק צוקרברג) .
זו הייתה הפגנת ה-50,000 וכולם מבטיחים לבוא להפגנת ה-500,000. אני לא יודע מתי היא תקרה. אבל היא בדרך. ואנשים יזרמו אליה מכל הארץ, מי ברגל ומי ברכב. כי יש רגע שבו אנשים אומרים "די". והוא קרוב. הכסא של השליט רועד, ומכאן הוא ישדר רק פאניקה. שידורי המהפיכה החלו.

פורסם לראשונה בפייסבוק ב-26 ליולי 2011.